תמונת מצב קטינים ונוער – סוף שנת הלימודים תשפ"ב

"מאז שאני פה בארץ אני מרגישה שקופה… חברות שלי מתגייסות ואני לא יכולה להתגייס, ואם לא צבא אז אני רוצה ללכת לאקדמיה. אני חולמת ללמוד, שתהיה לי השכלה ואוכל לתרום לחברה שלי, אבל גיליתי שאני לא יכולה להיכנס לאקדמיה… הגעתי לגיל 18 והחיים נתקעו לי, אני מרגישה שבזבזתי 12 שנות לימוד". (י', 18, בת להורים מבקשי מקלט אריתריאים)

על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה חיים בישראל כבר יותר מעשור כ-27,000 מבקשי מקלט מאפריקה, רובם מאריתריאה ומסודן, ולהם כ-8,200 ילדים בגילאי 17-0. הרוב המוחלט של הילדים נולדו בארץ, רובם עד גיל 12 ומתגוררים בערים שונות, בעיקר בתל-אביב, אילת, נתניה, בני ברק, ירושלים, אשדוד ופתח-תקווה. בנוסף, מאז פרוץ המלחמה באוקראינה (פברואר 2022) הגיעו לישראל כ-17,000 אזרחי אוקראינה שאינם "זכאי שבות" ומתוכם כ-5,400 ילדים. מדינת ישראל מכירה בסכנת החיים שנשקפת למבקשי המקלט מאפריקה ומאוקראינה אם יחזרו לארצות מוצאם, ולכן מחילה עליהם הגנה קבוצתית מפני הרחקה המאפשרת להם לשהות בישראל באופן חוקי, אך זאת – כמעט ללא כל זכויות ושירותים.

חרף השונות בנסיבות ובמאפיינים של שתי קבוצות הילדים – ילדי מבקשי המקלט מאפריקה שחיים בישראל כבר שנים וילדים אוקראינים שנמלטו זה עתה מתופת המלחמה – דבר אחד ברור: שתי קבוצות הילדים זקוקות למעטפת בריאותית, רווחתית, חינוכית, לימודית ורגשית; ומשמדינת ישראל הכירה בכך שהם מוגנים מפני הרחקה והם גדלים כאן – עליה לדאוג לכך שצורכיהם יסופקו.

ילדי מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן

אף ששהייתם של מבקשי המקלט בישראל חוקית ומעוגנת במדיניות ממשלתית של הגנה זמנית, ולמרות שמבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן חיים כאן באופן חוקי כבר למעלה מעשור וחלקם קרוב ל-16 שנים, נמנעת מהם האפשרות לקבל הכרה כפליטים והם לא זכאים כלל לזכויות כלכליות וחברתיות, בהן קצבאות הביטוח הלאומי, ביטוח בריאות מסובסד ורוב שירותי הרווחה. השנים הרבות ללא מעטפת זכויות חברתיות-כלכליות הובילו להידרדרות במצבם הכלכלי והבריאותי של רבים ממבקשי המקלט, וכמו כן להגדלת הפגיעות של רבים מהם לעוני, אי-ביטחון תזונתי, ניצול וסחר.

א. הגיל הרך ובית הספר היסודי

אף שהרוב המוחלט של ילדי מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן נולדו בארץ, שפוטנציאל ההתפתחות שלהם תקין ושהם לומדים במערכת החינוך הממלכתית כבר מגיל 3, הם סובלים מפערים התפתחותיים, לימודיים ושפתיים חמורים. פערים אלה, של 3-2 שנים, לעומת בני גילם אזרחי ישראל, מלווים אותם במשך כל שנות הלימודים במערכת החינוך ופוגעים ביכולתם לרכוש מיומנויות חיוניות ובראשן מיומנויות שפתיות. לפי פרופ' יעל לייטנר מהמכון להתפתחות הילד בבית החולים איכילוב: "קשה לקבל כי במדינה מפותחת כמו ישראל תתאפשר פגיעה כה משמעותית בילדים בעלי פוטנציאל תקין לחלוטין שאמור להבטיח חיים נורמטיביים, רק בשל סטטוס ההגירה של הוריהם".

