הם נחטפו בדרכם לישראל, עונו ושוחררו תמורת כופר. כעת הסיוט חוזר בדור הבא

שנים אחרי שנמלטו מרדיפות וממלחמות באריתראה ובסודאן, עשרות מבקשי מקלט מגלים שכנופיות הברחה וסחר באפריקה חטפו את בן משפחתם. כדי להצילו הם נדרשים לשלם כופר של עשרות אלפי שקלים – שאין להם

לפני כחודשיים הטלפון של הלן (שם בדוי) החזיר אותה בבת אחת 14 שנים לאחור, לגיהינום שעברה במחנות העינויים בסיני, בדרכה לישראל. מאז הגיעה לכאן מאריתראה, היא מתאמצת להחזיק את הראש מעל המים – עובדת בניקיון, מגדלת כמעט לבדה שלושה ילדים, בהם בת תשע עם אוטיזם, ומתמודדת עם הטראומה שמלווה אותה. ואז הגיעה ההודעה על חטיפת בנה בן ה־17, שנותר באתיופיה, והיא התפרקה. שוב ושוב ביטלה את הריאיון, לא הייתה מסוגלת לדבר. רק לאחר שהבן יצר קשר עם שחרורו, מצאה את הכוחות.

"הוא נעלם לשבוע ואז התקשרו לאבא שלו וביקשו כסף או שיהרגו אותו", היא מספרת. לאב לא הייתה דרך לשלם, והחוטפים אמרו להלן שבנה מוחזק במדבריות לוב ודרשו 8,000 דולר. "זה היה יום חמישי", היא נזכרת. "הם אמרו: אם עד יום ראשון לא תביאי את הכסף, תשכחי מהבן שלך". קצת אחר כך התחילו להגיע הסרטונים. באחד מהם, שהגיע לידי "הארץ", נראה הנער מוטל על החול במדבר, כפות בידיו וברגליו. אדם מצליף בו בשוט עד זוב דם, וזעקותיו מקפיאות את הדם.

הסיפור של הלן ושל בנה רחוק מלהיות חריג. שנים אחרי שברחו מרדיפות וממלחמות באריתראה ובסודאן, עשרות מבקשי מקלט בישראל מגלים שהסיוט לא תם. שיחת טלפון מבשרת להם כי בן משפחתם נחטף באפריקה, וכדי לשחרר אותו עליהם לשלם דמי כופר שמגיעים לפעמים עד 70 אלף דולר.

כמו הלן, רבים ממקבלי השיחות האלה היו קורבנות סחר ושוחררו תמורת כופר. הם לווים כסף ומגייסים תרומות, בעודם יודעים שהדבר אינו מבטיח את שחרור יקיריהם: חלק מהחטופים נעלמים וגורלם לא נודע, ואחרים נחטפים שוב לאחר שחרורם.

לא רק קרובי משפחה שנותרו באפריקה נופלים קורבן לחטיפות. "הרבה פליטים שגורשו מישראל נפלו לידיים של חבורות ההברחות והסחר והגיעו ללוב", אומרת סיגל קוק אביבי, פעילת זכויות אדם שמלווה מבקשי מקלט בישראל כבר עשור וחצי.

כדי לשלם לחוטפים קורבנות רבים נאלצים להשתמש בחסכונות שנצברו בשנים של עבודה בשכר מינימום, כסף שנועד לאפשר למשפחתם להגר למדינה שתעניק להם מעמד. "אנשים עובדים שנים ושמים כסף בצד", אומרת יהודית אילני, עובדת סוציאלית באס"ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל. "גם ילדים שעובדים בחופשות מצטרפים לחיסכון הזה, ואז מגיעה שיחת טלפון אחת, והכסף שאמור היה להיות כרטיס יציאה לחיים חדשים הופך לכופר".

