מנהל נועז בתל אביב הוציא לדרך ניסוי חינוכי רדיקלי. שבע שנים אחרי, התוצאות מרתקות

שחר פיינשטיין גבריאל לקח ילדים מהעשירון העליון וילדים של מבקשי מקלט, והושיב אותם ללמוד יחד, כתף אל כתף. האם זה הצליח?

שחר פיינשטיין גבריאל לא באמת ידע לאן הוא מגיע. אז באחת השבתות האחרונות של החופש הגדול, הוא החליט לבקר בשכונה שבה עמד להקים בית ספר יסודי חדש. הוא לקח את אשתו ואת בנו הצעיר מביתם בבאר יעקב, והשלושה יצאו להסתובב בשכונת שפירא בדרום תל אביב. בגינה שמול בית הספר התאספו אז עשרות גברים אריתראים, לבושים לבן. "נבהלתי", הוא מספר בכנות, "הדבר הראשון שעשיתי היה להסתובב ולחזור לאוטו. זה לא היה משהו רציונלי. הלכתי כמה צעדים הצדה, נשמתי וחזרתי לגינה".

כמה ימים לפני 1 בספטמבר, קיבל מעיריית תל אביב את רשימת 27 התלמידים הראשונים שעלו לכיתה א'. היא לא כללה את הילדים של המשפחות שראה בגינה. "התקשרתי לעירייה ושאלתי מה עם הילדים האריתראים", הוא מספר. "'מה? אתה באמת רוצה אותם?' היתה התגובה. 'כן, אנחנו רוצים', עניתי".

וכך, בשיחה אחת, יצא לדרך ניסוי חינוכי וחברתי נועז: בית ספר שבו לומדים יחד ילדים ישראלים, רובם מרקע מבוסס, וילדים ממשפחות של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה.

מעבר מהיר, שבע שנים קדימה. ביום חמישי שעבר, בשעות הערב, החצר הגדולה של המתנ"ס בשכונת שפירא היתה גדושה בילדים והוריהם. זה לא היה עוד מופע־קיץ רגיל: מאות באו להיפרד מפיינשטיין גבריאל (48), שהקים וניהל את בית הספר מאז 2019. היו שם הורים ישראלים, רובם המכריע השתקעו בשכונה בכ–15 השנים האחרונות, לצד מספר קטן יותר של פליטים מאריתריאה ומהגרות עבודה מהודו שלבשו בגדים מסורתיים (וגם הלבישו את המנהל בצעיף וטורבן).

זו היתה תמונה נאמנה לחיי בית הספר, וכיאה לכך, היו שם מעט מאוד משפחות ישראליות שנולדו וגדלו בשכונה. כנראה רובן התקשו לקחת חלק בחגיגה. בית הספר הדתי הוותיק, שפעל בצמוד לזה הממלכתי, הלך ונסוג מפניו. בעוד כמה ימים ייערך טקס הסגירה שלו, לאחר 66 שנות פעילות.

בעוד הילדים שיחקו בין המתקנים בחצר בערבוביה, ההורים ישבו בקבוצות נפרדות. סאלם גונץ ישבה יחד עם כמה אמהות נוספות מאריתריאה. לישראל הגיעה ב–2011 לאחר שברחה ממולדתה. שלושת ילדיה לומדים ב"שכונתי שפירא". בנה הבכור, מנסה, שובץ תחילה לבית ספר ביאליק, שכל תלמידיו זרים. "ביום הראשון ללימודים ראיתי את שחר מחבק את כל הילדים", סיפרה. "הלכתי לעירייה ואמרתי שאני רוצה שהוא יעבור. התעקשתי. אין לי כאן אמא או סבתא. החיבוק יותר חשוב מלימודים".

על הבמה הקטנה בדיוק עלו תלמידי כיתה ה' לשיר גרסה מקוצרת של "אני גיטרה". "הייתי פעם עץ אולי, ובתיבת התהודה אני זוכר את כל מי שניגן עליי. ואני אומר תודה", הם שרו. "תראה אותו", הצביעה בגאווה על בנה, "בסוף השורה, יחד עם החבר שמחבק אותו".

בית הספר הזה הוא מגנט של מתחים: בין חילונים לדתיים, בין ישראלים לזרים, בין כוחות חדשים וליברליים יחסית ("ג'נטריפיקטורים" בפי אחדים; "משפרי דיור" בניסוח אחר), לבין התושבים הוותיקים, מסורתיים יותר ומבוססים פחות. המציאות לא נעצרת בשער בית הספר. כל משבר במדינה חושף מחדש קונפליקטים. הכל מבעבע.

