מדינת ישראל לא אפשרה להם לשחק כדורגל. אז הם הקימו ליגה משלהם

גמר טורניר אפריקה לסולידריות, שנערך בשכונת התקווה, היה אירוע השיא של הפרויקט שהעניק למהגרי עבודה, מבקשי מקלט ופליטים מאפריקה, הזדמנות לשחק כדורגל. מי שחיים ועובדים כאן, ומקבלים לא פעם סירובים ודחיות מהבירוקרטיה הישראלית, הצליחו לשים את הקשיים בצד – ובסוף גם להניף גביע

מי שעצם את עיניו אתמול (שבת) לפני שנכנס לאצטדיון שבשכונת התקווה, יכול היה לדמיין שהוא במקום רחוק, רחוק מאוד. המוזיקה הקצבית ברקע, קריאות הקהל, צעקות המאמנים בצרפתית ובאנגלית, וההמנונים הלאומיים הלא מוכרים – לימדו כולם שמתרחש כאן משהו שונה, אפילו חלוצי. נבחרות ניגריה וחוף השנהב כיבדו את הקהל האוהד בנוכחותן, מתמודדות ביחד על הגביע הגדול, לאחר טורניר שנמשך שבועות ארוכים. גביע אפריקה לאומות עוד לא הגיע לכאן, אבל הליגה לחברי הקהילה האפריקאית – מבקשי מקלט, פליטים ומהגרי עבודה – כבר פה, והיא מרגשת את הקהל.

שעתיים קודם לכן נערך המשחק על המקומות השלישי והרביעי, שהסתיים בניצחון נבחרת סודאן (2:4) על שחקני נבחרת קניה המאוכזבים. אחד מהם הוא חסן קאלו, בן 21, שהגיע לארץ כשהיה בן שלוש. "המשחק היה מצוין", הוא סיכם אחרי שירד מהמגרש והסדיר את נשימתו. ביום-יום הוא עובד בשיפוצים, אבל עדיין חולם על כדורגל. "זה נותן סוף סוף תחושת שייכות למשהו, מין מסגרת כזו". חברו, שמעון בן ה-17, מסכים. הוא נולד בישראל, מתגורר בערד כל חייו, אך נעדר אזרחות ונאלץ לחדש את מעמדו כתושב ארעי מפעם לפעם. "קשה להתקדם כי עדיין לא קיבלתי את ה-א/5 (מעמד תושב ארעי בישראל, י"פ)", הוא מסביר, "אם אני אראה שאני לא אצליח בכדורגל אז אתגייס. אני רוצה לתרום מעצמי, וזו תוכנית ב'".

כך, אחד אחרי השני, סיפרו שחקני הנבחרת, צעירים מאוד ברובם, על הקשיים בהשתלבות בכדורגל הישראלי – תולדה של גרירת הרגליים המכוונת של המדינה בהסדרת מעמדם של מי שנמצאים פה שנים ארוכות. לפי תקנון ההתאחדות לכדורגל בישראל, קבוצות בליגת העל ובליגה הלאומית הן היחידות שרשאיות לרשום בין שורותיהן שחקנים זרים. בליגות הנמוכות יותר, אלה שבאמצעותן נכנסים רבים לשחק, לא ניתן לרשום שחקנים זרים, גם לא אם נולדו או גדלו כאן. החריג היחיד הוא קבלת אישור נשיאות בית הדין העליון של ההתאחדות, לאחר ששחקן "הוכיח את כנות כוונתו להפוך לאזרח ישראלי ולמלא את חובתו לפי חוק שירות הביטחון, תוך פרק זמן סביר". כדי להצליח בקבלת האישורים הדרושים, העידו כמה מהשחקנים, המועדון שרוצה בהם צריך לדחוף – וחזק.

בינתיים, בד בבד עם סיכום המשחק של שחקני הנבחרת הסודאנית, החלו שחקני חוף השנהב וניגריה לעלות למגרש. כל קבוצה החלה להתחמם על המגרש, לקול צעקות המאמנים. "אני אומר לכם, אתם טובים מהם!", קרא בעברית מאמן חוף השנהב, דוקורה אלפא. השיחה שלפני המשחק כמו גם קריאותיו לאורך 90 הדקות המותחות עד לניצחון, התנהלו לסירוגין בעברית ובצרפתית, תולדה של ההרכב המיוחד של הנבחרת, שכלל גם את השוער שי פאור, שמשחק בא.ס. חולון מור ושחקנים ילידי הארץ שהוריהם הגיעו מחוף השנהב.

