הם השאירו חיים שלמים מאחור. המונדיאל החזיר אותם הביתה לערב אחד

קורליי ברח מהמלחמה ב-2017, נלי הגיע כבר ב-2001, ג'רי נמצא כאן רק ארבע שנים. יחד עם קהילה שלמה של מבקשי מקלט מר"ד קונגו הם צפו בבת ים במשחק מול פורטוגל. כשיואן ויסה נגח את השוויון הם חגגו את הזכות לא רק לשרוד – אלא לחלום בגדול

הרגל של קורליי לולה הגיעה למשחק הזה בכושר שיא. היא רודפת אחרי הכדור, לוחצת גבוה, מתכווצת בהגנה ויוצאת בעצמה להתקפות מעבר. כשהמשחק הולך שמאלה – היא פונה איתו. כשהמגן השמאלי פורץ באגף, הרגל של קורליי דוהרת קדימה. בכל פעם שהשחקנים מתקרבים לרחבה של פורטוגל, היא מתחילה לקפוץ בקצב הולך וגובר, כאילו מתכוננת למסירה שעומדת להגיע, כאילו היא מחכה להבקיע בעצמה. על פי כל המפות המוכרות לאנושות, בין מועדון "סנטוריני" באזור התעשייה של בת ים לבין כר הדשא של איצטדיון NRG ביוסטון מפרידים כמעט 12 אלף ק"מ. על פי הרגל השמאלית של קורליי לולה, זה אותו המקום.

לולה, בן 31, מופתע מעצמו יותר מכולם. "אני בכלל לא אוהב כדורגל, אני גם לא מבין בזה כלום", הוא אומר וצוחק. אבל הערב הוא מתקשה להוריד את העיניים מהמסך. זה המשחק הראשון של הרפבוליקה הדמוקרטית של קונגו במונדיאל. הפעם האחרונה היתה לפני 52 שנה, כשהמדינה עוד נקראה זאיר. הטורניר ההוא הסתיים עם שלושה הפסדים (כולל 9:0 ליוגוסלביה), בלי שערי זכות ובלי נקודות. היסטוריה נשכחת. רק הערב, נדמה, היא נרשמת באמת. "אני מתרגש בשביל המדינה שלי, אלה ימים היסטוריים", הוא מסביר, "הלוואי שהייתי בקונגו עכשיו, עם כולם, אבל הם בלב שלי".

כיסאות פלסטיק מסודרים בתוך החושך של המועדון בדרום בת ים. נשים וגברים לבושים בחולצות הנבחרת, עטופים בדגלי קונגו, מאופרים בצבעי הרפובליקה. האנשים כאן הם חברי קהילה אחת, יחידים שנמלטו ממלחמות קשות במזרח קונגו החל מתחילת שנות אלפיים, עברו דרך דרום תל אביב ועם השנים, בחיפוש אחר יציבות, התבססו כקהילה מלוכדת בבת ים וחולון. יש להם כנסייה, מקהלה, חגיגות משותפות וחיי תרבות עשירים. מאחורי כל אחד מהם עבר שאיש מהם לא רוצה להיזכר בו, לפחות לא הערב. חלקם ברחו מהמלחמה, אחרים מרדיפות פוליטיות. רבים השאירו משפחות מאחור. "אם אני אספר לך עכשיו למה עזבתי את קונגו אני אתחיל לבכות, וגם אתה", אומר לולה, שהגיע הנה ב-2017. גם היום הלחימה שם נמשכת באזורים שונים, ומאות אלפים נעקרו מבתיהם, אך בני הקהילה בישראל לא מוכרים כפליטים ולא חלה עליהם הגנה קבוצתית. כולם מבקשי מקלט, נעדרי זכויות בסיסיות, הממתינים להכרעת המדינה בבקשות שלהם.

נלי מולנגה, בן 55, היה בין הראשונים שהגיעו לישראל. 25 שנה הוא חי כאן, והכבוד שהוא זוכה לו בקהילה ניכר מיד. אחרי כל מה שעבר, אלה כנראה השנים הטובות בחייו. "ההתחלה פה היתה קשה, ממש סבל", הוא מספר, "הייתי איש עסקים במדינה שלי. היה לי כסף, היה לי בית ומשפחה, ועזבתי את הכל. פה עבדתי בזבל". מולנגה מדבר ומתנועע באי נוחות, כאילו סובל רק מעצם ההיזכרות. אבל השנים, הוא אומר, עשו את שלהן. ב-2004 החל לעבוד בתחום תיירות הצליינות הנוצרית, הרגיש שהוא משתמש שוב בראש ולא רק בידיים, והחזיר לעצמו משהו מהאדם שהיה לפני שנמלט. חמש שנים אחר כך, במבצע מורכב, הצליח להביא הנה את אשתו וילדיו. את בנו, סמואל, פגש לראשונה רק כשהיה בן שש. הערב הם יושבים יחד וצופים במשחק הראשון של קונגו במונדיאל.

