עם שוחד, בלי אלוהים: כך ניסתה ישראל לגרש את הפליטים לדיקטטורות מדממות

זכרוני חשף טפח מהסיפור הבא: מדינת ישראל ניסתה לשלוח את מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן לידיהם של משטרים רעועים, שספק רב אם יערבו לשלומם. המגעים התנהלו בדרך לא דרך, בערוצים בלתי רשמיים. גבולות המנדט שניתן לשליחים שפעלו בשם המדינה שורטטו בקריצה, לעתים בלי מילים. משם הדרך היתה קצרה להעברת כספי שוחד לפקידים אפריקאים, כדי לקדם עניינים.

"כשנחשפתי לתוכן המכתבים פשוט נדהמתי", סיפר למוסף הארץ בכיר במשרד הביטחון. התדהמה נבעה מהרמיזות לכך שהמגעים באפריקה כללו הוצאת כספים "לצורך סגירת עסקאות", ברשות ובסמכות.

המכתבים של זכרוני נכתבו בשמו של ויצמן שירי, סגן שר הביטחון לשעבר. הם מתארים שליחות שאליה יצא שירי ב–2012, אז כבר איש עסקים, מטעם האלוף במילואים אודי שני, אז מנכ"ל משרד הביטחון. שני קיבל מהממשלה את האחריות למציאת פתרון למבקשי המקלט. שירי יועד להיות אחד המוציאים לפועל.

"מנכ"ל משרד הביטחון הוא שפנה בשעתו אל מרשי", כתב זכרוני. "מרשי טרח והשקיע מזמנו, הוציא כספים רבים מכיסו הפרטי והעמיד את עצמו בסכנת חיים ממשית, והכל לבקשת משרד הביטחון. הדברים היו ידועים היטב למקבלי ההחלטות".

לפי זכרוני, "מדובר בפעילות במדינות עולם שלישי, מדינות שאין בהן התנהלות מסודרת וקפדנית, מדינות המתפקדות ומתנהלות לפי סטנדרטים אחרים מהנהוג במדינות מתוקנות מתקדמות, ולמדינת ישראל ולעומדים בראש מערכת הביטחון שלה לא היה שום רצון, בלשון המעטה, לשמור אסמכתאות בקשר לעניין המונח כאן".

תכלית הפנייה של זכרוני היתה כסף. הוא טען שמשרד הביטחון נתן לשירי אור ירוק לפעול, ואז התנער מהתחייבויותיו. "לשם בניית הפתרון וקידומו היה מרשי מחויב להוציא את הכספים שהוציא, ומשרד הביטחון הכיר בכך. מדובר בכספים שיש להוציא בזמן אמת וללא תכנון מוקדם, בהוצאות הכרחיות לשם סגירת העסקאות, בתשלומים שיש לשלם לשם הגנה על חייו של מרשי, הלכה למעשה, והכל בעודו פועל למען מדינת ישראל".

שירי לא הציג בשובו קבלות. זכרוני לעג לעצם הציפייה המופרכת. "כשם שבמקומותינו השמש אינה שוקעת במזרח, כך אין מצפים לקבל שום פירוט ושום אסמכתה על ההוצאות שהוציא מרשי במדינות האמורות, בשעה שפעל בשליחות משרד הביטחון".

כששני שמע על סדרת המכתבים, הוא המליץ לסגור את העניין בשקט. שירי אמנם לא קיבל את הכספים שדרש, אך במשך כמה שנים נשמרו הדברים בסוד. עד עכשיו.

מסמכים ועדויות שאסף מוסף הארץ שופכים כעת אור על עלילות משרד הביטחון ומבקשי המקלט. מהמסמכים עולה שהמשרד בחר להוציא לדרך חבורה של יזמים עם קשרים באפריקה. דיפלומטיית הגרילה הזאת לא ידעה גבולות: שרים לשעבר ואנשי עסקים ניסו לקדם העברה של הפליטים למדינות המדממות ביותר בעולם — דרום סודן, צ'אד והרפובליקה המרכז אפריקאית. הם פנו לדיקטטורות כושלות, והיו אפילו מי שניסו לרקוח חזרה מאורגנת של הסודנים לסודן, במסגרת מיליציה. רוב הניסיונות נחלו כישלון. ניסיון אחד שהצליח התברר ככישלון מפואר.

יותר מטריד מחיזבאללה

"הסיפור הזה קרה ב–2012", משחזר שירי בשיחה עם מוסף הארץ. "עשרות אלפי פליטים נהרו לארץ, ואף אחד לא יכול היה לבלום אותם. הפליטים הגיעו למקומות הכי קשים — אילת, ערד, באר שבע — וזה הטריד את צמרת הממשלה יותר מהמנהרות מעזה, יותר מחיזבאללה".