אחד מהם הוא קוני אבובייקר, בן 20, אבו בפי חבריו, שמשחק בבית"ר תל אביב. כמה שעות קודם לכן אנחנו נפגשים בתל אביב עם כמה מחבריו לליגה, מאמני קבוצות שמשתתפות בה ומארגני הטורניר. למרות ההתרגשות מהמשחק הקרוב, השיחה עוסקת בקשיים הקשורים במעמד השחקנים. "זו הסיבה שאנחנו כאן", אומר אוג'י קאלו, מאמן נבחרת ניגריה, ששיחק בעבר באופן מקצועי. "אני רואה שחקנים רבים שלא מקבלים הזדמנות לשחק בליגה הישראלית. הם צריכים הזדמנות להוכיח את עצמם".

אבו מסכים. "גדלתי בכדורגל בארץ, שיחקתי כל השנים במחלקות הצעירות בכל מיני קבוצות כמו הכח רמת גן והוד השרון, ועד שהגעתי לנקודת הזמן של גיל בוגרים אמרו לי שאני לא יכול לשחק כי אני לא נחשב ישראלי. זה דבר שפוגע בך. אתה מנסה להתקדם ובגלל המעמד של ההורים שלך לא נותנים לך", הוא מסביר, "יש מועדונים שיילחמו עליך ושמאמינים בך, כמו שקרה לי. ביחד עם המועדון לקחנו עורך דין ואנחנו עובדים על המעמד".

"רק לאחרונה קיבלתי תושב קבע, לפני זה הייתי תושב זמני. זו השנה הראשונה שאני משחק בקבוצת הבוגרים של קריית מלאכי, פה ושם", מספר סוואליו קראמוקו (19), יליד אילת. "היה לי משחק ראשון של העונה והצליחו לרשום את כל השחקנים חוץ ממני, כי הייתי תושב ארעי", הוא מתאר את החודשים הראשונים של העונה, "ישבתי חודש וחצי-חודשיים בחוץ, לא משחק. המועדון ניסה לעשות הכל, אבל זה לא הזיז. בסוף סידרו את זה במשרד הפנים".

המזל היחסי של קראמוקו ואבובייקר לא שפר על רבים מחבריהם לליגה. "הייתי גם שחקן בחוף השנהב, התאמנתי בבית ספר לכדורגל במשך ארבע שנים. הגעתי לפה צעיר מאוד ושיחקתי פה בהפועל רמת גן", מספר אלפא, שמתגורר בישראל כבר 16 שנים, ועובד כטבח וכשליח וולט, "רציתי לשחק, אבל היו לי בעיות בניירת, ועד שאתה מקבל את הנייר (עד שתהליך קבלת האשרה הרלוונטית מסתיים, י"פ) – הכדורגל כבר עבר, אתה כבר לא בגיל".

זו המוטיבציה של אלפא לאמן את הצעירים בקבוצה, שחלומם עוד לא נגוז. "זה כואב. אני כל הזמן אומר להם שהם יכולים ושהם לא צריכים לוותר. יש מלא שחקנים כמוני, שחקנים טובים, שהיום נמצאים במדינה, אבל עד שסודרה הניירת הכדורגל כבר עבר. אני אוהב את המדינה. חייבים לפתוח את הדלת, גם בשביל שהרמה תעלה", הוא מסביר.

"זה בזבוז, יש פה ילדים שנולדו כאן ויכולים לתרום למדינה כשחקנים, אבל לא מאפשרים להם לשחק והם גם לא יכולים לצאת מהמדינה ולחזור בהמשך", מסביר מונים הארון, מבקש מקלט מסודאן ופעיל חברתי בקהילה. "יש כאן ילדים עם כישרונות. המסר המוסרי ביחס לפליטים לא עובד, אבל העובדה היא שהילדים האלה נמצאים פה ונולדו פה. הם נמצאים פה, וכל עוד הם פה המדינה צריכה לדאוג שהם יתרמו לחברה. המצב הנוכחי יוביל לדבר אחד – במקום להיות נכס ותרומה לחברה הם יהפכו להיות עול".

