פליטים בפעם השנייה: המלחמה הבריחה אותם מאוקראינה, ואז מהבית בישראל

המלחמה תפסה את לידיה ואלכסיי ביצ'קוב בדירת בתם, ויקטוריה, בקריית שמונה. כמה ימים אחרי מתקפת חמאס, אזעקות החלו להישמע גם שם. "הבת שלי התקשרה מהעבודה וצעקה, 'קחי את הילדות ורוצי למטה, למקלט'", מתארת לידיה, בת 67. "אני סוחבת את בעלי, שצועק: 'אני לא הולך'. תופסת את הקטנה, היא גם צועקת. אני חושבת לעצמי, איך הבת שלי תגיע הביתה, והיא בזמן הזה דואגת לנו. סיוט".

בחודשים האחרונים, החרדה הזאת מוכרת כמעט לכל ישראלי. אבל אצל בני הזוג ביצ'קוב, שנמלטו לישראל מהמלחמה באוקראינה, היא העירה גם זיכרונות קרובים מדי. הפלישה הרוסית בפברואר 2022 תפסה אותם בדירתם בחרקוב, מתאוששים ממחלת הקורונה. "שמענו את המטוסים. את שומעת מטוס טס נמוך וכבר חושבת שהוא עבר אותך, ואז הוא מסתובב ומתחילה ההפצצה", מספרת לידיה. "זה היה הכי מפחיד. המנורה נפלה מהתקרה. אנחנו אנשים של שלום, אנחנו לא רגילים לזה. זה כמו סרט".

חודש אחר כך הגיעו בדרך חתחתים לישראל. היות שאינם יהודים, בני הזוג אינם זכאים למעמד עולה והם נכנסו לארץ כנמלטי מלחמה. כמו אוקראינים רבים במצבם, הם בחרו בישראל על פני אחת ממדינות אירופה כי יש להם כאן משפחה: בתם ובעלה, עם שלוש בנותיהם.

אבל בחודשים האחרונים היו בני הזוג המבוגרים לפליטים בפעם השנייה, כשנאלצו לעזוב גם את קריית שמונה. אלא שלא כמו תושבים אחרים, התברר כי אינם זכאים לסיוע. למלון ברדיצ'בסקי במרכז תל אביב הם באו לאחר מאבק, כשכבר לא נותר להם לאן ללכת. השניים מצאו את עצמם לבדם, בתווך בין שתי מדינות שלא ממש מעוניינות בהם ושתי מלחמות שאף אחת מהן אינה צפויה להיגמר בקרוב.

החזרה אינה נראית באופק
לפי נתונים שמסרה ל"הארץ" מינהלת צו השעה במשרד הרווחה, עד ל-7 באוקטובר שהו בישראל כ-14,500 אזרחי אוקראינה שאינם זכאי חוק השבות. עם פרוץ המלחמה רבים עזבו, אך רבים יותר נשארו – כמעט 11 אלף, נכון לסוף דצמבר.

כחלק מהמדיניות שקבעה הממשלה הקודמת זמן קצר לאחר הפלישה הרוסית, נמלטי מלחמה בני 60 ומעלה זכאים לביטוח בריאות בישראל, בעוד שהצעירים יותר זכאים למענה רפואי במרפאות "טרם" ובמקרים מסוימים בבתי חולים.

תנאים אחרים שקיבלו הנמלטים כשבאו, הורעו מאז: בתחילה שוכנו רובם במלוניות, אך כיום שוהים בהן רק 11 בני אדם, המוגדרים "מקרי קצה סוציאליים". גם תווי המזון שקיבלו בחודשים שלאחר בואם, הופסקו מטעם הממשלה הנוכחית.

המשמעות היא שאזרחי אוקראינה שנשארו בישראל נתונים לחסדי בני משפחות, מכרים ולעתים זרים – וזה נכון ביתר שאת מאז פרוץ המלחמה. הצעירים והחזקים יותר יכולים להתפרנס, מי כעובד זר ברישיון ומי בזכות מדיניות "אי־אכיפה" שהמדינה נוקטת כלפי האוקראינים; כמו רוב מוחלט של מבקשי המקלט הם לא מקבלים מעמד של פליטות, אבל חוסים תחת הגנה קולקטיבית המונעת את הרחקתם. אלא שעבור אנשים מבוגרים יותר, כמו לידיה ואלכסיי בן ה-68, החולה בפרקינסון, כל זה לא משנה. הם לא יכולים לעבוד, ותלויים באחרים כדי לשרוד.