האם הניסוי הצליח? סיום כהונתו של פיינשטיין גבריאל מאפשר לו סיכום ביניים מפוכח, צנוע. אין כאן טובים או רעים מוחלטים, אלא מבט ריאלי, שנע בהתמדה בין הפנטזיה למציאות. "לא הצלחנו לסגור פערים לימודיים, לא משנה מה עשינו או כמה כסף השקענו", הוא אומר בכנות, "החזקים נשארים חזקים, וככה גם החלשים. אני יכול לסמן הרבה כישלונות. אנחנו הולכים בין הריסות. אבל ביניהן, בסדקים, יש גם הרבה רגעים של קשרים משמעותיים ומקום לזהויות ומפגשים עם אנשים ששונים מאיתנו. ניסיתי להרחיב ככל האפשר את המנעד הזה; לא תמיד הצלחתי".

כ–400 תלמידים לומדים בבית הספר, בחלוקה פנימית קבועה שנשמרת מאז השנה הראשונה: 70% ילדים ישראלים, ו–30% ילדי זרים שנולדו בישראל, רובם להורים שהגיעו מאריתריאה, והיתר מהפיליפינים, חוף השנהב וגאנה, הודו וטורקיה. מבין התלמידים הישראלים, בערך 45% הם "שפיראים חדשים", 10% הם ילדי האוכלוסייה הוותיקה בשכונה, ו–15% הם תלמידים עם צרכים מיוחדים מכל דרום תל אביב.

פיינשטיין גבריאל מקפיד על כך שמכסת התלמידים הזרים לא תעלה על 30%. החישוב הזה משקף את הערכה הרווחת לפיה זהו "סף הסיבולת" של הורים מבוססים לתלמידים מרקע מוחלש: במקרה שהשיעור יעלה, הראשונים יחפשו בית ספר אחר עבור ילדיהם, הרחק מהאחרונים. בעולם קוראים לכך white flight. "בכנות, כמה הורים מבוססים ישלחו את ילדיהם לבית ספר עם תמהיל אחר?" הוא שואל.

אין גבול לפערים, מחוץ לבית הספר ובתוכו. למשל, בשבועות המלחמה מול איראן. למשפחות החזקות יש ממ"ד, או שמצאו מקלט מחוץ לעיר. המשפחות הזרות, שגרות ברובן בבתים ללא מיגון, העדיפו את הקירות העבים של בית הספר, והצטופפו בזמן האזעקות במקלט בחצר. בסידור הזמני, שהלך והתארך, נשמרה ההפרדה: משפחות מאריתריאה בכמה כיתות, כאלו מהודו והפיליפינים בחדרים אחרים. באו גם כמה משפחות ישראליות, בנות השכונה, שילדיהן לומדים בבית הספר הדתי הצמוד. "דאגנו למזרנים, לאוכל, ולכך שלא יריבו זה עם זה", מספר פיינשטיין גבריאל. "מיד שאלתי את ההורים החזקים מה הם יכולים לעשות, ותוך זמן קצר הם תרמו 10,000 שקל ששימשו לקניית תלושים לאוכל. זה לא התפקיד של בית הספר, אבל זה חלק מהסיפור הקהילתי".

המלחמה חשפה שוב את ההבדל במעמדות: החזקים עזבו.

"אין לי מה לומר. אני לא שופט אף אחד שבחר לגור כאן, כמו גם את אלה שבחרו לעזוב את בית הספר. יכול להיות שזו הסיבה מדוע בית הספר כל כך חשוב: בדרך מופלאה, עם הרבה עבודה קשה וגם טעויות, הוא איכשהו מחזיק את השכונה".

ההורים מבינים את האתגרים מראש?

"גם אם משפחה ישראלית תתעניין, היא לא מסוגלת להבין איך נראים חיים שבהם הורים וילדים ישנים באותה מיטה בסלון, כי אין מקום בדירה הקטנה. במפגשים לפני העלייה לכיתה א', רוב המשפחות נראות אותו דבר. אלה מפגשים מאוד נעימים, ולרוב יש הרבה התלהבות, ואז מגיע השלב שבו אני אומר שצריך לדבר גם על ההורים שלא נמצאים בחדר— כי העירייה עדיין לא החליטה מי מהזרים ילמד אצלי ומי בבית ספר מחוץ לשכונה; כי הם לא קיבלו הודעה בטיגרינית; או שהם קיבלו אבל עובדים ולא יכולים להתפנות. אני לא מסתיר שום דבר ואומר שיש לפניהם אתגרים גדולים".

מה אתה אומר להם?

