פליטים, פעם שנייה: משפחת גידאי ברהא מחפשת תקווה

״ברחנו מהמלחמה באריתריאה לישראל, לא חשבנו שנצטרך לברוח שוב בגלל מלחמה״, אומר מברטום גידאי ברהא. הוא יושב בסלון הבית הזמני שלו בתל אביב. לצדו יושבת ירדנוס אשתו וארבע בנותיו. אפרת בת השש, אריאם בת שמונה, מלאת בת 12 ומאיה הבכורה, בת 14.

הם עברו לכאן באוקטובר, לאחר שדירתם באשקלון נפגעה מרקטה שפגעה ישירות בחדר של הילדות, בלילה הראשון למלחמה. ״התחושה היא שאנחנו פליטים בפעם השנייה, רק שהפעם אנחנו גם עם ארבע בנות. זה קשה, מאוד קשה״.

קשה לספור כמה פעמים יצאה המילה ״קשה״ מפיו של מברטום במהלך השיחה איתו. זו שעת ערב מוקדמת, הוא חזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך במסעדה ברחוב דיזנגוף, שבה הוא עובד כטבח בתקופה האחרונה. מקיים את משפחתו שמתקשה לתפקד לאחר הטראומה שחוותה. המילה ״קשה״ עוטפת בתוכה מנעד רגשות ותחושות, המורגשת היטב בחלל הבית מוכה האימה שנשען על כתפיו.

״הבעיה העיקרית היא המצב הנפשי של הילדות ואישתי, המלחמה טלטלה אותן", הוא אומר. "הילדות במצב קשה מאוד מאז שהתחילה המלחמה, הן מרטיבות בלילה ומתעוררות צורחות מסיוטים, חולמות שמחבלים רוצחים אותן ושיורים טילים על הבית. הן מסרבות לצאת מהבית והגדולה פחדה ללכת לממ"ד בזמן אזעקות כי היא זוכרת את הסיפורים על המחבלים שרצחו אנשים בממ"ד.

״כרגע אני מחזיק את כל המשפחה על הכתפיים שלי, וזה קשה, אבל אני אומר תודה בכל יום על זה שניצלנו מהפגיעה של הטיל והצלחנו לברוח מהדרום. העיקר שכולנו בחיים״.

את הלילה שבו פגע הטיל בדירתם הם לא ישכחו לעולם. כשהבת הקטנה, אפרת, רק בת שמונה שומעת את אביה מתחיל לדבר על הפגיעה, היא קמה מהספה שעליה הצטופפה עם אימה ואחיותיה, ולוחשת לאביה באוזן, ״אל תשכח להגיד שהיו משטרות, אמבולנסים ומכבי אש. היה מפחיד מאוד וכל הדירה הייתה מלאה בעשן״.

מברטום מהנהן. מלאת, בת ה-12 לא יכולה לחכות ומוציאה מתוכה את מה ששמרה בבטן, ״באותו יום פגעה רקטה לא רחוק מהבית שלנו, ולא היה חשמל הרבה שעות״, היא מספרת. ״היינו בחושך לגמרי וממש פחדנו, אז שמנו כוס על הפנס של הטלפון וזה היה המנורה שלנו. היו המון אזעקות ברצף ובאחת האזעקות אני ואחותי מאיה התווכחנו אם להתחבא בחדר ארונות או בחדר שלנו. בסוף החלטנו להתחבא בחדר ארונות והטיל פגע בחדר שלנו והרס את כל הבית״.

מהפגיעה הישירה שספגה דירתם, שנהרסה ביחד עם תכולתה, הם יצאו ללא פגיעה פיזית, אך את הפגיעה הנפשית המשפחה סוחבת איתה עד היום. ״הבנות בכו וצעקו, גם אישתי, גם אני פחדתי, לא הבנו מה קורה", מספר מברטום. "עד שכוחות הביטחון הגיעו, כבר חילצנו את עצמנו וירדנו לרחוב כשברקע האזעקות לא מפסיקות״.