עינויים עד מוות בשידור חי

חטיפת מבקשי מקלט ומהגרים באפריקה איננה תופעה חדשה. מסקירה שפרסמו נציבות האו"ם לפליטים, ארגון ההגירה הבינלאומי והמרכז להגירה מעורבת (MMC), מסלולי הבריחה ממזרח ומצפון־מזרח אפריקה נעים לרוב לכיוון הים התיכון ולכל אורכם אורבות סכנות קשות.

דרכם של הנמלטים מאריתראה, למשל, עוברת בדרך כלל בסודאן (לעיתים דרך מפגש הגבולות עם אתיופיה) ואזור הבירה חרטום, ומשם מתפצלת: כמה מהאנשים, כולל פליטים מסודאן, נעים צפונה למצרים; אחרים מתקדמים מערבה לכיוון הגבול הלובי וחוצים את הסהרה אל צפון המדינה ואל קו החוף. לאור הסכנות בסודאן, יש שבוחרים מסלול עוקף ללוב דרך צ'אד.

לפי הסקירה, כל אחת מהדרכים רצופה איומים: אלימות מכל הסוגים, שוד וסחיטה, תקיפה מינית ואונס וחטיפות לצורכי כופר וסחר. התוקפים הם המבריחים, כנופיות פשע, מיליציות חמושות ולעתים אף גורמי צבא וממשלה במדינות השונות.

לפי הערכות ארגוני זכויות אדם, כ־6,000–7,000 מבקשי מקלט שהגיעו לישראל דרך סיני עד להקמת הגדר ב־2012 נחטפו והוחזקו במחנות עינויים שפעלו בחצי האי. רק כ־500 מהם הוכרו קורבנות סחר מבחינת משרד המשפטים. רבות מהעדויות קשרו את ההברחות והחטיפות באזור לשבט רשאידה הפועל באזורי הגבול באריתראה, בסודאן, במצרים ובסיני, לצד גורמי פשיעה נוספים.

מפרוץ המלחמה בסודאן ב־2023 הדרך מחרטום למצרים, שארכה ימים ספורים, נהייתה ממושכת הרבה יותר – מה שמגביר מאוד את הסכנה. לדברי מונים הארון, מנהל קידום המדיניות וקשרי הממשל בארגון היאס למען מבקשי מקלט ופליטים, בשנים האחרונות אנשים נחטפים בתוך סודאן. "אחרי כיבוש העיר אל־פאשר בחבל דרפור ב-2025, אלפים נלקחו כבני ערובה. החוטפים מצלמים אותם, מפיצים את הסרטונים למשפחות ודורשים כופר", הוא אומר. "רק בחודש האחרון הופצו בקבוצות של הקהילה הסודאנית 15–20 בקשות לגיוס כספים כדי לשחרר בני משפחה שנחטפו".

בסרטון שהארון שיתף בפייסבוק סיפר אדם בשם מוג'יב א־רחמן מהעיר כבקביה בסודאן על חטיפתו וביקש סיוע. "לפני 15 יום נחטפנו בידי אנשי כוחות ההתערבות המהירה (מיליציית RSF בסודאן)", הוא אומר. "נחטפנו שבעה, ארבעה מתו ושניים שוחררו אחרי שהמשפחות שילמו עבורם. אני עדיין מוחזק, וכבר 15 יום המשפחה שלי לא יודעת עליי דבר, לא יודעת איפה אני נמצא ולא קיבלה מידע על מצבי. אני מבקש מכל מי שמקבל את ההודעה הזאת, גם אם הוא לא מכיר אותי, להפיץ את הסרטון כדי שיגיע למשפחתי או לכל אדם שיכול לעזור, בתקווה שאצליח לצאת מהמקום שבו אני נמצא".