"אני מספר על המשפחות מאריתריאה, מה האמהות עברו בדרך ומה האבות היו צריכים לעשות, על פוסט־טראומה מתמשכת ועל תודעת הפליטות שלא נגמרת. אני אומר להורים הישראלים שלאי־שוויון יש ריח וצבע וטעם. למשל, בבגדים שהילדים לובשים או באוכל שהם מביאים לארוחת הבוקר — קרואסון מסכן או ארוחה עם כל המרכיבים, יחד עם הפתק 'שיהיה לך יום מוצלח, אוהבת אמא'. אני אומר שיהיו פערים גדולים בין התלמידים ביכולת להבין על מה המורה מדברת בשיעור או לקרוא טקסט בעברית; וגם שהילדים שלהם לא יחיו בבועה אלא יהיו חשופים לאלימות ולתכנים לא־הולמים".

אתה אומר להורים שהילדים שלהם יחטפו מכות בבית הספר.

"כן, אבל שיסמכו עלינו שנטפל בכך. אבל אני לא אומר להם רק לנשוך שפתיים. בשנה השנייה של בית הספר עזבה משפחה חזקה את בית הספר. הם היו פעילים בוועד ההורים, והראשונים לעזוב. בשיחת הפרידה האבא אמר שהוא קיווה שאתן יותר מקום להישגים, שיכול להיות שהפניית תשומת הלב והמשאבים לילדים אחרים, שהיו זקוקים להם יותר, פגעה בהישגים של הילד שלהם. הוא אמר שהחיים גם ככה קשים כאן — אז גם בבית הספר? אני זוכר היטב את הפגישה הזאת, ולא רק בגלל שמאוד אהבתי את הילד וחשבתי שהם שותפים אמיתיים. פחדתי שיתחילו לעזוב".

זה לא קרה. מדי פעם אמנם עוזבות משפחות מרקע חזק, אבל לא מדובר בתופעה. המנהל משקיע בכך הרבה מאוד אנרגיה. הוא מבין, לדבריו, ש"בלי הורים חזקים אין זכות קיום לבית הספר. אין סיכוי שאינטגרציה כזאת תצליח בלי העזרה שלהם. אני חייב אותם. ביררתי מה קורה בצפון העיר, והבאתי לכאן פרויקטים למצטיינים ותוכניות ייחודיות של מוזיאון הטבע. אני לא רוצה שהם יחשבו שהם מקבלים פחות מהחברים שלהם בצפון. אז גם אצלי יש רובוטיקה ושחמט. רציתי שזה ישתלם להם".

למפגשים יומיומיים בין הקבוצות יש פוטנציאל התלקחות. ויכוח פעוט לפני כמה חודשים בין תלמידות הוביל אמא ישראלית להתקשר למנהל ולטעון כי חברות "כנופיית SSQ" מתנכלות לבתה. במקרה אחר, תלמידות ישראליות מאחת הכיתות הגבוהות פירשו את ההעדפה של חברותיהן הזרות לשוחח ביניהן באנגלית בהפסקה כביטוי להתנשאות. "למה הן לא מדברות בעברית? זה נגדנו", הן התלוננו. המורות ניסו להסביר כי לא מדובר בהתקפה נגדן, אלא ברצון של האחרונות לבטא את עצמן בשפה שהן שולטות בה טוב יותר מאשר בעברית. בסיור בשכונה התיישבו כמה תלמידי כיתה ה' על כיסאות בעוד שחבריהם לכיתה הסתפקו במחצלת. כשמורה ביקשה מתלמיד ישראלי לוותר על הכיסא, הוא קפץ ושאל למה הבקשה לא הופנתה גם כלפי תלמידה זרה. תוך שניות התלקח ויכוח. "בתוך מציאות של כל כך הרבה צרכים, פערים והבדלים, כל ויכוח הופך למאוד זהותי ומתעסק כל הזמן בשאלות של שייכות ואי־שוויון", אומרת המורה, כרמל הרטמן.

בהפסקות האוכל, שמתקיימות בכיתות, התלמידים נוטים להתקבץ בחבורות נפרדות לפי צבע עור. "בהתחלה נבהלתי", מספר פיינשטיין גבריאל, "חשבתי שהשילוב לא מצליח. הייתי שואל את עצמי על מי אני עובד, את מי אני מרמה". בהדרגה עידכן את הראייה: ההתכנסות הזאת, המשיכה והחיבור לדומים, עונה על צורך טבעי. "למדתי שאסור לפגוע בכך. לצד זאת, בפעולות חינוכיות אפשר להפגיש ולהכיר את האחר, ואז אפשר להרחיב את התודעה ללמוד שיש לי דברים במשותף גם עם שונים ממני. אפשר לדמיין קשרים באופן רחב יותר".