שירי מספר שהוזמן אז לפגישה במשרד הביטחון אצל המנכ"ל שני. "הוא ידע שאני מכיר את אפריקה מהפעילות העסקית שלי. אמרתי לו שנצטרך כמה דברים לטובת הדבר הזה. קודם כל, הרבה כסף. שום דבר לא זז באפריקה בלי כסף. ושנית, שלא ייווצר מצב שזורקים את הפליטים אל מותם. אנחנו צריכים לדאוג להם, כי קיים חשש ממשי שהמנהיגים שם ייקחו את הכסף ויזרקו אותם".

לאחר כמה בדיקות חזר שירי לשני. "אמרתי לו שאני צריך לקבל מנדט אמיתי. הוא הסכים. הם היו אז בלחץ, והצעתי שנעשה פיילוט עם אלף הפליטים הראשונים".

באמצע 2012 נקבעה פגישה מרובעת בשבת בבוקר בבית קפה סמוך לביתו של שירי באותה עת, באזורי חן בתל אביב. מלבד שירי נכחו בפגישה שני, עוזרו ונציג המוסד. לא היו שם אנשי מקצוע ממשרד החוץ, גם לא אקדמאים שמתמחים באפריקה. ישראל ניגשה למשימה הזאת כמו שהיא יודעת — עם משרד הביטחון וגופי הביון.

שירי הציג לשלושה את הרעיון שלו: לרכז אלף מבקשי מקלט, להעביר אותם למדינה שלישית ולשכן אותם בחוות חקלאיות. החוות, שיוקמו במימון ישראלי, יציעו לפליטים תעסוקה ופרנסה. לפי התוכנית של שירי, חלקם אמור היה להיקלט בחוות, בעוד שלאחרים הן ישמשו תחנות מעבר.

המדינה קידמה עניינים באפריקה באמצעות מתווכים: השרים לשעבר אפרים סנה ורפי איתן, סגן שר הביטחון לשעבר ויצמן שירי ושורת אנשי עסקים. אפילו סוחר הנשק גבי פרץ קיבל טלפון ממשרד הביטחון: "אמרתי להם שאני עובד בקצה השני של היבשת, אי אפשר לקחת סודני ולשים אותו במאוריטניה"

המדינות שהוזכרו בפגישה היו דרום סודן והרפובליקה המרכז אפריקאית, לא בדיוק מופת של מסורת דמוקרטית והקפדה על זכויות אדם. שירי הבהיר לשני שאם רוצים לרתום לרעיון אישים במסדרונות השלטון בשתי המדינות, הוא ייאלץ להוציא כסף מכיסו. חלק מהסכום ילך לאנשי ביניים, חלק ישולם באמצעות מתווכים לפקידים בכירים. "ככה זה עובד באפריקה", אמר לקצין בדימוס.

מלבד כסף, שירי ביקש גיבוי מפורש. "סירבתי לזוז בלי נייר מסודר מהמדינה", הוא אומר. "אם אני לא שליח רשמי, מחר בבוקר יכולים להרוג אותי".

לא עבר זמן רב, ושני הודיע לשירי שהוא מצייד אותו בשני מכתבים: האחד, ייפוי כוח שמסמיך אותו לשמש נציג מנכ"ל משרד הביטחון לעניין החזרת הפליטים. השני, הזמנה מנשיא המדינה שמעון פרס, שמיועדת לשליט הרפובליקה המרכז אפריקאית, פרנסואה בוזיזה.

באותה הזדמנות כתב לשירי שסגר עם משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר על תקציב של כמה עשרות מיליונים לטובת הגשמת המיזם. את הדברים חתם במשפט שלא משתמע לשתי פנים: "מסוכם על חווה ל–1,000 איש, עד 60 מיליון שקל… כמה ואיך זה מחולק, תעשה לך את הקלקולציה. אני ממש לא רוצה לדעת מה ואיך".

מיליונים מהקופה הציבורית ומנכ"ל משרד הביטחון לא מעוניין לדעת מה נעשה בכסף? נראה ששני הסיק שבכל מה שנוגע לקידום עניינים באפריקה, מוטב שיידע כמה שפחות. מבחינת שירי, המסר עבר.

בין טבח המוני לאונס שיטתי

עם קבלת ההסמכה יצא שירי לדרך. יעד אחד היה הרפובליקה המרכז אפריקאית, מדינה נחשלת שידעה שורה של הפיכות שלטוניות, שכללו הרג המוני ומעשי אונס שיטתיים. היעד השני היה דרום סודן, רפובליקה ענייה ומסוכסכת שזה עתה הכריזה על עצמאות.

ההכרזה על הקמת המדינה אמורה היתה לסמן סוף לעידן מלחמות האזרחים, אך גם לאחריה ניטש מאבק אלים בין השלטון המוסלמי בחרטום לבין הדרום הנוצרי. לפי ארגון אמנסטי, כוחות הביטחון של דרום סודן נהגו לירות במתנגדי משטר, נקטו עינויים ואלימות מינית. כשהלהבות שככו, התברר שרבבות נטבחו ומיליונים נעקרו מבתיהם.