מסלול אחר, מסוכן לא פחות, עובר בלוב, נתיב מעבר מרכזי של מהגרים ומבקשי מקלט מאפריקה לים התיכון ולאירופה. מאז נפילת משטר קדאפי ב־2011 הפכה המדינה לאחד המוקדים המרכזיים לחטיפות ולסחר בבני אדם ביבשת, לאחר שקריסת המוסדות והמאבק בין גורמי שלטון למיליציות יצרו ואקום שאליו נכנסו רשתות ההברחה והסחר. לפי דו"ח משותף של נציבות זכויות האדם של האו"ם ומשלחת האו"ם ללוב שפורסם השנה, מהגרים ופליטים נעצרים ונחטפים בידי רשתות סחר שלעיתים קרובות יש להן קשרים לרשויות המקומיות ולרשתות עברייניות בחו"ל. רבים מהם מוחזקים במתקני כליאה ובמחנות לא רשמיים, עוברים עינויים, אלימות מינית ועבודות כפייה, ומשפחותיהם נאלצות לשלם כופר לשחרורם.

אם בעבר לחצו החוטפים על המשפחות בשיחות טלפון שבהן נשמעו זעקות החטופים, בשנים האחרונות גברה האכזריות, וההתעללות מתועדת בסרטונים שנשלחים לעיתים בזמן אמת. סיגל קוק אביבי מספרת על שיחת וידאו שרודפת אותה עד היום. זה קרה במאי 2019, תאריך שהיא זוכרת היטב כי קצת אחרי השיחה היא לקתה באירוע לב ונזקקה לניתוח. זמן מה קודם לכן יצר איתה קשר י', פליט סודאני שהכירה חמש שנים קודם לכן בהפגנות בניצנה. י' גורש מישראל לאוגנדה, ולדבריה או ככל הנראה נחטף ונסחר דרך דרום סודאן ומדבר סהרה עד לוב. שם נכלא במתקני העינויים והסחר בטריפולי, השיג טלפון ופנה אליה. "הוא כתב לי: 'תוציאי אותי מפה, אני לא יודע מה לעשות'", היא אומרת. "הוא סיפר שאונסים אותו כי הוא לא מסוגל לעבוד".

כמה ימים מאוחר יותר מצאו החוטפים את המכשיר שי' החביא, התקשרו לקוק אביבי ודרשו 70 אלף דולר בתמורה לשחרורו. "כשאמרתי שאין לי איך לשלם, עינו אותו מול העיניים שלי עד שהוא מת", היא מספרת. "הייתי בהלם, היו לי ייסורי מצפון קשים שלא יכולתי לסייע. כמעט לא דיברתי על זה עד היום. לוב היא גיהינום, אנשים לא מבינים כמה קשות הזוועות שם".

רבים מהפעילים המלווים מבקשי מקלט מפנים את הביקורת לאיחוד האירופי, שמאז 2015 משתף פעולה עם הרשויות הלוביות, בהן משמר החופים, כדי לבלום את ההגירה דרך הים התיכון. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, בהם Human Rights Watch ו־Amnesty International, מבקרים את האיחוד בטענה שהוא ממשיך במדיניות הזאת למרות הידיעה על מה שמתרחש בלוב.

השנים הראשונות היו כמו עבדות

יוהנס (שם בדוי), יוצא אריתראה תושב באר שבע, מתורגמן מתיגרית במרפאה הפסיכיאטרית למבקשי מקלט באיכילוב, שילם בשנים האחרונות עשרות אלפי שקלים כדי לשחרר ארבעה מבני משפחתו שנחטפו. גם הוא הכיר את אימת החטיפה על בשרו. הוא הגיע לישראל לבדו דרך סודאן וסיני ב־2012, כשהיה בן 16. קודם לכן נחטף בסודאן ושוחרר רק לאחר שאח נוסף, שכבר חי בישראל, שילם לחוטפים. "השנים הראשונות שלי בארץ היו כמו עבדות, עבדתי רק כדי להחזיר את הכסף", הוא מספר. כשהיה נער פנימייה בילה את הקיץ בחממות, בקיוסק ובכל מקור שיכול היה להכניס כמה שקלים, אבל הוא מתעקש שהיה בר מזל, כי בניגוד לאחרים הוא לא עבר במחנות העינויים.