השארנו את החיים מאחור

ב-2008 הגיע מברטום לישראל. כמו סיפורים רבים של פליטים שברחו מהמלחמה שהשתוללה במולדתם, הוא עבר מסע ארוך ומסוכן. אשתו הגיעה שנה אחריו. בנם הבכור נותר באריתראה, ולפני שנתיים ברח לאתיופיה. במשך 15 שנה לא ראו אותו וכיום ממעטים לספר עליו, מנסים להגן עליו.

"הלכתי מאריתראה לאתיופיה, מאתיופיה לסודן ומסודן למצרים", מספר מברטום. כשהגיע לישראל הוא נתפס והוכנס לכלא. "זו הייתה הקלה, אחרי המסע הזה שארך חודשיים ובכל פעם שדדו אותנו ואיימו לרצוח אותנו, סוף סוף היתה לנו קורת גג".

אחרי שנה שוחרר ונשלח לחיפה, משם עבר לתל אביב, התאחד עם אשתו והתחילו לבנות חיים. "לא היה לנו כלום", הוא אומר. "היינו כמו ילדים שרק נולדו. לא ידענו את השפה, איך להרוויח כסף, איך להתנהג. אבל אחרי הרבה מאמץ בנינו פה חיים והקמנו משפחה, כמעט חצי מהחיים שלי אני פה".

לפני ארבע שנים עברו לאשקלון. מברטום מצא עבודה בניקיון. "ואז, אחרי שסוף סוף היו לנו עבודה, חברים ובית, הכל נהרס ומצאנו את עצמנו שוב פליטים חסרי כל".

כשהרקטה הרסה הכל, ברחו כשרק הבגדים שעל גופם איתם. "השארנו את החיים שלנו מאחור, כל הריהוט, הבגדים, הזכרונות, הכל נהרסו, שוב היינו פליטים חסרי כל״, הוא אומר.

שעות ספורות אחרי הפגיעה הם פונו למלון בעיר שאליו פונו אנשים אחרים שבתיהם נפגעו. האזעקות הבלתי פוסקות והטראומה שחוו, גרמו להם לנסות לחפש מקום אחר, הרחק מהסכנה. ״לא יכולנו להיות שם, הבנות היו בהיסטריה, התקשרתי לחברים וניסיתי להשיג לנו מקום לישון, בסוף התארחנו אצל חברים".

כעבור מספר שבועות שבהם נדדו בין בתים שהסכימו לארחם, נמצא פתרון זמני בצפון תל אביב בעזרת א.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. הם מתגוררים בדירה עד אשר ימצאו דירה חדשה. הדירה שקיבלו…. היתה ריקה, השכנים מהקומה למעלה רכשו עבורם את הרהיטים, הם גם עוזרים עם רכישה של מצרכי מזון.

״בלי האנשים הטובים והארגונים, לא היינו שורדים", אומר מברטום. "יש הרבה אנשים כמונו, שלא זכו לעזרה. אני לא רוצה לדמיין איפה היינו ללא העזרה הזאת. המדינה לא נתנה לנו כלום, הפקירו אותנו".

במשך ארבעה חודשים הבנות לא פוקדות את בית הספר. לטענתו העירייה עדיין לא מצאה להן מענה. "זה רק מחמיר את המצב שלהן", הוא אומר. "הן שואלות למה אין להן בית ספר? למה אין להן אזרחות? ואני מסביר להן שאנחנו שונים משאר האנשים פה. אני מסביר שאנחנו פליטים, הגדולות מבינות את זה, אבל הקטנות עדיין לא״.

״אני לא מרגישה שונה, יש עוד אנשים בצבע שלי שעוברים דברים כמוני וזה גורם לי להרגיש כמו כולם״, אומרת מלאת וחיוך ראשון עולה על פניה. כמו אחיותיה, היא נולדה בארץ ולא יצאה אל מחוץ לגבולותיה. ״אני מאוד רוצה ללכת כבר לבית הספר, משעמם לי בבית ואני מפחדת סתם לצאת החוצה. לא כיף להיות כל היום בבית. אני לא מבינה למה אני לא יכולה ללכת לבית הספר כשכולם הולכים״.