"בתור תושבת השכונה, התחלתי לעבוד בבית ספר מתוך תפיסה קהילתית", אומרת הרטמן, "המון זמן החזקתי בפנטזיה הזאת של ללמד בתוך המורכבות החברתית הכי גדולה בתל אביב, 'להתלכלך' בה, לשנות עולם. לקח לי כמה שנים להבין שהתפקיד אולי הכי חשוב שלי הוא לא לתקן את המציאות, אלא לעודד את ההכרה של האחר דווקא ברגעים הכי קטנים".

וכך, ההבדלים בין התלמידים לא מוכחשים, אלא מספקים הזמנה לדיון ולכמה רגעים של אמפתיה. במפגש בוקר באחת הכיתות לפני כשבועיים נפרדו משתי תלמידות אריתראיות, שעזבו עם משפחתן לקנדה. "הן היו רוצות להמשיך לחיות כאן, אבל לצערי הרב, מדינת ישראל לא מוכנה לתת להן אזרחות", אמר פיינשטיין גבריאל לתלמידים. "מה זה אזרחות?" שאלה אחת התלמידות. "אין להן זכויות כמו שיש לך", הוא הסביר, "למשל אין להן דרכון ולכן הן לא יכולות לטוס. ואבא שלהן לא יכול להוציא רישיון נהיגה. ההורים שלהן רוצים שהן ילכו לאוניברסיטה כשיהיו גדולות ויוכלו לעשות כל מה שהן רוצות. לכן, למרות שהן אוהבות את ישראל, הן לא יכולות להמשיך לחיות פה". בזכות רגעים כאלה, הוא אמר אחר כך, אפשר לקוות ש"ילדים יסתכלו באופן מורכב על המציאות ויאתגרו אותה".

רגע אחר התרחש לפני שבועיים בכיתה א' בסיום ארוחת הצהריים, כשהמורה ביקשה מהתלמידים לנקות אחריהם. הזרים נעתרו, אבל כמה מהישראלים פחות התלהבו. "לא כל אחד אוהב לנקות", אמרה תלמידה אחת, "ויש גם את מרינה, שהתפקיד שלה הוא לנקות. היא אוהבת לנקות". בכיתה התפתחה שיחה יוצאת דופן. "את חושבת שמרינה רוצה לנקות בבית הספר?" שאל פיינשטיין גבריאל, "קודם כל אני רוצה שתדעי שלנקות זה קשה. מי שיכול לבחור, לא היה רוצה לעבוד בכך. להורים שלך יש כל מיני אפשרויות לעבוד". אמא של תלמידה אחרת, המשיך, היא מנקה "כי אין לה ברירה אחרת. להרבה הורים כאן אין מעמד, ולכן האבא עובד כשליח בוולט והאמא מנקה. ומרינה תחזור בסוף השנה לאזרבייג'ן. היא באה לפה כי יש לה ילד, והיא צריכה לעבוד כדי לשלוח לו כסף". לפעמים, הוא מסכם, אפשר לראות את רגע ההבנה. תזוזה קלה של תודעת האחר.

למשל, בפעילות שהעבירו לפני שבוע משתתפי תוכנית המצטיינים באנגלית — תלמידי ה'־ו', רובם המכריע זרים — לשאר תלמידי בית הספר. בין התחנות: תחרות זיהוי מילים באנגלית, הצגה קצרה, משחק "Simon Says", פינת ציור של מפלצות וגם משחק כדור. התלמידים הוזמנו לרשום את שמותיהם באנגלית על כרזה גדולה, שעליה נכתב בגדול: "we all belong here". "אלה ילדים מצטיינים באנגלית, שמתקשים להביא את עצמם לידי ביטוי בשיעורים הרגילים", אומרת המורה עדי דרורי־אברהם. "הם בדיאלוג מתמיד מול הישראלים והישראליות: רצינו מסגור חדש, גם של היכולות שלהם וגם של המפגש עם התלמידים האחרים".

ויש גם רגעים ספונטניים. אבא ישראלי, ממשתתפי מרכז הלמידה של בית הספר המופעל אחר הצהריים על ידי מתנדבים, שחיבק בשמחה תלמידה אריתראית שהצליחה לפתור שאלה בעברית. או שלוש ילדות קטנות בכיתה א' או ב', אחת זרה ושתי ישראליות, שרוקדות בסוף המסדרון את השיר "פנתרה" של נועה קירל. "הם אומרים שאני מוזרה, אני אומרת שהם רגילים", הן שרות. פיינשטיין גבריאל מגיע מההפסקה ונעמד בצד. "בשביל רגעים כאלה, שילד יכול לדמיין חברות או משהו משותף עם מישהו ששונה ממנו, בית הספר הזה קיים".