הפערים הקשים נובעים ממגוון סיבות ובכללן השהייה בגילאי 3-0 במסגרות פיראטיות לגיל הרך ("הבייביסיטרים"). מסגרות אלה מנוהלות על ידי נשים מהגרות שלרוב לא עברו הכשרה לטפל בפעוטות. לרוב, התנאים הפיזיים, הבטיחותיים והחינוכיים של מסגרות אלה אינם ראויים והיחס בין מספר הילדים למספר המטפלות לרוב אינו עומד בתקינה הנדרשת. ואולם, מסגרות אלה מאפשרות להורים לצאת לעבוד, שכן רבים מהם אינם יכולים לממן את שכר הלימוד הנדרש במעונות יום מפוקחים או פרטיים. חיים של יותר מעשור, ללא מעמד ברור, ללא זכויות, בעוני ובשולי החברה, לא מותירים להורים מבקשי המקלט ברירה אלא לעבוד שעות ארוכות ולהשאיר את הילדים הרכים במסגרות הללו במצב של סיכון.

נוסף על שנות החיים הראשונות במסגרות היום הפיראטיות, על גדילה בעוני ובהדרה, יש רשויות מקומיות שמסרבות לרשום את ילדי מבקשי המקלט שעברו להתגורר בתחומן למוסדות החינוך בעיר, ויש כאלה שמפרידות בין ילדי מבקשי מקלט לילדי אזרחים ישראלים.

ההפרדה גורמת לנזק כבד – השפלה, תיוג חברתי, נזקים חינוכיים וקוגניטיביים ופגיעה בהתפתחותם התקינה של הילדים. יתר על כן, ההפרדה מעודדת חוסר סובלנות וגזענות, שקיימים ממילא כלפי אוכלוסיית מבקשי המקלט בישראל. הם חווים עוינות וגזענות במרחב הציבורי מגיל צעיר בגני המשחקים, בבתי הספר, באוטובוס וברחוב. כך מספר ס': "אני כבר רגיל לזה, זה לא מזיז לי. מכיתה ג' שאני נוסע באוטובוס אף אחד לא יושב לידי, או שעוברים מקום כשאני מתיישב"; ומעידה א': "רק שבוע שעבר מישהו ירק עליי באוטובוס, צעק שאני מסתננת מסריחה" – שניהם חניכים במועדון הנוער של א.ס.ף.

מה יש לעשות – ביטול ההפרדה, שילוב ותגבור

ככל שילדים בגיל הרך ובחינוך היסודי ישולבו בגנים ובתי ספר ממלכתיים רגילים, כך היכולת שלהם להתערות בחברה הישראלית תגדל; וככל שמונעים היווצרות פערים, בייחוד בשפה ובמיומנויות חברתיות מותאמות תרבות, חוסכים בתהליכי שיקום. לפי תכנית של עמותת א.ס.ף וספריית גן לוינסקי לשילוב ולקידום של ילדי מבקשי מקלט במערכת החינוך, הבעיות הקשות שאיתן מתמודדים הילדים וצוותי החינוך מחייבות פיתוח ויישום של מודל חינוכי חדש, שעל פיו ישולבו ילדי מבקשי המקלט במסגרות החינוכיות העירוניות הקיימות לצד ילדי אזרחים ישראלים, ובו בזמן יקבלו מענה לצורכיהם הייחודיים. מודלים אלטרנטיביים של שילוב, מסוגלים להתמודד בצורה מיטבית עם האתגרים הייחודיים של ילדי מבקשי המקלט ולתת מענה חיובי לילדים הן בטווח הקצר (בזמן היותם במסגרות) והן בטווח הארוך, כשהם ייכנסו למרחב החברתי הכללי.

הגיל הרך – מסגרות נוספות בפיקוח ממשלתי

יש לספק מסגרות נוספות/ מעונות לגיל הרך וכמו כן להגביר את הפיקוח על מעונות יום פיראטיים. לכן יש להגביר את הפיקוח הממשלתי על המסגרות הקיימות, להמשיך את הכשרת הגננות והתמיכה בגנים על מנת למנוע מצבים מסכני חיים, לפתוח מסגרות חלופיות במודל "יוניטף" וכן להציג פתרונות גם עבור ילדי ביה"ס השבים לגנים בשעות אחר הצהריים (בדמות של צהרוניות או מועדוניות מותאמות). כמו כן, קיים צורך בהמשך עבודה קהילתית הן מול גננות הקהילה והן מול הורי הקהילה המהווים צרכני השירות, וזאת על מנת לתווך את מודל "יוניטף" ולסייע למעבר לגן בסטנדרט ישראלי.