לתוך שדה האש הזה נחת שירי, כנציג משרד הביטחון. הוא היה בדרכו לפגוש את נשיא דרום סודן, סלבה קיר מיארדית. "חיכו לי בשדה תעופה, והמאבטח האישי של הנשיא נצמד אליי לאורך כל הביקור. קיבלתי מנדט לומר לסלבה שישראל עומדת להשקיע בסוגיה הזאת סכומי עתק".

התוכנית היתה לשכן בחוות במדינה מבקשי מקלט מסודן הצפונית ומחבל דרפור שבמערב. מי מהם שירצה להמשיך משם למולדתו, יוכל לעשות זאת. "ישבתי עם הנשיא ובחוץ נשמעו יריות", נזכר שירי. "הסברתי לו שישראל צריכה אותו וישראל גם תעזור לו במספרים גדולים מאוד. בהתחלה הוא גילה התנגדות, כי הוא חשש מהתגובות שזה יעורר. אמרתי לו, 'אתה יושב עם סגן שר הביטחון לשעבר. אתה תקבל עזרה צבאית משמעותית מאוד'".

באותו ביקור פגש שירי גם את רמטכ"ל צבא דרום סודן. "הוא אמר שהוא יצטרך ציוד. אמרתי לו, תקבל. כל הרעיון של הקשר עם דרום סודן היה כזה: הם צריכים את התמיכה והכוח שלנו, ואילו אנחנו צריכים את הלוקיישן שלהם. דיברתי עם הרמטכ"ל בעיקר על הבטחת שלומם של האנשים מצפון סודן ומדרפור, שימשיכו למקומות המוצא שלהם. הוא הבטיח שהם יעברו בשלום".

לפני שיצא מגבולות דרום סודן סגר שירי פרטים עם עמנואל לויולה, שר במשרדו של הנשיא ואיש אמונו הקרוב. "ישבתי איתו עד שלוש לפנות בוקר במסעדה בג'ובה. הצעתי לו לבוא לארץ לפגוש את מנכ"ל משרד הביטחון, אבל הוא רצה אישור מהנשיא".

גורם ביטחוני שהיה בקיא בפרטים מאשר את הדברים. "באותם ימים באמת נבדקה אפשרות להקים מחנות מעבר זמניים בדרום סודן לסודנים מהצפון. היו לנו אז יחסים טובים עם דרום סודן, והיתה שם יציבות יחסית, לפני שפרצה מלחמת האזרחים. זאת היתה התוכנית, אבל המתכונת הזאת לא יצאה לפועל".

פחד מוות מהמוסלמים

מדרום סודן טס שירי לאדיס אבבה, בדרך לרפובליקה המרכז אפריקאית, שם נפגש עם השליט בוזיזה. "גם הבן שלו היה בפגישה", משחזר שירי. "בוזיזה החשיב את הבן שלו למעין שר הביטחון. אמרתי להם שלדעתי יש פה הזדמנות גדולה. בוזיזה מאוד רצה לקדם את העניין, אבל הוא פחד פחד מוות מהמוסלמים. רציתי להביא אותו לישראל, כי הוא היה נוצרי אדוק וחלם להגיע לכאן לביקור צליינות, אבל כמה חודשים אחרי זה הפילו אותו. בסוף יצאתי עם מסקנה שאפשר לסגור עסקה עם דרום סודן".

ובאמת, זמן קצר לאחר מכן נחת בארץ השר לויולה. הוא זכה לביקור על פי הפרוטוקול: נהג צמוד, אירוח במלון דן בתל אביב וסיור עם שירי במקומות הקדושים בירושלים. בסוף הסיור הסבו השניים בחדר פרטי באחד ממלונות היוקרה בעיר, שם חיכו להם המנכ"ל שני, היועץ המשפטי של משרד הביטחון אחז בן ארי ונציג המוסד.

"בפגישה הזאת העלינו כל מיני רעיונות", נזכר שירי. "בן ארי התעקש שלא ייווצר מצב שעוברים על אמנת ז'נבה, ובאמת הדבר הכי חשוב היה לדאוג שכשהפליטים ינחתו אולי לא יזרקו עליהם פרחים, אבל שלא יהרגו אותם".

פגישה מרובעת בנושא נקבעה בבית קפה באזורי חן בת"א. נכחו בה ויצמן שירי, מנכ"ל משרד הביטחון אודי שני, עוזרו ונציג המוסד. לא היו שם אנשי מקצוע ממשרד החוץ, גם לא אקדמאים שמתמחים באפריקה. ישראל ניגשה למשימה הזאת כמו שהיא יודעת — עם משרד הביטחון וגופי הביון

אלא שאז הגיעה תפנית בעלילה. מבצע אחר לגירוש מבקשי המקלט יצא לדרך ביוזמת שר הפנים אלי ישי. כעבור כמה שנים, כששליחת "הארץ" תמר ברס ביקרה במחנה פליטים בדרום סודן, היא פגשה באחרוני המגורשים שנותרו במדינה. הם סבלו ממחלות וחיו כשביוב זורם בין בתיהם. התברר שרוב המגורשים נפוצו לכל עבר כשהאלימות במדינה התלקחה ב–2013.

