פליטים ומבקשי מקלט בישראל

מדינת ישראל מכירה בסכנת החיים שנשקפת למבקשות ולמבקשי המקלט אם יחזרו לארצות המוצא – ולכן נמנעת מלגרשם חזרה למדינותיהם. שהייתם בישראל חוקית ומוסדרת תחת מדיניות ממשלתית של אי-הרחקה לאריתריאה ולסודן; הם מחזיקים באשרה מסוג 2א5 שאותה עליהם לחדש מדי חצי שנה או שנה. 

בעבר היו ניסיונות לגרש את מבקשי המקלט – בשנת 2012 גירשה ישראל מבקשי מקלט מדרום סודן למדינת דרום סודן שנוסדה כחצי שנה לפני כן, ובשנת 2018 ניסתה המדינה לגרש את מבקשי המקלט האריתראים והסודנים לרואנדה ולאוגנדה – ניסיון שגרם למחאה ציבורית חסרת תקדים ולמאבק משפטי ותקשורתי רחב היקף. מאז 2018 לא היו עוד ניסיונות גירוש. באוקטובר 2020 הכריזה ארה"ב על גיבוש הסכם לנורמליזציה של היחסים בין ישראל לסודן. בעקבות כך, החלו להישמע בישראל קולות הקוראים לגירוש מבקשי המקלט הסודנים חזרה לסודן, ואולם בינואר 2021 הבהיר מנכ"ל רשות ההגירה והאוכלוסין דאז כי גירוש לא עומד על הפרק.

קראו עוד על המאבק שלנו בגירוש

אף שמבקשי המקלט נמצאים בישראל קרוב ל-15 שנים ולמרות ההכרה בסכנה שנשקפת להם אם ישובו למדינותיהם, ישראל מונעת מהם הכרה כפליטים, ולא בודקת את בקשות המקלט שהם מגישים. נכון למאי 2019, ממתינות לבדיקה יותר מ-15 אלף בקשות מקלט של אריתראים וסודנים – חלקן ממתינות להכרעה שנים רבות. 

מעט בקשות המקלט שנבדקות, נבחנות לפי נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל של משרד הפנים משנת 2011. הטיפול בבקשות נעשה ביחידת הטיפול במבקשי מקלט (RSD) – אשר מחליטה אם לדחות את הבקשה בהליך מהיר או להעביר את הטיפול לוועדה הבין-משרדית המייעצת לענייני פליטים. לאחר מכן, מועברות המלצות הוועדה להחלטת שר הפנים.

ברחבי העולם, רוב מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן מוכרים  כפליטים. לעומת זאת, אחוזי ההכרה בפליטים בישראל נמוכים ביותר ביחס לעולם: עד כה רק 18 בקשות מקלט של אריתראים ובקשת מקלט אחת של סודני התקבלו (פחות מחצי אחוז); 600 סודנים מחבל דארפור קיבלו מעמד פליט (א/5) מכח החלטת שר הפנים משנת 2007 ללא בחינה של בקשות המקלט שלהם, וכמה מאות מבקשי מקלט סודנים מחבלי דארפור, הנובה והנילוס הכחול קיבלו מעמד תושבות ארעית (א/5) מטעמים הומניטריים, המעניק להם אשרת עבודה, ביטוח בריאות וגישה לשירותי הרווחה – גם זאת מבלי שישראל תבדוק את בקשות המקלט שלהם. כיום חיים בישראל כ-1000 מבקשי מקלט מסודאן עם אשרת תושבות ארעית.  

באירופה, אחוזי ההכרה במבקשי מקלט מאריתריאה כפליטים עומדים על כ-70%. אם מוסיפים לכך את מספר האריתראים שמקבלים הגנה משלימה (הכוללת שירותי בריאות ורווחה, ביטוח לאומי, אישור עבודה וסיוע בהתאקלמות תעסוקתית ולשונית), מספרם מגיע לכ-90%. אחוזי ההכרה באירופה למבקשי מקלט מסודן עומדים על כ-50%, ואם מוסיפים לכך את מספר הסודנים שמקבלים הגנה משלימה, מספרם מגיע לכ-60%.