ירדנוס נשארת שקטה במשך כל השיחה. ההלם ניכר על פניה. "אנחנו מנסים לשרוד יום יום. כלכלית קשה, נפשית קשה – וביחד קשה מאוד״, היא אומרת. נוסף על כך הדאגות לבנה הבכור לא נותנות לה מנוח. "אני דואגת לו כל יום וזה שובר אותי שאני לא יכולה לראות אותו. עכשיו גם שאנחנו שוב בורחים ואני לא יכולה לצאת מבית או לעשות כל דבר, קשה לי, אני מפחדת עלי, על הבנות, וכמובן עליו״.

שותפות גורל חד כיוונית

הסיפור של משפחת גידאי ברהא הוא דוגמא למציאות הבלתי אפשרית שאיתה מתמודדים הפליטים המתגוררים בארץ מאז המלחמה. הם מצאו עצמם שותפי גורל לציבור הישראלי בזמן הטראומה הגדולה ביותר שחוותה המדינה, ונותרו לדאוג לעצמם, מופקרים, ללא זכויות או תמיכה מהמדינה.

לפי ההערכות של נציבות האו״ם, באזורים המפונים בדרום מתגוררים בין 1,500-2,000 פליטים ומבקשי מקלט, אולם תוכניות הסיוע עבור מי שהתפנו מישובי הדרום אינן נגישות עבורם. ״המדינה פינתה את התושבים לבתי מלון במימון מלא או שנתנה מענק אכלוס עבור מי שמצא פתרון באופן עצמאי", אומרת אומרת טלי אהרנטל מנכלית ארגון אס״ף. "באשקלון ניתן מענק אכלוס או פתרון מגורים לקשישים ולמחוסרי מיגון ועורף משפחתי. למרות שהמתקפה לא הבדילה בין אוכלוסיות והצורך בהגנה, בפינוי ובתמיכה זהה לכל מי שנפגע, בפועל מבקשי המקלט הודרו מכל התמיכות.

"וכך, אנשים הגיעו למלונות, אבל כשהבינו שהם פליטים נאמר להם שאין אפשרות לקלוט אותם. משפחה אחת נזרקה ממלון והעבירה את הלילה ברחוב. מצאנו את עצמנו מפנים משפחות בעיצומה של המלחמה. מפונים רבים מצאו את עצמם נודדים עם משפחות ללא רכוש, רבים מהם חזרו להתגורר באזורים מסוכנים או במקומות לא ראויים למחייה בהיעדר פתרונות״.

אהרנטל מספרת על עלייה של 120 אחוז במספר הפניות למוקד א.ס.ף. "אנחנו מקבלים פניות מאנשים שלא מצליחים לקנות מזון ומוצרי היגיינה, רבים איבדו את מקומות העבודה שלהם ואין להם רשת ביטחון ממסדית להישען עליה, משום שהם אינם זכאים לקצבאות ביטוח לאומי, לרבות דמי אבטלה וקצבת הבטחת הכנסה, ביטוח בריאות ממלכתי ומרבית שירותי הרווחה״.

למוקד מגיעות שיחות גם על השבר שחווים הפליטים בנפשם. ״ה-7 באוקטובר הוא יום טראומתי עבור כולנו", אומרת אהרנטל, "עבור פליטים שעברו רצח עם, עינויים, אונס וסחר בבני אדם, המציאות הזו היא טריגר לטראומה משמעותית מהעבר. אנחנו מקבלים עשרות פניות בשבוע מאנשים שבורים, שלא יוצאים מהבית, לא מסוגלים לעבוד ואין להם מענה. כל זה מול שוקת שבורה וזה לא משהו שאנחנו לא יכולים לעמוד בו. לא יכול להיות ששותפות הגורל הזו תהיה חד כיוונית״.