"אני מכה על חטא על העיסוק שלנו בעניין הזה", מודה בכיר לשעבר במשרד הביטחון. "זו המסקנה לאור התוצאות הטרגיות של מה שהתחולל בדרום סודן אחרי הגירוש".

לדברי שירי, כשנודע לו מה עלה בגורל המגורשים הוא החליט לסגת מהמשימה שהוטלה עליו. "זרקו אותם לכלבים, מאות ילדים. כואב הלב. אתה תראה את זה אתה תבכה. מי שלא מכיר את אפריקה, לא מבין איך זה עובד. כמה שהמצב שלהם קשה, הם לא יבואו וידברו נגד השלטון. עם מצ'טה יהרגו אותם. הודעתי לאודי שני שאני לא רוצה להיות קשור לעניין הזה יותר, ומכל מיני סיבות העבירו את האחריות לנושא למשרד ראש הממשלה".

מה בדיוק הבנת שעלה בגורלם של המגורשים?

"חלק נזרקו בג'ונגלים, שלחו אותם לאלף עזאזל. אמרתי לאודי שני, 'שולחים אנשים לגיהנום'. הוא הבין את זה, הוא לא טיפש. לדעתי זו הסיבה שמשרד הביטחון הפסיק לטפל בנושא, מהפחד שתקום ועדת חקירה".

לא זזים בלי שוחד

שירי טוען שבמהלך הסיבוב שלו באפריקה הוא הוציא מאות אלפי שקלים מכיסו.

למי צריך לתת כסף כדי לקדם שם עניינים?

"אנשים, פקידים. אף אחד לא זז בלי זה".

במשרד הביטחון ידעו שזה מה שאתה עושה, בין השאר. פותח דלתות.

"ברור".

אמרת להם.

"ברור. מה, אני מתנדב? מדינת ישראל חוקרת היום אנשי עסקים על מתן שוחד למנהיגים באפריקה. ומה היא עשתה?"

אתה חבר ומקורב לאהוד ברק, שכיהן אז כשר הביטחון. הוא ידע על הפעילות שלך?

"לא ידע. גם ביקשתי שאף אחד לא יגיד לו".

למי בעצם הלך הכסף? לפקידים בדרום סודן?

"גם דרום סודן, גם הרפובליקה המרכז אפריקאית".

למי צריך היה לתת?

"כשאתה רוצה לסדר שם דברים אתה משלם כסף. אני לא אתן פירוט, כי אני לא רוצה לסבך אנשים, מה גם שבחלק מהמקרים לא עמדתי במילה שלי כי עזבתי".

ואתה חושב שתשלומים מהסוג הזה בוצעו גם בהמשך, במדינות שבסוף קלטו מבקשי מקלט מישראל?

"אני לא חושב, אני בטוח. אין, אי אפשר שם אחרת. תראה, מה שבסוף ישראל עשתה זה טרנספר. המדינה נתנה את היד שלה לטרנספר. זה לא משנה מה הצבע של האנשים. ושופטי בג"ץ שנתנו את האישור לזה, כאילו זה תקין, אני מציע להם שייסעו לשם, שיראו איך האנשים האלה חיים. אם אתה בן אדם עם מצפון, אתה לא יכול לשתוק".

אתה קיבלת כסף ממשרד הביטחון? הרווחת משהו מניהול המשא ומתן עם האפריקאים?

"קיבלתי כאב לב. אם הייתי מקבל טובת הנאה כלשהי מהסיפור הזה, לא הייתי יכול לדבר עכשיו ככה. יכולתי להשקיע בפרויקט הזה 20 מיליון ולחתוך 40 מיליון, אבל לא רציתי לגעת בשקל. זה היה מבחינתי כסף מזוהם. הדבר היחיד שדרשתי הוא החזר ההוצאות. אמרו לי, תביא קבלות. אמרתי להם, אתם עושים ממני צחוק?"

בשנת 2017, כששירי פנה למשרד הביטחון באמצעות עו"ד זכרוני, הועברו המכתבים להתייחסותו של המנכ"ל לשעבר שני. הוא השיב כי "כל הפעולות נועדו להגיע להסדרה של החזרתם (של מבקשי המקלט), או בניית כפרים עבורם ושיכונם, או תשלום למדינתם בכסף או בציוד ביטחוני כזה או אחר".

הוא הוסיף כי "עקרונית, לא כתבנו ולא תיעדנו דבר בהקשר כזה או אחר. לעצם תביעתו של ויצמן שירי: לא מתכחשים שפנינו אליו לסייע. לא נחתם עמו כל הסכם. לא מכיר את הוצאותיו והתחייבויותיו. הוא לא השיג הסכמים. אני ממליץ: שיציג חשבונות של הוצאותיו. לחילופין, נוכח הסכום אותו הוא מבקש (ואפשר שהוא אכן לא פרופורציונלי), להגיע איתו להסדרה מסוימת. נזכור — גם אם זו היתה התנהלות לא מסודרת כל כך, נכון שלא יהיה רעש מהנושא".

