ד"ר מרגלית לורבר, אחת המייסדות של המרפאה, אמרה שרוב לקוחותיהם (כ–1,500) הם זקנים, בני 70 ויותר. מקצתם נפגעי חוק איחוד משפחות — פלסטינים שנשואים לישראלים אבל הם חסרי זכויות — ואחרים דומים לאיש שבא לטפל בבתו: כמה עשרות נשים זקנות רוסיות, אמהות של אזרחים שבאו לעזור לילדים והן חיות כאן בפחד. "השאלה הראשונה שלהן היא, 'אתם מדווחים עלינו?'", אמרה לורבר. אשה אחת כזאת תיאלץ לעבור כריתת רגל מפני שלא פנתה בזמן לאבחון סוכרת. אדם שסבל מלחץ דם גבוה שלא טופל, הגיע למרפאה רק אחרי שעבר אירוע מוחי. את שני המקרים היה אפשר למנוע. פלסטיני, משת"פ לשעבר שחי כאן שנים עם אישורי שהייה זמניים, עבר צנתור ועד היום מחפשים אותו על חובות. לדברי לורבר, "רבים סובלים מפוסט טראומה, ואצל כולם רואים את הסטרס". עכשיו יהיו מי שיאמרו, מלכתחילה הם לא היו צריכים להיות כאן. אבל הם כאן. זה כל מה שיש לנו לומר?
בחודש אפריל פורסמה כותרת נזפנית ב־ynet:
"חודשיים לאחר הגעתם: פליטים מבוגרים מאוקראינה טרם קיבלו ביטוח רפואי". עוד לפני סוף החודש כבר דווח כי המדינה תיתן להם כיסוי רפואי, בדומה לזה שניתן לעובדים זרים (
"הארץ", 21.3). זהו סידור שפליטים מאזורי מלחמה אחרים יכולים רק לחלום עליו. בקרוב תוגש עתירה של מבקשי מקלט מאריתריאה וכמה ארגונים המסייעים להם (א.ס.ף, רופאים לזכויות אדם והמשפט בשירות הזיקנה), שמבקשת להסדיר את גישתם של אלה שאי אפשר לגרש, לטיפול רפואי וסיוע סוציאלי.
העותרים, כולם עברו את גיל 60, חלקם סובלים מבעיות בריאות קשות, הצליחו לשרוד עד כה בעזרת צעירי הקהילה והארגונים המסייעים. הקורונה דחקה גם את הצעירים לעוני ופגעה ביכולתם לעזור לזקנים. ואם חושבים על זה, היום הזקנים הם מיעוט – פחות מ–300 — אבל אף אחד לא נשאר צעיר לנצח, ומה יקרה כאשר הצעירים יזדקנו גם הם?
יהיו מי שיאמרו, עד אז יובהר מעמדם, ומי שיקבל מעמד של פליט יקבל גם את כל הזכויות. כך אכן עובדים הדברים במדינות מתוקנות: בקשות המקלט נבדקות בתוך פרק זמן סביר (לרוב פחות משנה), והמבקשים יכולים להתחיל לבנות את חייהם מחדש. בשאר העולם, 90% ממבקשי המקלט מאריתריאה מקבלים מעמד של פליטים. אצלנו זכו בכך עד כה 18 מהם. בין העותרים יש אנשים שמחכים לתשובה לבקשתם כבר שמונה, תשע, עשר שנים ויותר. אשה מקונגו שהגישה בקשה ב–2001 עדיין מחכה לתשובה. 20 שנה היא חיה בחוסר ודאות. יותר מפעם אחת אמרו לי מבקשי מקלט שהגיעו לכאן אנשים צעירים והם כיום מתקרבים לזיקנה, "החיים שלי נעצרו". חוסר ודאות קבוע יוצר סטרס שהשפעתו קשה, פיזית ונפשית. וכל מבקשי המקלט וחסרי המעמד, באישורים זמניים או בלעדיהם, חיים בסטרס.
אחד העותרים, אריתראי בן 70 שמטופל במרפאה של רופאים לזכויות אדם בשל לחץ דם גבוה, חי מעבודות מזדמנות בניקיון, כי בבניין הוא כבר לא יכול לעבוד. את שכרו הוא מקבל במזומן ואין לו ביטוח רפואי. הוא מקפיד לשלם את שכר הדירה, כי יותר מכל מפחידה אותו המחשבה שייזרק לרחוב. לדבריו, הוא אוכל ארוחה אחת ביום, בצהריים, ושותה כוס תה בבוקר. ליותר מזה אין לו כסף. והוא גם סובל מנדודי שינה: "אני בלחץ מהגיל שלי, ויש לי הרבה מחשבות שמדירות שינה מעיני", אמר.
העתירה מוגשת על ידי עורכי הדין נמרוד אביגאל מארגון היא"ס, דורית אלון־כשר מעמותת המשפט בשירות הזיקנה, וליעד סטרולוב מהקליניקה המשפטית לניצולי שואה ואנשים בזיקנה שפועלת באוניברסיטת תל אביב. העותרים מבקשים להחיל על אלה מהם שעברו את גיל 60 את חוק ביטוח בריאות ואת חוק הביטוח הלאומי. למעשה, הם יכולים פשוט לבקש להשוות את תנאיהם לאלה של הפליטים מאוקראינה.
חזרה למעלה