כמה שנים לאחר מכן נמלטו שלושה מאחיו למחנה פליטים בסודאן. בין 2022 ל־2023 נחטף אחיו בלוב, ניסה להגיע לאירופה, ובהמשך נחטף שם גם אחיינו. אחותו נחטפה בבירת סודאן בקניות בשוק. בכל פעם הגיעה הדרישה בטלפון: שלם או שהם יעונו וימותו – ויוהנס ציית. בתוך כשנתיים שילם יותר מ־15 אלף דולר ועבד לעיתים 16–17 שעות ביממה כדי לעמוד בכך. לאחרונה השתתף גם בכספי שחרור בן דודו, שנחטף בלוב בדרכו למדינה שלישית והוחזק כשנה במחנה עינויים. "הוא יצא משם שלד", אומר יוהנס.

היום רוב בני משפחתו מצאו מקלט באירופה, ובאריתראה נותרו רק הוריו. האם הוא מרגיש סוף־סוף הקלה? "לא", הוא משיב מייד, "עכשיו יותר קשה לי. אז הייתי עסוק רק בהם – איפה הם, מה איתם, איך אני משיג עוד כסף. עכשיו אין לי כלום חוץ מהתעסקות עם עצמי. זה קשה לי. אני רוצה להתחיל ללמוד, לעשות משהו עם עצמי, אבל אני לא יודע איך לחשוב על זה אפילו".

לדברי מולוגטה סולטן, פעיל בקהילה האריתראית בישראל ומתנגד למשטר באריתראה, הפתרון אינו מאבק ברשתות החטיפה אלא טיפול בגורמים שמובילים אנשים להימלט. "כל עוד הדיקטטורה נמשכת, אנשים ימשיכו לברוח והחטיפות יימשכו", הוא אומר. "הפלת המשטר היא הפתרון היחיד".

לא רק קרובים מתגייסים כדי להשיג את הכסף אלא הקהילה כולה. "כל פעם מחדש מדהים לראות את הלכידות הזאת", אומרת יהודית אילני מאס"ף. "אנשים מוותרים על החלום שלהם כדי שלמישהו אחר יהיה סיכוי לחיות".

אחת הדוגמאות לערבות ההדדית באה לידי ביטוי לפני כשלוש שנים, כשמסעדה סודאנית בדרום תל אביב הפכה לחמ"ל הצלה. נאספו שם ביומיים עשרות אלפי דולרים לשחרור קרובי משפחתו של עומר (שם בדוי) שנחטפו בגבול סודאן־מצרים. "זה היה כמו בחתונה, אנשים נכנסו, שמו מעטפה בקופסה והלכו", מספר עומר, 38, שנמלט מדרפור והגיע לישראל ב־2007. "אף אחד לא שאל מתי אחזיר, ואף אחד לא ביקש שקל בחזרה. הם ידעו שאם אני לא אשלם, המשפחה שלי תמות".

כשפרצה מלחמת האזרחים בסודאן שילם עומר למבריחים כדי להעביר את אמו, שלוש אחיותיו וילדיהן למצרים. "ידעתי שיש סיכוי טוב שבדרך יחטפו אותן וידרשו עוד כסף, אנשים שבורחים מהמלחמה הם טרף קל", הוא אומר. ואכן, כמה ימים לאחר אובדן הקשר עם משפחתו, התקשרו החוטפים ודרשו 30 אלף דולר. "מה הרגשתי? הקלה", הוא מודה. "עד השיחה הזאת הייתי בטוח שהם נהרגו ואלה היו הימים הכי קשים בחיים שלי. לא תפקדתי, רק בכיתי".

כשהכסף גויס התבקש עומר להגיע לתחנה המרכזית בתל אביב, שם עצר לידו רכב. "הנהג קרא בשם שלי, כאילו שאנחנו חברים, מסרתי את המעטפה והרכב נעלם", הוא מספר. יומיים אחר כך בישרה שיחה נוספת שהמשפחה שוחררה ונכנסה למצרים. ל"הארץ" נודע על מקרה נוסף מהשנתיים האחרונות שבו נדרש מבקש מקלט להעביר דרך מתווך מקומי כופר על קרוב משפחה שנחטף במצרים. כבר ב־2010 התריע מוקד הסיוע לעובדים זרים כי רשתות החטיפה נעזרות במתווכים בישראל לגביית הכספים, וב־2012 הוגש כתב אישום נגד תושב רהט שנחשד בהעברת כופר לחוליית חוטפים.

