פרשנות | הפרדה בבתי ספר היא הנורמה, אך המאבק של ילדי הזרים עשוי לנער את המערכת

17.12.20, אור קשתי, הארץ

חינוך

ילדים ובני נוער

מערכת החינוך מאפשרת — ובכך גם מעודדת — הפרדה בין יהודים לערבים, בין קבוצות דתיּות שונות, בין בנות לבנים בחינוך הדתי, בין ילדים עם צרכים מיוחדים ל"רגילים" רק לכאורה, וגם בין מעמדות חברתיים־כלכליים, שמצויים במתאם גבוה לרקע עדתי ולשכונות מגורים. למעשה, ההפרדה היא כנראה המאפיין הבולט ביותר של החינוך בישראל — עד כדי כך שהיא נתפסת כטבעית. הוויכוח המתנהל כעת על בתי הספר בדרום תל אביב שבהם לומדים רק ילדי מבקשי מקלט חורג לכן רק מהשאלה — החשובה לכשעצמה — אם אלה ימשיכו לפגוש רק את הדומים להם או יפוזרו בין מוסדות החינוך ברחבי העיר.

העימות לוחץ על נקודות שבדרך כלל לא זוכות לדיון ציבורי: מתי הפרדה בחינוך מתקבלת בהשלמה, ומתי נדרשים הרשות המקומית ומשרד החינוך לפעול באקטיביות נגדה. לפי קונצנזוס מחקרי בדבר הנזקים הנגרמים לקבוצות מוחלשות — לצד עמדה עקרונית בזכות מפגש בין שונים — גם אם ההפרדה היא עובדה נתונה, היא אינה בהכרח נכונה מבחינה חינוכית וחברתית. במילים אחרות, גם אם "המציאות" (כלומר, מעשי הממשלה בעשורים האחרונים) יצרה שכונות נפרדות, צריך למצוא דרכים להתגבר על החומות.

נדמה כי אין ויכוח על העובדות בסיפור המובא כאן: בדרום תל אביב פועלים ארבעה בתי ספר יסודיים, שתלמידיהם הם חסרי מעמד, למרות שנולדו בישראל. "ביאליק־רוגוזין" בשכונת נווה שאנן מתנהל כך למעלה מ-20 שנה; "הירדן" שבשכונת התקווה הפך בהדרגה לכזה בתחילת העשור. בשני המוסדות לומדים כאלף ילדים. לפני שנתיים-שלוש נפתחו שני בתי ספר נוספים — "קשת" ו"גוונים" — בהם לומדים כ-1,200 תלמידים נוספים. ייתכן שהמרחק היחסי של המסגרות החדשות מהשכונות שבהן חיים רוב מבקשי המקלט ומהגרי העבודה הוא שהצית את המאבק הנוכחי.

מבקשי המקלט בתל אביב מרוכזים בנווה שאנן, התקווה ושפירא. לפי נתוני העירייה, בשלוש שכונות אלה מתגוררים כ-2,650 ילדים בגילאי כיתות א'-ו': כ-85% הם חסרי מעמד. במצב כזה, אינטגרציה בין כל ילדי מבקשי המקלט לבין שכניהם בתוך השכונות איננה אפשרית, ולו מסיבה מספרית. חשוב לכן להבהיר: כל עוד הרישום לבתי הספר היסודיים יתבסס על קרבה למקום המגורים, לא יהיה עם מי לבצע אינטגרציה. לא מדובר בכלל עירוני אלא במדיניות כלל־ארצית (עם זאת, לפעמים יש חריגים: לפני כעשר שנים החליט למשל משרד החינוך לפזר בתי ספר שבהם למדו רק יוצאי אתיופיה).

נוכח העלייה במספר הילדים חסרי המעמד, עמדו לפני עיריית תל אביב שתי ברירות עיקריות: לפתוח מסגרות נוספות, שיקלטו את מי שלא נמצא לו מקום בשני בתי הספר הקיימים; או לפזר אותם באוכלוסיית התלמידים הכללית, באמצעות מערך הסעות מורכב והשקעה מאסיבית בהכשרת צוותי החינוך. ראש העיר, רון חולדאי, ומנהלת מינהל החינוך, שירלי רימון־ברכה, בחרו בחלופה הראשונה, בנימוקים פדגוגיים שהטילו ספק בהצלחה של אינטגרציה "מכוונת מגבוה" של כמה תלמידים, שונים ומובחנים מאוד משאר חבריהם לכיתה.

