עכשיו תורנו – בתור יהודים, לישראל יש חובה מוסרית לסייע לפליטים

בעולם של פליטות והגירה המונית על רקע אלימות גוברת, עוני, שינויי אקלים, מגפות, ודיכוי פוליטי – יהודים בכל העולם מתכוננים לחגי תשרי.

מאות שנים של נדודים, רדיפות וחיפוש אחר חופש הפכו אותנו לרגישים במיוחד למצוקות דומות. הרגישות הזאת מקבלות ביטוי במהלך תקופת החגים: תקופה של חשבון נפש, שבה מהרהרים – כפרטים וכקהילות – בדרך שעברנו ובמטרות לעתיד.

בהתחשב בהיסטוריה של ישראל ובמצב הכללי של חוסר הוודאות השורר היום, לפחות חלק מתהליך האינטרוספקציה הזה יש ליעד לשיפור מצב הפליטים, מבקשי המקלט והמהגרים שמתדפקים על שערי המדינה.

זמן קצר אחרי קום המדינה ישראל תמכה ביצירת קונצנזוס בינלאומי בנוגע ליחס לפליטים, מבקשי מקלט ולזכויותיהם. היא לקחה חלק פעיל בניסוח אמנת הפליטים של האו"ם מ־1951 והפרוטוקול הנלווה לה מ־1967.

אולם, מאז, למעט כמה יוצאים מהכלל (בעיקר נכונותו של מנחם בגין לקלוט פליטים וייטנאמיים בסוף שנות ה־70 והמחווה של יצחק רבין כלפי קומץ אנשים שנמלטו מזוועות הטבח האתני בבוסניה והרצגובינה בשנות ה־90), נפערה תהום בין היחס למהגרים היהודים לבין שאר מבקשי מקלט.

בהיבט הזה, שני העשורים האחרונים היו עגומים במיוחד. ממשלות ישראל, בזו אחר זו – ללא הבדל בין מפלגות השלטון – עשו כמעט הכול כדי למנוע את כניסתם של לא־יהודים למדינה ולהפוך את חייהם של אלה שכבר נמצאים כאן לקשים ככל האפשר.

בתחילת המאה הנוכחית, עשרות אלפי פליטים אפריקאים נכלאו במחנות מעצר גדולים (במיוחד בסהרונים הידוע לשמצה), הוקמה גדר לאורך הגבול עם מצרים כדי לצמצם את מספר הנכנסים משם, למרות הסבל והזוועות שעברו במולדתם.

כמו כן, שום דבר לא נעשה כמעט כדי להקל על הקיום היומיומי של מבקשי המקלט שהצליחו להיכנס לארץ. אף שבסופו של דבר העניקה ישראל הגנה קולקטיבית זמנית למי שבאו מסודאן, אריתריאה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וגינאה, וגם התירה לחלק מהמהגרים לעבוד (לרוב בתנאים ירודים מהנהוג ועם זכויות מינימליות, אם בכלל) – היא גם עשתה כל שבכוחה כדי לשלול מהם את אמצעי הביטחון הללו בהקדם האפשרי ולעודד את עזיבתם.

האווירה הרעילה והקסנופובית טופחה נגד אלה השונים מבחינה גזעית, דתית ותרבותית. עם זאת, ישראלים רבים התגייסו מייד למלא את הפרצה ההומניטרית שנוצרה. ההתגייסות הונעה אולי בשל ההיסטוריה היהודיות וערכיה ואולי בגלל נורמות אוניברסליות שהשתרשו במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה.

אותם ישראלים עשו כל שביכולתם כדי להפחית את מצוקת הגרים בינינו. כמה ארגונים הוקמו כדי להתמודד עם צורכיהם הדוחקים ביותר, להציע שירותים בסיסיים, להגן על מעמדם החוקי, להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהיאבק נגד גירושם.

עם הארגונים שהוקמו למטרות אלה נמנים המוקד לפליטים ולמהגרים, המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC) וארגון הסיוע לפליטים ולמבקשי מקלט (אס"ף). קבוצות דתיות מציעות עזרה היכן שאפשר.

התארגנויות מקומיות – כמו תוכנית מסיל"ה של עיריית תל אביב, המרכז לקהילה האפריקאית בירושלים ויוזמות דומות נוספות ברחבי המדינה – מסייעות בכל דבר אפשרי: מביגוד ומחסה ועד מזון וחינוך.