ולדימיר ספירט, חתנה של לידיה, כועס מאוד. בעיקר על הממשלה הקודמת. "רצו לעמוד בשורה אחת עם המנהיגים האירופים, אז לקחו את הפליטים האוקראינים והביאו אותם לכאן", הוא אומר. "בשביל מה להביא אותם ואז לזרוק אותם לרחוב? היה צריך קודם לחשוב ואז לעשות".

עד לתחילת המלחמה, במשך כשנה וחצי, אירחו ספירט ואשתו את חמותו וחמיו. מהרגע הראשון הצטופפה המשפחה, שבע נפשות, בדירת ארבעה חדרים. כל ההוצאות, למעט הרפואיות, נפלו על המארחים, ובעיקר על ויקטוריה. מאז שוולדימיר עבר שבץ, לפני כמה שנים, הוא לא יכול לעבוד והיא המפרנסת היחידה. "אשתי נאלצה לעבוד 14–15 שעות ביום במפעל כדי לפרנס את כולנו", הוא אומר.

"ירדתי למטה עם הילדות. לידן את עושה הכל על אוטומט, אבל אחרי ההפצצות בחרקוב, זה פחד נוראי", אומרת לידיה. "את מפחדת בעיקר על הילדים. מאז שזה התחיל, הילדה הקטנה התחילה לכסוס ציפורניים, נהייתה עצבנית, מחפשת כל הזמן את אמא. היא לא היתה כזאת".

כמו רוב תושבי העיר, בסוף אוקטובר המשפחה התפנתה, אבל בליל בואם למלון, התברר שלידיה ואלכסיי אינם זכאים לחדר כשאר המפונים, משום שהם לא אזרחי ישראל. "ויקטוריה התחילה להתקשר לכל המכרים שלה ובסוף בחורה צעירה, שהכרנו כילדה בחרקוב, הסכימה להכניס אותנו לדירת סטודיו שהיא שכרה בבת ים. היא פינתה לנו את החדר ועברה לישון במטבח. ככה חיינו חודש וחצי". כשהמארחת הודיעה שהיא נאלצת לעבור דירה, לידיה היתה על סף ייאוש. לאחר מאבק שכלל פנייה לרשויות ופרסום בערוץ 9, עיריית בת ים הקצתה כסף למימון שהייתם במלון.

חזרה הביתה אינה נראית באופק. "אף אחד לא רוצה לחזור לקריית שמונה. אנחנו ממש על הגבול, הם צופים עלינו", אומר ולדימיר, ולידיה מודה שהיא מתקשה לדמיין את העתיד. "מבחינתי, אם היום עבר בשלום – תודה לאל", היא אומרת. "מה שחשוב זה שיש לי גג מעל הראש. כי לא היה לנו".

ומה לגבי חזרה לחרקוב? "עכשיו חרקוב אוקראינית, אבל תארי לעצמך שבעוד חודש היא תעבור לידי רוסיה – האנשים שם חסרי אזרחות", אומר ולדימיר. "אנחנו 40 קילומטר מרוסיה. גם הלילה הפגיזו אותנו שם", מוסיפה לידיה.

כשוולדימיר מתרחק לרגע, היא דומעת. "כל כך קשה", היא אומרת בשקט. "כל כך מביך. אני לא רגילה להיות תלויה באף אחד. ההפך, רגילה לתת. ועכשיו אני נאלצת להתאים את עצמי לכולם, לא לבקש שום דבר מיותר, כי אני יודעת כמה קשה להם".

בשירותים עם התינוק
כשהיא מדברת על החמלה שנתקלו בה ועל הסיוע שקיבלו היא ובעלה בבת ים, קולה של לידיה נשבר שוב ושוב. במיוחד כשהיא מזכירה מתנדבת בשם לנה דוברובנר, שמנהלת חמ"ל סיוע לפליטים ולעולים בביתה.

"היא עשתה הכל. לא האמנתי שיכול להיות כזה יחס לזרים", אומרת לידיה בבכי. "היא מתייחסת לבעיות של אחרים כמו לטרגדיה אישית. היא תרמה לנו אוכל, כשאמרתי שאני לא יכולה לקחת הרבה כי בדירה יש רק מקרר קטנטן, היא ארגנה לנו בתוך שבוע מקרר. היו רגעים של דיכאון, שהרגשתי שאני משתגעת. הייתי באה אליה ואומרת: 'לנה, אני אשב פה לידך ויהיה לי יותר קל'".