לעתים, נוסף להתנגדות גם ניחוח תקציבי. ב-2019 הסתכמה ההשקעה בתלמידים ממשפחות מבקשי המקלט בתל אביב בכ-34.4 מיליון שקלים. כ-70% הגיעו מתקציב העירייה. אפשר להעריך כי המדינה לא תתלהב להשתתף בתוספת הנדרשת. במקביל לארבעת בתי הספר שבהם לומדים זרים בלבד, צריך לציין כי כמה מהם כבר לומדים במספר מוסדות חינוך בדרום ובמרכז תל אביב. אחד מהם הוא "הגליל" שבשכונת התקווה, שבו לומדים, זה לצד זה, כ-260 ישראלים ותיקים וכ-70 תלמידים זרים. ייתכן שבמדיניות הנוכחית, זה המירב.

ואולם, על אף שברי אינטגרציה, השקעה עירונית — גדולה ככל שתהיה, וצוותים מסורים, ספק אם מסגרות שבהן לומדים רק ילדים חסרי מעמד יכולות להחליף מדיניות אינטגרטיבית יזומה. לאורך זמן, הפרדה מובילה לחוסר שוויון — אשר מצדיק הפרדה. שני התהליכים מזינים אחד את השני. לא מדובר רק בכסף. בבתי ספר אינטגרטיביים, תלמידים מרקע שונה נחשפים ולומדים אחד מהשני. לא פחות חשוב הוא שמחקרים הראו כי מורים במסגרות כאלה מצפים מתלמידיהם להשקיע בלימודים, יותר מאשר בבתי ספר בהם מרוכזים תלמידים מקבוצות מוחלשות. בתגובה לציפיות הגבוהות של המורים, תלמידים נוטים להשקיע יותר בלימודים — ולהגיע להישגים גבוהים יותר.

מעט המחקרים שנעשו בישראל, מצאו שהאינטגרציה משפרת את הישגי התלמידים החלשים ואינה פוגעת בחזקים. בארה"ב, עם מאות מחקרים מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, נראה שהיא מצמצת את פערי ההישגים בין תלמידים משכבות חברתיות־כלכליות שונות.

האם שילוב ילדי מבקשי המקלט הוא פתרון פשוט? בוודאי שלא. ייתכן שהוא מעורר יותר שאלות מאשר תשובות. בין השאר: כיצד תיראה הכשרת המורים, שיתמודדו עם כיתה הטרוגנית הרבה יותר? מה מספר התלמידים הזרים ש"נכון" לשלב (ההמלצה של ארגוני הסיוע על 7-5 ילדים בכל כיתה אינה מבוססת) ואיך יגיבו שאר התלמידים (והוריהם)? מה המחיר החברתי של השימוש בהסעות וכיצד ישפיע המרחק בין בית הספר לשכונת המגורים על החינוך הבלתי־פורמלי? אם השילוב כה חשוב, למה לא להתחילו בגני הילדים? ומה באשר למשפחות ערביות מיפו שיבקשו, בנימוקים דומים, הסעות לבתי ספר המציעים חינוך טוב יותר במרכז העיר — או יהודים מדרום העיר שיעברו לצפון?

אברהם, שלומד גם הוא לצד זרים בלבד, השבוע. המאבק הנוכחי כבר הצליח לעורר שאלות על תבניות ההפרדה בחינוךצילום: מוטי מילרוד

שאלות אלה ורבות אחרות לא יכולות לטשטש את ההכרה כי המציאות הקשה והחסכים האדירים שאיתם מתמודדת קהילת מבקשי המקלט מחייבים גמישות פדגוגית וארגונית. אם אזורי הרישום יוצרים מסגרות לקבוצה מובחנת, הרי שצריך למצוא גם את הדרכים לרכך זאת. פתרון אפשרי, גם אם לא מושלם, הוא מתן זכות חריגה להורים לבחור אם להישאר בבית ספר המשרת רק את ילדיהם או לנסוע לבתי ספר מעורבים ורחוקים יותר (שאלה מעניינת, בהקשר זה, היא עד כמה ימשיכו ההורים והפעילים האקטיביסטיים המסייעים להם לדרוש להתפזר ברחבי העיר אם ייפתח מחר בית ספר חדש, על טהרת מבקשי המקלט, קרוב יותר לשכונות מגוריהם).

מוקדם לדעת איך יסתיים המאבק הנוכחי, אבל הוא כבר הצליח לעורר שאלות על תבניות ההפרדה בחינוך. ואולי זה הפתח למודל חינוכי חדש.

לקריאת כתבת המקור
חזרה למעלה