ב. שנות התיכון ולקראת המעבר לחיים בוגרים

רוב ילדי מבקשי המקלט בישראל הם בגילאי בית ספר יסודי וקדם-יסודי ומיעוטם בגילאי על-יסודי – רק כ- 100, אך מצב זה עתיד להשתנות ובשנים הקרובות מספרם של הנערים והנערות שהוריהם מבקשי מקלט עתיד לגדול. לקראת גיל 16, וביתר שאת לקראת 18, הם חווים התפכחות כואבת – המסמך המזהה היחיד שהם יכולים להנפיק הוא דף נייר בשם "רישיון זמני לישיבת ביקור" (אשרה 2/א/5) שלא מאפשרת להם להוציא רישיון נהיגה, לשרת שירות צבאי או אזרחי, או ללמוד כל מקצוע שדורש רישוי. פרופ' שלמה מור-יוסף, שהיה ראש רשות האוכלוסין וההגירה, הזהיר לאחרונה שילדי מבקשי המקלט "נדחקים לשולי החברה… במקום שהם יהיו ילדים מתבגרים לתוך חברה שהם יכולים להיות בה מועילים – הם נכנסים לתוך חברה שהם יהיו בשוליה בהגדרה".

מה יש לעשות – מתן אופק לנוער ולצעירים 

על מדינת ישראל להעניק לנוער ולצעירים שגדלו כאן, וחלקם אף נולדו כאן, אשרת תושב – א/5 – שתיתן להם את הוודאות שתאפשר להם להתחיל ולבנות את עתידם, לרבות כל הזכויות הכלכליות והחברתיות הנלוות למעמד זה.

ילדי אוקראינה 

אף שמשרד הרווחה נערך לסייע לפליטי המלחמה מאוקראינה ובתוך זמן קצר הקים והפעיל את מוקד צו השעה שפועל עד היום לתת מענים הומניטריים, בריאותיים ורווחתיים, סיומה של המלחמה לא נראה באופק, וככל שהזמן חולף השירותים שהמדינה מספקת במסגרת צו השעה אינם מספיקים. הגיעה העת להתאים את המענים המוצעים לקבוצה זו של אזרחי אוקראינה לנסיבות ולבעיות החדשות שנוצרו עם חלוף הזמן.

בכל הנוגע לילדים אזרחי אוקראינה שנמלטו מהמלחמה, על מדינת ישראל להבטיח כי הם מקבלים מענים לצורכיהם ההומניטריים, ובכלל זה כי אין ילדים הסובלים מאי-ביטחון תזונתי, לצורכיהם הבריאותיים ולצורכי הדיור שלהם. כמו כן, על משרד החינוך והרשויות המקומיות וכמובן, להאיץ ולהנגיש את רישום הילדים למוסדות החינוך ברשויות המקומיות כדי שיוכלו לקבל שירותי חינוך כבר במסגרת בתי הספר של החופש הגדול, במהלך יולי, ובוודאי לקראת שנת הלימודים הבאה.

לסיכום, צעירים שגדלו ואף נולדו כאן, חולמים להתחיל את חייהם הבוגרים ולתרום לחברה, לכלכלה ולמדינת ישראל שבה חונכו. אך במקום שהמדינה תאפשר להם את הוודאות הנדרשת כדי לבנות עתיד, הם חווים התפכחות כואבת תוך שהמדינה הופכת אותם עם הגיעם לגיל 18 מילדים ל"מסתננים". כפי שהעידה ב', נערה בת 18, בת להורים מבקשי מקלט אריתראים: "זה כאילו את פותחת דלת וסוגרים לך דלת כל הזמן". יש לאפשר לצעירים להורים מבקשי מקלט אופק חינוכי ותעסוקתי, אופק שיטיב עמם עצמם אך לא פחות מזה גם עם הסביבה, הכלכלה והחברה בכללותה.