שמה של דוברובנר, שמסייעת לפליטים מתחילת הפלישה הרוסית, הולך לפניה בקהילה האוקראינית בישראל, ולדירתה בבת ים זורמים בגדים, חמגשיות וחבילות של חיתולים – וגם כל מי שזקוקים לעזרה הזאת.

אחת מהם היא אולכסנדרה הריצוליה, בת 31, נשואה ואם לתינוק. היא נמלטה מהכפר הליצינובה שליד העיר מיקולאייב במרץ 2022 עם אמה, תושבת העיר. הן הגיעו לשוויץ, שם האם נשארה, בעוד אולכסנדרה הצטרפה לבעלה, אולכסנדר, שעבד אז כבר קרוב לשנה כפועל בניין באזור אשקלון. השניים השתקעו בעיר וקצת אחר כך אולכסנדרה הרתה, אבל שבוע לאחר הולדתו של מיכאילו, פרצה המלחמה.

"השעה היתה 6:31 בבוקר, בעלי יצא למרפסת לעשן ונכנס חזרה בריצה", מספרת הריצוליה. "זה היה הלם. הירי היה רועש וצפוף מאוד. עוד כשבאנו, ידענו שהרבה שנים יש כאן מלחמה ושמענו גם על כיפת ברזל, אבל עדיין רעדנו. כי כבר לא היינו לבד אלא עם ילד בן שבוע".

בדירה המחולקת שהם שוכרים באשקלון אין ממ"ד, וכדי להגיע למרחב המוגן צריך לרדת מהקומה השנייה לרחוב. אולכסנדרה, שהחלימה אז מניתוח קיסרי, התקשתה לעשות זאת, ובאזעקות פחדה מאוד לצאת מהבית. "המקום היחיד שבו יכולנו להיות היה השירותים, כי אין שם חלונות ורסיסים לא יעופו עלינו. עמדנו שם צמודים, עם העגלה".

לשאלה איפה פחדה יותר, בישראל או באוקראינה, היא משיבה, "בבית היה מפחיד יותר, כי ידענו שלאוקראינה אין יכולת כזאת להתגונן. שם גם היינו רק נשים – האבות שלנו מתו צעירים, בעלי היה בישראל – וכל הזמן קראנו בחדשות שהרוסים כבשו את הכפר ההוא ואת הכפר הזה ושהם מתקרבים. בעלי נכנס לפאניקה, רצה לחזור, אבל אמרתי לו, למה? כאן אין הגנה ואין עבודה. אז תבוא וכולנו נשב ונמות ברעב?"

האמון בכיפת ברזל לא העלים את החרדה. בגלל הלחץ בימי המלחמה הראשונים, אולכסנדרה כבר לא הצליחה להיניק, וההורים הטריים האכילו את בנם בפורמולה לתינוקות. בכל אזעקה הם רצו איתו לחדר השירותים, סוחבים תיק חירום עם מסמכים, בקבוקים ופורמולה, למקרה שרקטה תיפול על הבית.

כשזוג חברים אוקראינים הציעו להם מפלט בבת ים, הם נענו בשמחה, ובמשך כמה שבועות חלקו איתם דירת שני חדרים, עד שגם לזוג הזה נולד תינוק והמגורים נעשו צפופים מדי. המשפחה נאלצה לשוב לאשקלון, על אף שדלת דירתם כבר נפגעה מהדף רקטה.

כמו אצל לידיה, גם אצל אולכסנדרה העתיד לוט בערפל. חודש לפני המלחמה, אולכסנדר נפצע בתאונת עבודה ומאז למשפחה כמעט אין הכנסות. אולכסנדרה אומרת שכשבעלה יחזור לעבוד, הם יישארו באשקלון, אך באותה נשימה מודה שהיא מתכוונת "לברוח ומהר, אם יתחיל משהו עם לבנון".

"אפילו אם המלחמה באוקראינה תיגמר, אין מה לחזור בשנים הקרובות", היא מבהירה, "יש רצון מטורף לבקר, אבל אין לנו כסף שיאפשר לחיות שם. הכלכלה מתה, אין עבודה והמחירים בשמיים. חוץ מזה הבית שלנו צופה ליער, והכל מלא מוקשים עכשיו. אני לא רוצה שנתפוצץ על אחד מהם".