השמירה על האיזון הפנימי בבית הספר כרוכה גם בדחיית רבים מהתלמידים הזרים החיים בשפירא. מנתונים פנימיים שהגיעו לידי מוסף הארץ עולה כי למעשה, מספר התלמידים שנשלחים לבתי ספר מחוץ לשכונה יותר מכפול מאלה שלומדים ב"שכונתי שפירא". הלימודים בבתי הספר ביאליק, קשת וגוונים הם על טהרת צבע אחד — הילדים פוגשים שם רק ילדים זרים כמוהם. לדברי פיינשטיין גבריאל, זה המכנה המשותף של חברי כנופיית SSQ, שהחלה את דרכה בשכונה.

"הם למדו בבתי ספר לווייניים, ואחרי צהריים חזרו למקום שאין להם שום חיבור אליו", הוא אומר. "אין מעטפת, אין תנועות נוער, אין הורים מעורבים. אין אף אחד בסיפור הזה. אין להם מה להפסיד ואין להם עתיד. ואז הם התחילו להסתובב ברחובות. ילד שמרגיש שרוצים אותו לא יצטרף לכנופיה".

אך על אף ההשקעה, הפערים של התלמידים ממשפחות הפליטים לא נסגרו. "הרוב המוחלט של ילדי כיתה ו' אמנם יודעים לקרוא בעברית, אבל לא הצלחנו לסגור את הפער האדיר באוצר מילים ובשליטה בשפה. הבנת הנקרא שלהם לקויה מאוד. לא ניצחנו את הסטטיסטיקה". חלק מהמורים התקשו להתמודד עם התסכול הבלתי־נמנע הכרוך בכל כניסה לכיתה ובכל מבחן.

ב"מהלך שנת הלימודים השנייה", נזכר פיינשטיין גבריאל, "אחרי שראיתי שלא נצליח לסגור את הפערים הגדולים, שיניתי את הטרמינולוגיה לשוויון הזדמנויות. אמרתי למורות שעם כל הכבוד למה שהן עושות, אנחנו לא נשנה סדרי עולם, אבל כן יכולים לנסות, כל בוקר מחדש, לתת לכל ילד וילדה הזדמנות שווה להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא". במקביל חיפש המנהל סיפור מארגן אחר עבור בית הספר.

"אני יכול לסמן הרבה כישלונות, אבל אני יודע בוודאות שבית הספר הזה הוא עוגן ויציבות לכל ילד ומשפחה, בכל הכאוס שמשתולל כאן. הם יכולים לסמוך על זה שירצו אותם פה, שיטפלו בהם, שישמרו איתם על קשר, שיתנצלו כשצריך. יש ודאות בקשר. מבחינתי בית הספר הוא מקום של קשרים משמעותיים. אנחנו מתעקשים על זה".

כדי לממש את התפיסה הזאת, הדרישה מכל מורה היא ללמוד לעומק את המעטפת של כל ילד: להכיר את ההורים באופן אישי, לבקר בבתים, לדעת מה עושים התלמידים לאחר סיום הלימודים, ובמקרה הצורך לארגן חוגים במתנ"ס.

איזה קשר אפשר לצפות ממורות שמלמדות בכיתות צפופות ומקבלות משכורת נמוכה?

"אני אגיד להן שזה הכי חשוב. תפילו הכל, אבל אל תוותרו על זה. אני יודע שזה יומרני, אבל במקביל, הצלחנו להכניס הרבה דמויות מבוגרים לכל כיתה: סטודנטיות מסמינר הקיבוצים, משלבות וסייעות, שינשינים לפני צבא, וגם הורים מהשכונה שבאים אחרי הלימודים ועוזרים לילדים בבית הספר. הנוכחות של כל כך הרבה אנשים מאפשרת לחלק את העומס ולחתור לקשר אישי. והמורות גם יודעות שזו רמת ההיכרות שלי עם כל אחת ואחד מ–100 האנשים שעובדים כאן".

אתה מכיר גם את השמות של כל 400 התלמידים בבית הספר?

"גם את ההורים, ובמה הם עובדים".