סיפור החיים של מולנגה הוא השראה עבור הצעירים ממנו. ג'ושוע בוקאבו, בן 38, עובד בתחנת חשמל בראשון לציון ושואף להיות מורה לספורט. לואיז נעמה, בת 39, היא מנקה עם יומרות לקריירה בתחום הביוטי. ג'רי מוקומד, בן 45, הגיע לפני ארבע שנים בלבד. היום הוא עובד במפעל קרטון, אבל החלום הוא להיות עיתונאי. בינתיים הוא מפעיל ערוץ יוטיוב, Mboka TV, שמסקר את חדשות הקהילה בישראל. לצפייה המשותפת הוא מגיע עם מיקרופון, וסט וכובע, ומצלמה שמתעדת כל רגע. "אין לי הרבה עוקבים עדיין, אבל התחלתי רק לפני שנה", הוא אומר.

אנשי הקהילה הקונגולזית מסרבים לצמצם את עצמם לסיפור ההישרדות שלהם. כן, יש מלחמה. יש גלות. יש שנים קשות, קשות מאוד, של חוסר ודאות. אבל יש גם חיים והם מלאים ביופי ומותר לחלום על האפשרות לחיות אותם במלואם. מותר לחלום על התפתחות אישית, מותר לבקש לעצמך עתיד שנראה גדול יותר מהנסיבות שבהן מצאת את עצמך. מותר להאמין שהחיים הם לא רק מה שקרה לך, אלא גם מה שעוד יכול לקרות. "כולנו עובדים, אנשים חרוצים, אבל חשוב לנו ליהנות מהחיים", מסביר מולנגה, "אנשים פה אוהבים אופנה, תרבות, מסיבות. זה חלק משמעותי בחיים שלנו. גם כשהחיים קשים – יש פה אנשים שעובדים בניקיון, במסעדות – אסור לוותר על זה".

הם חיים את המשחק בהתאם לציווי הזה. פורטוגל שולטת במגרש מהפתיחה. בדקות הראשונות נראה שפערי הרמות גדולים מדי. לא חולפות שש דקות, וז'ואאו נבש מעלה את פורטוגל ליתרון. אבל אף אחד כאן לא נרתע. כל תיקול מוצלח של הגנת קונגו שווה ערך פה לשער לחיבורים. כל בעיטה לשער מתקבלת כמו ניצחון בדקה ה-90. איש לא מהסס לצאת מגדרו. אין פה אחד שלא מאמין. "אנחנו ננצח 1:2, אני יודע שננצח", מבטיח בוקאבו, שמנהל את קבוצת הכדורגל של הקהילה בליגת הקהילות האפריקאיות בישראל, "אתה תראה שזה יבוא".

בתוספת הזמן של המחצית הראשונה זה קורה. כדור גבוה מגיע מצד ימין, ההגנה של פורטוגל מאבדת ריכוז, ויואן ויסה נוגח לרשת. שער ראשון במונדיאל. ויסה הוא מוטל'ה שפיגלר של קונגו עכשיו. על לוח התוצאות הוא שווה רק 1:1, אבל בבת ים הוא שווה הרבה יותר. קורליי צורח מרוב אושר. מולנגה מתחבק עם בתו ג'ויס. אנשים קופצים, שרים, מניפים דגלים. תינוקות מורמים באוויר. בתוך רגע החגיגה נשפכת החוצה אל הרחוב. הטלפונים נשלפים, שיחות וידאו נפתחות, וקרובי משפחה בקונגו מופיעים על המסכים. אף אחד לא רוצה לחגוג את הרגע הזה לבד.

ג'ונתן קפויה נולד בישראל. הוא בן 19, מדבר עברית בלי מבטא, מעולם לא חי בקונגו, וגם לא באמת מכיר אותה. אבל הערב היא שלו. הוא לובש את הצבעים שלה, שר את השירים שלה ומצפה בכל התקפה כאילו גדל ברחובות קינשאסה. בניגוד לרבים סביבו, הוא הגיע מוכן גם לאפשרות שהרגש ישתלם. "שמתי 100 שקל על קונגו בווינר", הוא אומר וקורץ, ישראלי שכמוהו, "אם קונגו מנצחת אני מביא 1,300 שקל. לא שאכפת לי להפסיד את זה, הייתי שם את זה בכל מקרה. אני אומר לך את האמת, בלי סתלבט – את שלב הבתים אנחנו עוברים. ואם יהיה לנו מזל, גם לרבע הגמר נגיע".

המחצית השנייה עוברת במתח גבוה. כריסטיאנו רונאלדו אולי לא שומע את שריקות הבוז מכאן, אבל הן ליוו כל נגיעה שלו בכדור. קשה להבין איך אף אחד כאן לא חושש לספוג שער. כולם מצפים אך ורק לשער ניצחון. לעתים האמונה חזקה מההיגיון. גם המשחק מסתיים בתיקו. בהיעדר ניצחון, גם נקודה היסטורית היא ניצחון בלתי נתפס.

לאורך כל הערב, יניב הוא הישראלי היחיד במועדון. הוא יושב בצד, מפצח גרעינים וצופה במשחק. קורליי, שעובד איתו בגבס, הפציר בו להגיע. "הוא שיגע אותי וגם ככה ראיתי את המשחק בבית, אז באתי", הוא אומר. יניב מביט סביב, רואה את התכונה, את ההתרגשות ומתמלא קנאה. "שמע, איזה כיף להם. הנבחרת שלהם במונדיאל", הוא אומר לי, כשותף לאותו המבט, "תחשוב שאנחנו היינו עכשיו נגד פורטוגל. אור בלוריאן שומר על רונאלדו. אתה מדמיין?"