שירי לא זכה עד היום לקבל את הכספים שדרש.

להקים מיליציה

ממסמכים שהגיעו לידי מוסף הארץ עולה ששירי ממש לא היה היחיד שקידם את הנושא בתיאום עם המדינה. עם היוצאים והנכנסים בלשכות נמנו גם השר לשעבר אפרים סנה, איש העסקים חזי בצלאל והיזם חיים טייב, שפועל באנגולה. אפילו סוחר הנשק גבי פרץ, שהיה קונסול הכבוד של בורונדי בישראל, קיבל טלפון ממשרד הביטחון ("אמרתי להם שאני עובד בקצה השני של היבשת, אי אפשר לקחת סודני ולשים אותו במאוריטניה").

אדם נוסף שנקרא לדגל הוא עמי לוסטיג, טייס קרב שעשה הון במסחר בציוד ביטחוני באפריקה והתמחה בהקמת יישובים חקלאיים. בדומה לשירי, גם לוסטיג סבר שחוות יכולות להיות הפתרון לפליטים. אך נראה שיותר מכל, מי שבלטו במגעים השונים הם השר המנוח רפי איתן, ומי שהיה שותפו העסקי, צ'רלס טאוויל. שני קרא לחבורה הזאת "הסוכנים".

איתן, איש המוסד לשעבר שעמד בראש מפלגת הגמלאים, ייצג לאורך השנים כמה חברות שמכרו טכנולוגיות ביטחוניות לממשלים באפריקה. בזכות מעלליו העסקיים הוא טיפח קשר קרוב עם נשיא אוגנדה יורי מוסווני, שמנהיג את המדינה כבר 34 שנה תוך דיכוי של מתנגדיו. ב–2011, כשישראל ניהלה מגעים עם אוגנדה על עסקה למכירת רדאר, איתן צץ בתמונה. הממשלה רצתה עסקה אסטרטגית, שתכלול סוגיות דיפלומטיות וחקלאיות. איתן הציע גרסה מצומצמת: ישראל תמכור את הרדאר, ואוגנדה תקלוט אלפי מבקשי מקלט.

גורם בכיר ששוחח עם מוסף הארץ טוען שאיתן הפריע למגעים. "הוא חשב שאנחנו פועלים לא נכון, שלא נגיע לשום הסדר. אמר דברים כמו 'מי אתם בכלל, אתם לא מבינים באפריקאים'. הוא היה משוכנע שהוא מעל כולם".

לדברי ויצמן שירי, כשנודע לו מה עלה בגורל המגורשים הוא החליט לסגת מהעניין. "זרקו אותם לכלבים, מאות ילדים. כואב הלב. אתה תראה את זה אתה תבכה. אנשים נזרקו בג'ונגלים, שלחו אותם לאלף עזאזל. אמרתי לאודי שני, 'שולחים אנשים לגיהנום'. הוא הבין את זה, הוא לא טיפש"

שותפו של איתן, טאוויל, היה בסוד העניינים גם הוא. טאוויל הוא יזם ישראלי־אמריקאי שפועל באפריקה ובמפרץ הפרסי. הוא נשוי לאישה מגבון ומחזיק בית בהרצליה, ומשתמש לעתים בשם שאול כהן, בעיקר בדיאלוג עם ישראלים. בשיחה טלפונית עם מוסף הארץ הסכים לשפוך אור על המגעים בעניין מבקשי המקלט.

"הנשיא מוסווני שאל את אדון רפי איתן בכמה פליטים מדובר. רפי אמר שהמספר הוא 60 אלף, והנשיא ענה, 'יש לי 35 מיליון איש במדינה, מה אכפת לי מעוד 60 אלף?'"

טאוויל מדבר כעת בפתיחות, אך במשך שנים פעל בצל. באחרונה צץ שמו בפרשת המעורבות הרוסית בבחירות בארה"ב. אחד מיועציו של טראמפ שנעצר סיפר על מפגש במלון בטיילת בתל אביב, שבו הציע לו טאוויל 10,000 דולר במזומן. היועץ העלה סברה שטאוויל הוא סוכן זר של ישראל שניסה לטמון לו פח. טאוויל מתייחס לעניין בביטול.

אז הנשיא האוגנדי אמר לאיתן שלא אכפת לו לקבל עשרות אלפי פליטים. ומה הוא ביקש?

"הוא רצה לדעת מה יוצא לו מזה. היתה עסקה על הפרק והציעו לו דיסקאונט".

איזו עסקה?

"עסקה בין ישראל לבין אוגנדה".

העסקה למכירת הרדאר.

"בדיוק".

אלא שב–2012 מונה איש המוסד חגי הדס לטפל בסוגיית מבקשי המקלט. הדס יצא אז נגד "אנשי העסקים שמסתובבים לנו בין הרגליים", והגיע להבנות ישירות עם הנשיא. מבחינת איתן וטאוויל, זה היה האות לתוכנית ב'.