ההכרה בחשיבות הקשר האישי וההכרח לראות באופן מקיף ככל האפשר את עולמו של התלמיד, התעצבה במשך העשור שבו עבד וניהל פיינשטיין גבריאל מסגרות לילדים עם צרכים מיוחדים בגבעתיים. לא במקרה, רבות מהמורות ב"שכונתי שפירא" באות מהחינוך המיוחד (אחרות הוכשרו בתחומי אמנות שונים). אך המקור לכך כנראה מוקדם יותר.

"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 10", מספר פיינשטיין גבריאל. "עולמי נפל עליי, הבית התפרק. המורה ירדנה הגיעה הביתה. אני לא זוכר כלום מהביקור, אבל אני יכול לראות איפה היא ישבה על הספה. היא באה כי היא הרגישה שהיא צריכה. ומשהו הושלם בין שחר שבא בבוקר ללימודים לשחר שחוזר הביתה. היא חצתה איזה גבול ונפרסה על כל החיים שלי. היא יכלה לראות את כל החלקים שבי. אני זוכר יום אחד שבכיתי בכיתה. ירדנה לא אמרה כלום, אלא רק ניגשה ושמה עליי יד. היא ידעה מה עובר עליי".

יעל בן יפת, פעילה חברתית ילידת שכונת קרית שלום, היתה חלק מהתארגנות ההורים שדחפה להקמת בית הספר, אבל היא מאוכזבת מהתוצאה. "חלמנו על בית ספר שיהיה בית לתושבי הדרום הוותיקים, והחלום הזה לא התגשם", היא אומרת. "שפירא היא עין הסערה של תהליך הג'נטריפיקציה בארץ. יש מורים נפלאים בבית הספר, אבל שחר לא התייחס להבדלי הכוח בשכונה ולא הבין שהוא קודם כל צריך להיות פה לאנשים שאין להם כסף, מעמד או קשרים, ונדחקים החוצה מהשכונה. גם אם יש לך את הכוונות הכי טובות בעולם, אם תזרום עם החזקים, תדרוס את החלשים".

לדבריה, "נכון שילדי הקהילה הזרה שלומדים בבית ספר מקבלים התייחסות טובה יותר בהשוואה למסגרות אחרות, אבל זה לא באמת בית ספר רב־תרבותי. לא מספיק להגיד חג שמח באנגלית. למה למשל הטקסטים בשיעורי שפה לא מתייחסים לדמויות שחורות? נשארנו עם אותה תרבות הגמונית".

בן זוגה של בן יפת, עמית בוטבול, טוען כי בבית הספר משתיקים "כל מי שמנסה לערער על סיפור ההצלחה כביכול של המוסד", בשילוב מהותי של ילדי הקהילה הזרה ובצמצום פערים. לדבריו, "כל שאלה נתפסת כהתמרמרות. הקהילה הליברלית לא תאפשר להפריע לסיפור שהיא מספרת לעצמה".

הביקורת הזאת לא מפתיעה את פיינשטיין גבריאל. "נכשלתי בניסיון לגרום ליעל ולעמית ולהורים במצב דומה להרגיש שייכים לבית הספר, בשונה למשל מהמשפחות האריתראיות והפיליפיניות. לא דיברנו אותה שפה. הם חלמו על בית ספר מסורתי מזרחי, אבל הג'נטריפיקציה וכוחות השוק חזקים ממני, והמשפחות הוותיקות הולכות ונעלמות. הם מצאו את עצמם פעמים רבות לבד במערכה, מול הורים שלא הזדהו איתם ולא הבינו מה כואב להם".

שני ילדיה של דניה ואקנין לומדים בכיתות ב' ו־ה'. ואקנין, יו"ר ועד ההורים בבית הספר, לא עושה אידיאליזציה למפגש של הקבוצות השונות בבית הספר — לא רק בין ילדי הישראלים, ותיקים יותר או פחות בשכונה, לבין הקהילה הזרה, אלא גם עם הילדים עם הצרכים המיוחדים שלומדים בכל אחת משכבות הגיל. "שלוש האוכלוסיות האלה מייצרות קצת ברדק, אבל המגוון הזה הוא חלק מהסיבות שאני שולחת לשם את הילדים שלי", היא אומרת, "יש בו כוח וייחודיות, והוא מלמד את הילדים".

את מכירה את הטענה שהורים חזקים יברחו אם שיעור ילדי הזרים יהיה מעל 30%?

"אני מכירה את העמדה הזאת של שחר, ואני סומכת עליו שהוא מריח נכון את המציאות. אני לא יודעת להגיד אם הייתי שולחת את הילד שלי אם זה היה 40%. אני לא עוסקת במספרים, אבל כן חשוב לי שלבית הספר יהיה מה להציע מבחינת רמת לימודים".