באפריל 2021 קבע בית המשפט העליון כי על ישראל להכריע עד סוף שנת 2021 בעניינם של כ- 2,500 יוצאי דארפור, הרי הנובה והנילוס הכחול שהגישו את בקשת המקלט שלהם עד תאריך 11.6.2017. אם לא תעשה זאת, או לחילופין תגבש מדיניות כוללת בנוגע לאותם מבקשי מקלט, הם יקבלו באופן אוטומטי מעמד של תושב ארעי (א/5). בפסק הדין השופטים מתייחסים לגרירת הרגליים של המדינה בהכרעה בבקשות המקלט, "לא זו בלבד שלא נקבעה מדיניות סדורה ביחס לטיפול בבקשות […] ההחלטות המועטות שנתקבלו ביחס למבקשי המקלט מייצרות תחושה של אקראיות ושרירותיות אשר מעמיקה את תחושת התסכול ואת הפגיעה בעקבות 'הסחבת' בעניינם של יוצאי דארפור".

מדיניות ההגירה של ישראל ב-15 השנים האחרונות הותירה את מבקשי המקלט במצב של לימבו – מצד אחד ישראל מכירה בכך שהיא אינה יכולה לגרש פליטים לאריתריאה ולסודן, מצד שני היא אינה מקנה למבקשי המקלט זכויות בסיסיות כמו ביטוח רפואי ושירותים סוציאליים.

פליטים ומבקשי מקלט בגירים השוהים כיום בישראל, מרביתם מאריתריאה אוקראינה ומסודן חיים באי-ודאות באשר לעתידם, ללא מעמד וללא רשת ביטחון בריאותית וסוציאלית. יש בקרבם קבוצות פגיעות במיוחד, הזקוקות לתמיכה ולסיוע על מנת לשרוד: אמהות חד-הוריות; נשים נפגעות אלימות; משפחות בסיכון; ניצולי עינויים וסחר בבני אדם; אנשים העוסקים בזנות הישרדותית; ואנשים עם מוגבלות פיזית, חולים כרוניים ונפגעי נפש.

מדינת ישראל, חרף האמנות שהיא חתומה עליהן, לא מעניקה זכויות בסיסיות לקהילת מבקשי המקלט – ומשאירה אותם כמעט ללא שום תמיכה וגישה לשירותי בריאות ורווחה.

אוכלוסיית ילדי הפליטות והפליטים בישראל היא פגיעה במיוחד, ורבות מזכויותיה הבסיסיות מופרות מדי יום. כמו הוריהם, גם ילדי הפליטים הם חסרי מעמד ונטולי זכויות רבות. משפחותיהם מתמודדות עם קשיי הגירה רבים ועם מדיניות מפלה הדוחקת אותם לשוליים החברתיים והכלכליים בישראל. ההדרה משירותי בריאות ורווחה של ההורים מדרדרת משפחות רבות למצוקה כלכלית קשה שמעמידה את ילדיהם במצבי סיכון. הפערים התרבותיים, ערעור התא המשפחתי, קשיי פוסט-ההגירה, היעדר המעמד והמדיניות הממשלתית העוינת משפיעים גם הם על מצבם הרגשי של הילדים ומגבירים את הבדידות, התלישות ותחושת חוסר השייכות.

בהגיעם לגיל 18 מאבדים ילדי הפליטים אף את מעט הזכויות שיש להם כילדים – חינוך מסובסד, ביטוח בריאות מסובסד (לילדי פליטים אריתראים וסודנים) ושירותים חברתיים במצבי סיכון. הם נותרים ללא מעמד, כשכל האפשרויות להיטמע בחברה שבה גדלו ובה הם חיים – שירות צבאי או לאומי, לימודים גבוהים מסובסדים, הכשרות מקצועיות מסובסדות ואפילו רשיון נהיגה – סגורות בפניהם. 

מאז הקמת העמותה, אנו פועלים לקידום מדיניות לטובת זכויותיהם של ילדי פליטים בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. אנו פועלים למיצוי זכויות והנגשת שירותים המגיעים להם, ומסייעים בהתמודדות עם מקרים של הדרה, הפרדה ואפליה. בין השאר, בשנים האחרונות אנו שותפים לכל המאבקים למיגור ההפרדה בין ילדי מבקשי מקלט וילדי ישראלים במערכת החינוך, לרישום כל ילדי פליטים למערכת החינוך ולתגבור הילדים לשם צמצום הפערים ההתפתחותיים והלימודיים הקשים. כמו כן, אנו מפעילים מועדון נוער שנותן מענה לנוער מקהילת הפליטים מאפריקה בגילאי 12 עד 19, שרבים מהם נמצאים בסיכון. המועדון מעניק לילדים סביבה תומכת ובטוחה שבה הם מרגישים אהובים ומוערכים. מעבר לפעילויות העשרה חינוכיות ופנאי, הילדים מקבלים עזרה בשיעורי בית וארוחת ערב חמה.