מתברר שלא רק שירי חשב שדרום סודן יכולה להיות יעד מתאים לשליחת הפליטים. לאיתן וטאוויל היו רעיונות דומים, אך שאפתניים בהרבה. בשיחה עם מוסף הארץ שהתקיימה שבועות ספורים לפני מותו התייחס לכך איתן בעצמו.

"אני פעיל באוגנדה כבר שנים, ושם הכרתי את ממשלת הגולים של דרפור. המנהיגים של החבורה שהכרתי באוגנדה עברו לארץ וגייסו אלפי פליטים שהיו מוכנים להתגייס לצבא הדרפורי כדי להילחם בסודן הערבית. הדרפורים פנו אליי כדי שאעזור להם, והבאתי את זה למנכ"ל משרד הביטחון אודי שני ולגדעון סער, שהיה שר הפנים. אחרי זמן מסוים אמרו לי שלא צריך את עזרתי וירדתי מהנושא, אבל אני בטוח שזה היה בר היתכנות".

מיליציה צבאית של מבקשי מקלט? שתצא מישראל? משיחות שקיים מוסף הארץ עם גורמים מדיניים ודמויות מפתח בקהילה הדרפורית, מתברר שאכן הועלתה הצעה כזאת. ולא סתם הועלתה. כמה מראשי הקהילה ערכו מפקד כדי לברר כמה פליטים יסכימו לעזוב באופן מאורגן ולהתגייס לצבא הדרפורי.

לדברי טאוויל, הוא האיש שעמד בקשר עם ראשי הקהילה בנוגע למפקד. "שאלתי אותם, מה אתם רוצים? הם אמרו, שישראל תיתן כמה גרושים ואז נעזוב ונלך להילחם. שאלתי אם הם מוכנים לעזוב מרצון. אמרו שכן. ביקשתי מהם רשימה של אנשים שמוכנים לעזוב. הם חזרו אליי עם רשימה של לא פחות מ–12 אלף איש. אמרו לי שהמנהיג שלהם, עבדול וואהיד, נמצא באוגנדה. בזמנו גם אני הייתי באוגנדה אז הלכתי לפגוש אותו. כל זה מיוזמתי. אחר כך דיברתי עם נשיא אוגנדה מוסווני. מתחת לפני השטח, הוא תמך בהם. שאלתי אותו אם הוא מוכן שהם ינחתו באוגנדה וימשיכו משם לדרפור, והוא אמר שאין לו בעיה".

ואיתן בשלב הזה היה בתמונה?

"הלכתי אליו. אני לא יודע אם אתה מכיר את הפרסונה הזאת, עם כל הגלאמרוס של 'אני יודע לפתור בעיות'. בכל מקרה, אמרתי לו שהסיפור הזה גדול מדי. דובר על קרוב ל–20 אלף דרפורים. אמרתי לרפי, ואמרתי את זה גם לוואהיד — בואו נתחיל עם מטוס אחד או שניים, נראה איך זה עובד, ומשם נתקדם".

אבל זה לא התקדם.

"לא. מוסווני בסוף בא אליי ואמר, 'צ'רלס, יש לנו בעיה. היתה לי פסגה עם האמריקאים והתחייבתי שאני לא אתערב במלחמת האזרחים בסודן, אז אני לא יכול לעזור'. ואז חשבתי, מי יכול לעזור? דרום סודן. הלכתי לראש המודיעין שלהם ובדקתי איתו. הוא אמר לי, 'הדרפורים זה השבט הכי מיליטנטי, אנחנו שנאנו אותם כי הם נלחמו בנו הכי הרבה, אבל עכשיו הם כאילו איתנו נגד הצפון, אז נוכל לתת להם לעבור'".

ומה קרה עם זה?

"הוא התרגז כשהוא שמע שרוצים לשלוח אליו גם אריתריאים. הוא אמר לי שהוא מוכן לקבל רק דרפורים. הוא אמר שהם לא פח הזבל של אפריקה, ולא יקבלו אנשים מאריתריאה רק כי הם שחורים".

ובינתיים בישראל ניסיתם לקדם את מנגנון הפיצוי לעוזבים מרצון.

"אנחנו ביקשנו 20 אלף דולר לראש. כשהלכתי לפגישה אצל אודי שני הוא אמר לי, 'שמעתי שאתה מחלק מעטפות'. אמרתי, וואט דה הל, אני כאן סיימתי. אמר לי, 'תירגע, תשב'. הוא הציע 500 דולר, אבל אם אני סודני, אני כבר אעדיף עם סכום כזה לגור בכלא בישראל".

רעיון המיליציה גווע כשהגיע לאוזניו של הדס. "חגי חשב שהעסקה הזאת נבנתה באופן עקום לחלוטין", אומר גורם מדיני. "הוא פסל אותה אפילו בלי להציג אותה לראש הממשלה". לדבריו, המחשבה שישראל תיתן יד להרכבת כוח צבאי בסודן נראתה להדס בלתי מתקבלת על הדעת. "הוא חשב שזה לא ראוי שמדינת ישראל תיזום סוג כזה של פעילות".