"לומדים כאן ילדים ששייכים לעשירון העליון יחד עם כאלה שאין להם מעמד", אומר ד"ר דודו רוטמן מהאוניברסיטה העברית, אב לתלמיד בכיתה ב'. "רב־תרבותיות מחייבת עבודה קשה, ויש לה מחיר שכולם צריכים לקחת בחשבון ולשלם אותו מדי יום. אני מוכן ששחר והצוות ישקיעו הרבה מאוד משאבים בילדים שיותר זקוקים להם, גם כשזה בא על חשבון משאבים שאולי היו מושקעים בילד שלי. אני עושה זאת כי אני מאמין שהטרוגניות בחינוך היא הזדמנות אדירה".

ההטרוגניות הזאת מתאפשרת על ידי שליחת רוב התלמידים הזרים בשכונה ללמוד במסגרות מחוץ לה.

"אני אומר את זה בכאב עצום: אם לא היתה רגולציה, כנראה ש'השכונתי' היה הופך לבית ספר למסגרת של ילדי פליטים ומהגרי עבודה. עם זאת, צריך לזכור את התמונה העירונית: ברירת המחדל בתל אביב היא לימודים נפרדים. לבית הספר יש יכולת כמעט נסית לרתום הורים חזקים, למשל בהפעלת מרכז הלמידה אחר הצהריים שמשרת כמה עשרות תלמידים זרים".

ומה לגבי התלמידים מהאוכלוסייה הוותיקה?

"הנרטיב של 'מלחמה' של החדשים בוותיקים חלקי. יש מורכבות אמיתית כי האוכלוסייה הוותיקה מזדקנת, ומעט הילדים בגילאים האלה בוחרים ללכת לבית הספר הדתי. הייתי שמח אם היו מגיעים אלינו, אבל זה לא צלח. זו נקודה כואבת. זה אולי יקרה מתישהו בעתיד, אבל כנראה שכרגע זה יותר מדי לבקש".

ובאמת, בנקודה הזאת טמון אחד המתחים החריפים ביותר שמייצג בית הספר. "שכונתי שפירא" צמח מתוך מבנה בית הספר הדתי "שורשים". ביום הראשון ללימודים בשנת הפעילות הראשונה, שאל השומר מתי תוקם גדר בין שני המוסדות. "על איזו גדר אתה מדבר?" שאל פיינשטין גבריאל. "בינינו לבינכם", הסביר השומר. "וכמו הרבה שמאלנים ליברלים, אמרתי שלא צריך גדר. כל אחד יחיה איך שהוא רוצה — דתיים שם, חילונים כאן. מה פתאום שתהיה הפרדה? בטוח נסתדר".

"היום", מעיד המנהל, "לא הייתי עונה ככה. הבנתי שאנשים צריכים גדרות וגבולות".

שני בתי הספר חולקים מתחם משותף. בשנה הראשונה נכנסו כל התלמידים דרך שער כניסה אחד: האגף מצד שמאל שימש את בית הספר הממלכתי, הימני את המוסד הדתי הוותיק. בשנה השנייה, בעקבות מחאה של הורים דתיים על הלבוש של אמהות חילוניות, נכנסו תלמידי 'שכונתי שפירא' דרך שער צדדי קטן. בשנה השלישית המשיך השכונתי לגדול, ומספר התלמידים הגיע לכ–80 ילדים. "לא הסכמתי שניכנס מהצד, כמו עכברים", נזכר פיינשטיין גבריאל. "אנשי 'שורשים' הסכימו — אבל דרשו שער נפרד".

בשנה הרביעית נוספה שורה של עציצים גדולים בין שני השערים, שהסתירה מעיניים דתיות את המגוון החילוני ואת ילדי הזרים. לפני שנה, על רקע הצפיפות הגדלה בבית הספר הממלכתי, החליטה העירייה להעביר אליו גם את הקומה השלישית במבנה שמשמש את "שורשים". הכניסה אליה היתה דרך גרם מדרגות נפרד, ללא אפשרות מעבר בין הקומות.

במשך השנים דחו בבית הספר הדתי כל הצעה למפגש — בין תלמידים (החולקים אולם ספורט וחצר עם מועדים שונים להפסקות) או בין אנשי הצוות. לפי אנשי "שכונתי שפירא", הסיבה העיקרית היתה שילוב ילדי הזרים ו"סכנת ההתבוללות". בתקופת המאבק בהפיכה, המחלוקת הפוליטית בין ההורים — 'קפלניסטים' מכאן ו'ביביסטים' משם —לא תרמה להרגעת הרוחות. גורם שמכיר מקרוב את "שורשים" הציע הסבר אחר: "'שכונתי' לא ביקש לחיות לצדנו אלא לבוא במקומנו. לכן הקשר היה מוגבל: אף אחד לא מוכן לשתף פעולה עם התליין שלו".