"לא להתעסק עם הקושי של החיים עצמם"

הרצון לאפשר לשחקנים להציג את היכולות שלהם הוביל את אלפא יחד עם כמה מחבריו להקים את "טורניר אפריקה לסולידריות". שמונה נבחרות לאומיות של מבקשי מקלט ומהגרים נרשמו לטורניר: חוף השנהב, ניגריה, סודאן, קניה, דרום סודאן, טנזניה, אוגנדה וקמרון. אחד המארגנים, מוהנד עבדו, מבטיח להמשיך את המפעל בשנה הבאה, ומקווה שאת שורותיו ימלאו כבר 16 נבחרות. "אנחנו רוצים להביא את כל האומות האפריקאיות ביחד. אנחנו לא צריכים לעסוק בנושאים פוליטיים. אנחנו פה כמפעל תרבותי וכדי לבטא את עצמנו", הוא מתאר.

גם מדינות עם היסטוריה פנימית מורכבת, שכוללות קהילות פליטים מחולקות פוליטית, כמו אריתריאה וקונגו, הוזמנו להשתתף. "אנחנו פה כדי לאחד את אפריקה, לא כדי לחלק אותה. המטרה היא ליצור סולידריות ותמיכה בין כל האפריקאים שנמצאים כאן. אני מקווה שבשנה הבאה הם יוכלו לפתור את הסוגיות הללו", הוא מסביר, "כולנו כאן פליטים, מבקשי מקלט ונעדרי מסמכים. אנחנו קהילה קטנה כל כך, ואנחנו צריכים להשאיר בחוץ את כל מה שמפריד בינינו ולהתמקד במאחד".

עבדו מספר שהיוזמה לטורניר החלה בשנה האחרונה, סביב החדשות על עליית כנופיית ה-SSQ, שהורכבה ברובה מילדי זרים. "חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות, איך אפשר למשוך את הילדים האלה לכיוון אחר, כדי להבטיח עתיד אחר", הוא מסביר, "התחלנו מלארגן את הסודאנים בקבוצה, ואז דיברנו עם קהילות שונות כדי שיביאו את הצעירים שלהן. אנחנו רוצים לתת להם תקווה והזדמנות, שירוצו קדימה". במהלך החיפושים הם חברו לג'ואי לאו, פילנתרופ יהודי-אמריקאי שמוכר במעורבותו בקהילת מבקשי המקלט בישראל, ושסייע להם במימון הטורניר.

הטורניר הזה, על משחקיו השונים, גם נתן לנוער ולמבוגרים הזדמנות להתאוורר משגרת חיים מורכבת. "זה משפר את תחושת השייכות. אנחנו הולכים מהעבודה לבית וחזרה, וחוזר חלילה. לאנשים היתה תחושה שהם יכולים ללכת לאיזה מקום, לצפות בכדורגל ולשמוח, ואז לחזור הביתה. לעשות איזה משהו בריא", מסביר ספירה, מאמן נבחרת קניה. הארון מסכים. "זה משהו שקצת מוריד מהלחץ ומההתעסקות בחוסר הוודאות שיש בקהילות האלה, בסודאן ובאפריקה בכלל. לרגע אחד אפשר לא להתעסק עם הקושי של החיים עצמם ועם האתגרים שאנשים רואים שקורים בבית שלהם, כשאנשים מאבדים קרובי משפחה או שהמשפחות שלהם הופכות לפליטים ועקורים", הוא אומר.

לדבריו, תרבות הפנאי נדחקת מאוד בתוך חברת מבקשי המקלט. "זה מרווח לנשימה לאנשים, הם מאוד אוהבים כדורגל, אבל רבים מהם עובדים בעבודות פיזיות ובשעות ארוכות, ולכן זה חשוב שיש את המקום הזה, שאנשים יכולים לעשות את זה בו". בינתיים, אחרי שבמהלך המחצית השנייה של המשחק השוותה ניגריה, הצליחו אבו וחוף השנהב לעלות שוב ליתרון לפני סיום, וניצחו את משחק הגמר 3:2.

השופט, יניב אבידן, העיד על רמת משחק גבוהה. "זה פשוט כיף, השחקנים כישרוניים מאוד וחזקים פיזית. יש פה חברה שיכולים להשתלב בכדורגל מקצועני", אמר. "נותנים להם במה והם יצטרכו לקחת את המושכות בשתי ידיים ולהוכיח שהם מתאימים לרמות גבוהות". אם זה תלוי ברבים מהשחקנים אתמול, הרצון להוכיח ולעבוד קשה קיים. כעת נותר להתאחדות ולמדינה למלא את חלקן.