מרבית מבקשי המקלט בישראל מחזיקים באשרת שהייה מסוג 2(א)5, שאינה משמשת היתר עבודה רשמי. בעבר, אף צוין על גבי האשרה כי "רישיון זמני זה אינו מהווה אישור עבודה" – אך המדינה התחייבה בפני בג"ץ כי לא תאכוף את האיסור על העסקת מבקשי המקלט ולא תקנוס מעסיקים שיעסיקו אותם. כיום, הוסר המשפט ממרבית האשרות, אך בהיעדר היתר עבודה רשמי נתקלים מבקשי מקלט רבים בחשש להעסיקם באופן מסודר ותוך הענקת מלוא זכויותיהם כעובדים. עמימות משפטית זו יצרה מצב נוח לניצול מבקשי המקלט.

על פי רוב, מבקשי המקלט מועסקים בעבודות פיזיות דוגמת ניקיון ובנייה. מדינת ישראל לא מאפשרת להם להוציא רישיונות נהיגה או רישיונות מקצועיים שונים, והכשרות מקצועיות רבות סגורות בפניהם. אפילו היתר לנהיגה באופניים חשמליים או בקורקינט חשמלי אין באפשרות מבקשי מקלט לקבל כיום, ולכן רוב האפשרויות לעבוד בעבודות אחרות, בעלות פוטנציאל רווחי ומספק יותר, חסומות בפניהם.

בהיעדר מנגנוני תמיכה וסיוע ממשלתיים, הם נאלצים לעבוד בכל מחיר והופכים לכוח עבודה זול ופגיע. רבים מהם עובדים בעבודות יומיות: ממתינים מדי בוקר במקומות איסוף למציאת עבודה כלשהי בתקווה שמישהו יאסוף אותם לכמה שעות עבודת בנייה או ניקיון. התשלום בעבודות אלה הוא במזומן, ללא כל זכויות והגנות המגיעות לעובדים לפי חוקי העבודה של מדינת ישראל.

בחודש מאי 2017, נכנס לתוקף חוק "קרן הפיקדון", שנועד להקשות עוד יותר על העסקתם של מבקשי המקלט ולהפעיל מנגנון לחץ כלכלי על מנת לדחוק אותם לעזוב את ישראל. על פי החוק, חויבו מעסיקים של מבקשי מקלט לנכות 20% משכרם ולהפקידם בחשבון פיקדון מיוחד, בנוסף ל-16% המופקדים מצד המעסיק. את הכספים בקרן הפיקדון יכלו מבקשי המקלט לקבל רק בצאתם מישראל. חוק זה פגע קשות בזכויות העובדים של מבקשי המקלט, והשפעותיו היו הרסניות מבחינה חברתית וכלכלית. הוא השפיע לרעה במיוחד על נשים, ילדים ואנשים עם מוגבלות, ומאז כניסתו לתוקף החריפה המצוקה ההומניטארית בקרב מבקשי המקלט.

בחודש אפריל 2020, במסגרת פסק דין שנתן בג"ץ בעתירת ארגוני זכויות אדם, ובהם א.ס.ף, נגד חוק הפיקדון, בוטלה החובה שבחוק הפיקדון לנכות 20% משכר מבקשי המקלט.

בישראל חיות כ- 5,000 נשים מבקשות מקלט מאפריקה, רובן מאריתריאה. הן נמלטו ממדינות מוצאן על רקע מלחמה או רדיפה, ורבות מהן שרדו את מחנות העינויים בסיני, שבהם עברו אונס והתעללות קשה. מבקשות המקלט מהוות מיעוט בקרב קהילת מבקשי המקלט – קהילה עם רוב גברי מובהק. ללא מעמד מוסדר, רשת ביטחון סוציאלית וייצוג במרחב הציבורי בישראל, הן מהנשים העניות והפגיעות ביותר בישראל. הן חיות בשולי החברה ונמצאות בסיכון גבוה לניצול ולפגיעה.