לפני כמה שבועות הודיעה העירייה כי בית הספר הדתי ייסגר, וכ–200 תלמידיו, רק 60 מהם תושבי השכונה, ישתלבו בבית ספר דתי בשכונת קרית שלום הסמוכה. מאז ההודעה מספרים בבית הספר על עלייה במפלס האיבה בין הילדים: אופניים מפונצ'רים, זריקת חפצים וקללות בסגנון "חילונים מסריחים".

הסגירה של "שורשים" מצערת את פיינשטיין גבריאל. "חשבתי שאפשר לבנות כאן מודל אחר, שיכיל את שני בתי הספר", הוא אומר, "אבל לרעיון שלי אין מספיק קונים, לא בקרב ההורים בשני בתי הספר. נכשלתי. אני יכול להבין גם את נקודת המבט של 'שורשים'. הם היו פה ראשונים, ובמשך שנים רבות היה להם שקט והרבה מקום. פתאום באו כמה שמאלנים וילדי פליטים וקיבלו אגף. גדלנו, ואחרי כמה שנים קיבלנו גם את הצריף בחצר, ששימש כבית כנסת. המשכנו לגדול וקיבלנו את הקומה השלישית במבנה שלהם. העירייה רצתה לסגור אותם כבר לפני כמה שנים. איזו קהילה יכולה לחיות תחת חרב הסגירה? איך הם יאהבו אותנו?"

אנחנו יוצאים לחצר המשותפת. זה זמן ההפסקה של "השכונתי". באחת הפינות ילדים משחקים בכדור, כמה מהם מבית הספר הדתי. כעבור כמה דקות צועק תלמיד לעבר המנהל: "'שורשים' לקחו לנו את הכדור!"

"עצוב לי שהגענו למצב שזה או אנחנו או הם", אומרת ואקנין, יו"ר ועד ההורים. "בית הספר צפוף, אבל מעולם לא ביקשנו ש'שורשים' יפונה. זה עצוב כי זה משאיר משקעים גדולים בשכונה: רואים בנו אחראים לסגירה של בית הספר הדתי". כמה הורים ב'שכונתי' הביעו דווקא שמחה על המהלך. "יש לנו בעיה קשה של צפיפות, ואנחנו גם מעדיפים פחות חיכוך", אמר בכנות הורה.

פיינשטיין גבריאל, שגדל בראשון לציון וגר עם אשתו ושלושת ילדיו בבאר יעקב, מודה כי לא פעם הוא נשאל על ידי הורים בשפירא מדוע הוא לא גר בשכונה.

ומה אתה עונה?

"אין לי תשובה מלאה, אבל אני לא מרגיש שאני מוכר אידיאולוגיה שאני לא מוכן ליישם. יש כאן פער. אני לא בטוח שהייתי מגדל ילדים בשפירא, אבל אני כן יודע שאחרי הרבה שעות של קונפליקטים והשקעה אדירה, אני צריך בסוף היום קצת להירגע ולהגיע למקום סטרילי, הומוגני — בניין של 14 קומות, מעמד בינוני מזרחי, בלי הרבה קשרים עמוקים. אני חייב את הניתוק הזה, אחרת לא יהיה לי אוויר".

בשנת הלימודים הבאה ינהל פיינשטיין גבריאל את התיכון החדש לאמנויות על שם רונית אלקבץ, שהולך ונבנה בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב בהשקעה של 200 מיליון שקל. זה יהיה מעבר חד: מבית ספר יסודי, אינטימי בהיקפו, לתיכון צומח של שש כיתות ז'.

בשבוע שעבר ביקרנו בתיכון החדש. הבנייה בעיצומה. זה מבנה רב־ממדים, קומות ומסדרונות. פיינשטיין גבריאל חושש מהמילה "מפלצת", ומחפש תיאור אחר למבנה העצום, שניצב בסתירה לבתים הישנים ולערבוביה המאפיינת את השכונה. מהקומה השלישית נשקף נוף של דודי־שמש ופחונים. "אולי 'חללית' שהונחתה באמצע השכונה?" הוא חושש מניכור של תושבי השכונה לתיכון לאמנויות.

"בכפר שלם אני לא מדבר בשפה של הרוב", הוא אומר. "מצד אחד זה מבהיל. מצד שני, אני בטוח שאלמד אותה".