"הרגשתי שהלב שלי נעצר"

להלן לא היה כסף לשלם לחוטפים. באותם ימים גם לא הייתה לה אפשרות לעבוד, בגלל קשיים בחידוש אשרת השהייה שלה, אבל היא ידעה שאסור לה לחשוף זאת. "זה היה רק מחמיר את המצב", היא אומרת. למחרת השיחה פונתה באמבולנס לבית חולים. "הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום, שהלב שלי נעצר", היא מספרת. "התעוררתי בבוקר בבית חולים, ולא הבנתי מה אני עושה שם כשיש לי רק יום להשיג את הכסף".

זו לא הייתה רק חרדה של אם לבנה, אלא גם זיכרון של מי שנחטפה. הלן הגיעה לישראל ב־2012, אחרי שבעה חודשים במחנה עינויים בסיני, שם בין השאר הרתה מאונס. אחיה, שהתגורר בארה"ב, שילם את הכופר תמורתה, אבל היא נותרה בשבי עוד חודשים רבים. "רצתי לשלם לחוטפים כי ידעתי מה הבן שלי עובר. הרגשתי את זה בגוף שלי", היא אומרת היום.

לדברי לילך עופר, מנהלת מערך המרפאות "יחד" ו"דרך" באיכילוב, שבהן מטופלים שורדי מחנות העינויים, קורבנות סחר ומבקשי מקלט, יש מטופלים שחיים בפחד מתמיד משיחת הטלפון הבאה. "האימה הכי גדולה של הורים שנותרו להם ילדים באריתראה היא לשמוע שלא טוב להם שם ושהם רוצים לצאת. כי אם הילדים יצאו – הם ייחטפו, אין שאלה מבחינתם", היא אומרת. "לפעמים הם מסבירים לילדים שלא יהיה להם כסף לחלץ אותם. תחשבי על ההורים הפוסט־טראומטיים שלא מצליחים להחזיק עבודה, איך הם ישיגו 50 אלף דולר לשחרר את הבן שלהם? רובם היו בעצמם קורבנות סחר. אחד הדברים שמקשים יותר מכול את ההחלמה הוא הידיעה שמישהו שאתה אוהב עובר עכשיו את הטראומה ששרדת".

אחד הטלפונים הראשונים של הלן היה למיכל זמרי, עובדת סוציאלית ומנהלת המרכז הקהילתי למבקשי מקלט בפתח תקווה, שליוותה אותה כשהגיעה לארץ וסייעה לה לעבור הפלה. זמרי פרסמה ברשתות החברתיות קריאה לגיוס תרומות ובמהרה נאספו כ־8,000 שקל. את היתרה לוותה הלן ממכרים והעבירה את הכסף לחוטפים. הם השיבו כי ישחררו את בנה בתוך יומיים.

השיחה הראשונה איתו הייתה קצרה. "הוא אמר שהוא בלוב, רעב ומותש, וביקש שאשלח לו כסף לבגדים ולטלפון, אבל אין לי", סיפרה. מאוחר יותר שמעה ממנו שהחוטפים הזמינו אותו תחילה לשתות איתם, "ואז הם הכניסו אותו לאוטו ולקחו אותו לגונדר (באתיופיה), ומשם לסודאן ודרך הסהרה ללוב". לדבריה הבן נמצא עדיין בלוב ורוצה לברוח לאירופה או לשוב לביתו באתיופיה, אך הדבר כרוך בתשלומים כבדים שהיא אינה יכולה לשלם. היא יודעת שכל עוד הוא שם, יש סיכוי שייחטף שנית. "אני ממש עייפה", היא כמעט לוחשת. "אין לי במה להיאחז. כאילו אין תקווה".