טאוויל מצדו משוכנע שההצעה לא היתה מופרכת. "תבין, הרשימה שראשי הקהילה הכינו לנו היתה ממש ספר. מספרי טלפון, איפה גר כל אחד. לא סתם הם התנדבו לתת את האינפורמציה הזאת".

להוציא אלפי דרפורים כמו כלום

השר לשעבר אפרים סנה טיפח גם הוא קשרים באפריקה כאיש עסקים. כמו איתן וטאוויל, גם הוא קידם העברה של מבקשי המקלט לדרום סודן כתחנת ביניים, בדרך לדרפור. סנה דווקא זכה לקשב רב מהדס. למעשה, כשהדס הורה לגדוע את המגעים עם אנשי עסקים, הוא החריג מההנחיה הזאת את סנה והמשיך לעמוד בקשר רציף עמו. השניים מכירים עוד מהצנחנים, והדס התרשם שסנה התנהל בשקיפות וממניעים ערכיים.

רפי איתן ושותפו צ'רלס טאוויל ניהלו מגעים עם נשיא אוגנדה וראשי הקהילה הדרפורית בארץ. לפי התוכנית שהם רקחו, אלפי דרפורים אמורים היו לטוס מישראל לאוגנדה, ומשם להמשיך למולדתם במסגרת של כוח צבאי. הפליטים בארץ כבר ערכו מפקד של אלפי מתנדבים, אך חגי הדס עצר את היוזמה

"לא ראיתי בזה שום ביזנס", אומר סנה. "האג'נדה היחידה שלי היתה לעזור לדרפורים, ובמישור הזה פעלתי מול ראש המחתרת שלהם עבדול וואהיד. הבעיה היתה שבדרום סודן לא ממש התאמצו כדי לאפשר את זה, וגם מהצד שלנו לא היתה מספיק נחישות. כשהיה צריך לשים כמה לירות, פתאום זה נתקע. אם היתה כאן ממשלה שיודעת לעבוד, אפשר היה להוציא 10,000 דרפורים כמו כלום".

במה שונה התוכנית שלך מזו של רפי איתן וצ'רלס טאוויל?

"הם הלכו בראש אחר משלי, הם אנשי עסקים".

דרום סודן לא היתה היעד היחיד שקידם סנה. זה שנים שהוא מצוי בקשרים מצוינים עם ראשי הדיקטטורה באריתריאה, עוד מהימים שבהם היה שר הבריאות בממשלת רבין השנייה. בימי ממשלת שרון הוא אף הזמין לביקור את שר הביטחון האריתריאי.

"ממשלת ישראל קילקלה את היחסים עם אריתריאה כשהיא איפשרה לאריתריאים לבוא לעבוד כאן", אומר סנה. "הם חשבו שאנחנו שותים להם את כוח האדם המשמעותי. בעיניי, הטעם הרע והמר מבחינת האריתריאים מוצדק. הרעיון שלי היה לחזור ולבנות את אריתריאה כידיד אסטרטגי. נתניהו קיבל אותי בביתו, ומיד הבין את העניין. הצעתי לו התקרבות כוללת לאריתריאה, שתכלול את פתרון בעיית המסתננים. לא לתת להם מתנות, לא לתת שוחד. אמרתי לנתניהו, 'אל תציע כסף, תציע לגיטימציה בינלאומית'. בעולם מתייחסים אליהם כמו אל צפון קוריאה ומחרימים אותם".

ומה עם ההפרה השיטתית והבוטה של זכויות אדם שם?

"אשמח שיראו לי דמוקרטיה אחת באפריקה. כולם אותו דבר. איפה יש באפריקה אופוזיציה שאומרת שטוב לה?"

ומה היה הפתרון שהצעת לנתניהו בנוגע לפליטים?

"החזרה שלהם באופן מוסכם ותוך הבטחת ביטחונם".

אבל האריתריאים שהגיעו לכאן ברחו מאימת השלטון.

"הם הגיעו לכאן בגלל כסף. אני קיבלתי מצמרת השלטון באריתריאה הבטחה שיקלטו אלפים ושלא יאונה להם רע. לא שיגיעו מחולות בישראל לחולות באריתריאה".

והיו לך סימנים שהאריתריאים פה יסכימו לדבר כזה?

"בעיקרון כן. נתניהו היה בעד הרעיון, אבל זה לא התממש".

ערוץ חשאי לצ'אד

איש עסקים נוסף שהיה מעורב במתווים לשליחת הפליטים לאפריקה הוא עמוס הדר, שפועל ביבשת זה 25 שנה. הדר מספק טכנולוגיות מודיעיניות לשורה של משטרים, וגבולות הגזרה שלו הם צ'אד, אוגנדה וסודן, עם גיחות לרפובליקה של קונגו ולחוף השנהב.

בניגוד לשאר אנשי העסקים ברשימה, שמו של הדר אינו מצלצל מוכר לאוזניים ישראליות, ופעילותו באפריקה לא זכתה להד תקשורתי. בסביבתו של הדר מסבירים שזאת בדיוק כוונתו — להיבדל מ"החונטה הישראלית באפריקה", שאת התנהלות חבריה הוא מתאר בשיחות סגורות כחמדנית ומגושמת.