רכזת תחום פליטי אוקראינה בארגון HIAS ישראל, זויה לויטין פושניקוב, מסבירה כי "התלישות והקשיים של הפליטים מאוקראינה הם חלק בלתי נפרד ממה שכל ישראלי חווה כרגע, ובוודאי החלקים המוחלשים ביותר בחברה הישראלית". בצל המלחמה הקים הארגון מערך חירום שנותן סיוע נקודתי לנמלטי מלחמה ולמבקשי מקלט אוקראינים ואחרים. לדברי פושניקוב, "האנשים האלה צריכים לקבל מהמדינה את אותם השירותים שהאזרחים מקבלים, אבל המעמד שלהם תמיד מעורער ובפועל הם נופלים בין הכיסאות ונאלצים להסתמך על תרומות".

אין לנו לאן לחזור
גם לנה, בת 41, שאינה מזדהה בשמה המלא, נמלטה ממלחמה בפעם השנייה בתוך שנתיים. כשברחה מסניהוריבקה, עיירה מצפון־מזרח לחרסון, הטנקים הרוסים כבר הסתובבו ברחובות וכמה ממכריה נהרגו כשניסו להימלט. "אם מכונית נוסעת לבד, בטוח יירו בה, אז היינו צריכים לנסוע בשיירות של חמש או שש מכוניות ולא למהר", היא מתארת. "הפציצו בכל הכוח. יצאתי משם ב-15 במרץ, ברגע האחרון. ב-18 העיירה כבר נכבשה לגמרי".

היא נסעה לפולין לפגוש את בעלה דניס, ששהה שם כעובד זר. זמן מה ניסו לחיות כפליטים באירופה, אך לא הצליחו להתפרנס באופן שיאפשר להם לשלוח כסף למשפחותיהם. הם החליטו לבוא לישראל כעובדים זרים, והשתקעו באשקלון.

את בוקר 7 באוקטובר לנה מתארת כך: "צעקתי, צרחתי, דחפתי חפצים לתיק. הפיצוצים היו ממש מעלינו. הבית שלנו הוא במרחק שמונה קילומטרים בקו אווירי מעזה. זו היתה אימה. ההורים שלנו התקשרו וצעקו: תברחו משם מהר".

השניים כבר היו בדרכם לנתב"ג, כששינו את דעתם וסבו על עקביהם. "הבנו שאין לאן לחזור", אומרת לנה. "אין שם עבודה. היינו נאלצים לנדוד למקום אחר". במקום לברוח, עברו לבת ים. כיום שניהם עובדים במחסן, עבודה פיזית שהם יוצאים אליה עם שחר וחוזרים ממנה לפנות ערב.

"אנחנו רוצים להרוויח כסף ולחזור הביתה ברגע שהמלחמה תיגמר. כולם רוצים הביתה, כל האוקראינים. יש לנו שם ילדים, הורים", אומרת לנה, אבל היא מודה שהיא מתקשה להאמין בניצחונה של אוקראינה. "אני מקווה כמובן שזה יקרה, אבל חברים של הבן שלי נלחמים ואומרים שהמצב שלנו חרא. אנחנו רוצים לחיות במדינה עצמאית וחופשית, אבל רוסיה חזקה מדי והאמונה נמוגה".

לגבי עתיד המלחמה בישראל היא דווקא אופטימית יותר. "אני מקווה שישראל תנצח ושאיראן לא תעז לתקוף אותה. ישראל בכל זאת מדינה עוצמתית וגם יש לה נשק. חוץ מזה בישראל יש פחות שחיתות מאשר אצלנו".

ממשרד הרווחה נמסר כי "מאז שהחלה המלחמה באוקראינה, מעניקה ישראל מקלט זמני לנמלטים מהמדינה. בהתאם להחלטת הממשלה, מעניק המשרד לאזרחי אוקראינה מעטפת שירותים הכוללת ביטוח רפואי, סיוע סוציאלי והשמה במסגרות חוץ ביתיות במידת הצורך. הביקוש לסיוע במזון פחת ככל שנמלטי המלחמה מצאו פרנסה, אך אם ישנו צורך ספציפי ניתן לפנות למוקד צו השעה ולבקש סיוע. פינוי מאזורי סיכון והשמה בבתי מלון מתבצע בהתאם להחלטת הממשלה והיא אינה באחריות משרד הרווחה אלא הרשויות המקומיות, ומשרדי הפנים והתיירות".