הפנייה של משרד הביטחון להדר נעשתה על רקע היכרות ארוכת השנים עם מנכ"ל המשרד שני. בסביבתו אומרים שהוא נרתם למשימה בהתנדבות, ותחילה הציע לגשש בצ'אד, הטריטוריה העיקרית שבה הוא פועל. שני נתן אור ירוק.

צ'אד היתה נתונה אז במשבר הומניטרי חריף, שמקורו במלחמת האזרחים שקרעה את המדינה במשך חמש שנים, והסתיימה ב–2010. בשוך הקרבות, כשני מיליון אזרחים סבלו מרעב חמור, ומאות אלפי אזרחים נעקרו מבתיהם, בשעה שהמוני פליטים סודנים נמלטו לצ'אד בשל המלחמה בארצם. מחנות הפליטים המתפקעים הפכו במהרה לכיסים של עוני מרוד ומגפות.

הרעיון לשלוח פליטים נוספים למציאות העגומה הזאת נשמע על פניו מופרך, אבל בנקודת הזמן ההיא הדר חשב שיש בו היגיון אתני וגיאו־פוליטי, לאור הגבול בין צ'אד לסודן וקיומן של משפחות מעורבות. הדר הסביר אז לאנשי משרד הביטחון שהתרבות הצ'אדית, שרוב תושביה הם מוסלמים ואנשי מדבר, מזכירה את האקלים שממנו הגיעו הפליטים הסודנים בישראל. בנוסף, בכירים רבים ממוצא סודני הקיפו אז את הנשיא.

לדברי מקור המעורה בפרטים, הדר פנה בשעתו לראש השירותים החשאיים במדינה, ובדק עמו היתכנות לקליטת כמה אלפי פליטים סודנים בארצו. ישראל, בתמורה, היתה אמורה להקים בצ'אד חממה חקלאית. לפי המתווה שהציע הדר, הפליטים שיועברו לצ'אד יוכשרו לעבודה בסביבה כפרית ויקימו מעין "קיבוץ אפריקאי".

הדר פרס אז בשיחות סגורות חזון שבו הפליטים העודרים את האדמה הצ'אדית הצחיחה הופכים לשגרירים שיאדירו את שמה של ישראל בעולם. צ'אד אמורה היתה להרוויח כוח עבודה מקצועי ונגישות לטכנולוגיות חקלאיות מתקדמות. לפי אותו מקור, ראש השירותים הביע עניין עקרוני במתווה, אולם דווקא הדר החליט לסגת ממנו. "משהו התחיל להריח לא טוב", הסביר מקורב להדר. "במערכת אצלנו התחיל לחץ גדול מאוד לפנות את הפליטים, לחץ שגבל בפאניקה".

לדברי המקורב, ההסתייגות של הדר היתה נעוצה בהתקדמות התוכנית לשליחת הפליטים לאוגנדה, "כי מה הקשר בין הסודנים לבין אוגנדה? אוגנדה זאת המדינה הכי קיצונית מבחינת התרבות השלטונית המושחתת בה, והפנייה לציר הזה נעשתה רק משום שהוא הכי פרוץ מבחינה עסקית".

אודי שני: לא היה שוחד

שני טען בתגובתו שלא מינה את שירי לנציגו, לא ערך פגישה איתו ועם שר אפריקאי וגם לא אמר שהוא אינו רוצה לדעת מה ייעשה בכסף. הכחשותיו סותרות מסמכים ועדויות שנמצאים בידי מוסף הארץ. בתשובה לפנייה חוזרת על כך שלא רצה לדעת מה ייעשה בכסף ענה שני: "אני מכיר את ההתנהלות באפריקה מהיותי ראש סיב"ט (האגף לסיוע ביטחוני) ואמרתי שלא מעניין אותי".

עוד מסר שני כי "היו פניות ללא מעט 'סוכנים' באפריקה שיסייעו לנו להגיע למנהיגים עם הצעות. לא שוחד, לא קריצות ולא שום טריק קונץ פטנט. היו לא מעט הצעות — תשלום לחוזרים, בניית כפרים, הענקת מערכות שונות. לא נוח לי לפרט.

"אשר לטענות עו"ד זכרוני, אני סברתי שבמידה וסוכנים שניסו לקדם רעיונות הוציאו כספים — אש"ל, לינות, טיסות וכו' — נכון וראוי להחזיר להם את הכסף, תמורת קבלות.

"לא אכנס לפרטי הצעת רפי איתן ז"ל ומה היו מניעיו, ולא אתייחס לפרטי השיחות השונות. היו הרבה הצעות לקרוקים האלה, ועובדה שהחלטנו לא לתת לזה יד. בסופו של דבר, מה שנעשה נעשה בין ממשלות, ללא מתווכים, ואם לומר את האמת גם ללא הצלחה גדולה".