מאות מתנדבים הצטרפו למאמצים הללו לאורך השנים. הישראלים המדהימים האלה – ממגוון רקעים, קהילות ואורחות חיים – ממשיכים להביא מעט אור לחייהם של העקורים והמנושלים.

בתחילת 2022 נותרו בישראל רק כ־30 אלף מבקשי מקלט (רק קומץ מהם, למרות מאמצים אינסופיים, זכו לקבל מעמד של פליטים). מתוכם, 77.8% הגיעו מאריתריאה, 18.5% מסודאן, 2.5% מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וכמה מאות ממדינות אחרות באפריקה, באסיה ובאירופה.

יותר מ־8,000 מהם הם ילדים. המספר הזה גדל במהלך ששת החודשים האחרונים בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. אף שמשרד הפנים בראשות איילת שקד עשה כמעט כל דבר כדי להגביל את כניסתם – כ־14 אלף אוקראינים לא־יהודים הגיעו לישראל בחצי השנה האחרונה.

הם הצטרפו לכ־15 אלף האוקראינים שכבר שהו בארץ לפני פרוץ המלחמה וכעת זוכים להגנה קבוצתית. יחד עם שאר מבקשי המקלט מהדרום הגלובלי, הם זקוקים נואשות לתמיכה ולהבנה.

את אלו מספקים להם, במידה רבה, אותן יוזמות וארגונים התנדבותיים שפועלים בשטח בשנים האחרונות. ארגונים ישראליים ויהודיים נוספים (דוגמת ישראייד, היא"ס, מגן דוד אדום והשומר הצעיר) הרחיבו את הסיוע שלהם גם לאוקראינה עצמה ולמדינות השכנות שלה.

קבוצה דינמית של יחידים לצד כמה קבוצות פועלים לספק סיוע לפליטים ממדינות אחרות (לרבות אפגניסטן, שבה בוצעו משימות חילוץ נועזות של נשים ונערות בהובלתם של ישראלים וישראליות כמו דנה הרמן ורוני אבולעפיה, לצד פעילים אחרים מצפון אמריקה ומאירופה).

אולם, העבודה רק החלה: כל עוד מלחמות ומשטרי דיכוי ממשיכים לרדוף אנשים, כל עוד התנאים המתדרדרים הופכים את הקיום היומיומי לבלתי אפשרי, הטפטוף הקטן של פליטים שמגיע לחופי ישראל זקוק לאלה המוכנים לסייע.

האתגר הזה הוא אוניברסלי אך הוא מונח במיוחד על כתפיהם של כל יהודי וישראלי/ת. בתור עם שחווה את זוועות האפליה והעקירה ונהנה (גם אם באיחור רב) מתמיכתן ומרצונן הטוב של הרבה מדינות וקהילות מסבירות פנים – החובה לדאוג לפליטים, קרובים ורחוקים כאחד, היא חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית המודרנית.

יש דרכים רבות לבטא אמפתיה. אפשר לעשות זאת באמצעות מחוות אנושיות קטנות כמו חיוך ומילה טובה, ארוחה, כמה בגדים, מוצרים לבית ועזרה עם הבירוקרטיה הבלתי נגמרת. אפשר לעשות את זה גם באמצעות התנדבות.

אפשר גם לעודד סולידריות באמצעות התחייבות לשינוי היחס המבזה כלפי זרים שמתפשט בשידורי הרדיו והטלוויזיה ובזירה הציבורית. אפשר לקדם אותה באמצעות פעולה פוליטית, וגם דרך מחאה נגד המדיניות הפוגענית (כמו איסור על מבקשי מקלט לעבוד בערים מרכזיות או מניעת תמיכה מקורבנות של סחר בבני אדם).

ניתן גם להרחיב את הסולידריות באמצעות תרומה כספית למי שנושאים בנטל הסיוע לפליטים ולמבקשי המקלט הממתינים כאן עד שהתנאים יאפשרו להם לחזור לבתיהם ולחייהם.

תקופת החגים שמתחילה בשבוע הבא היא הזדמנות להתבונן פנימה ולהושיט יד. לצד התרומות השנתיות שלכם ליוזמות ולמטרות הקרובות לליבכם, חשבו גם על חיבוק המהגרים – היהודים והלא־יהודים כאחד.

אני מחדשת את התרומה השנתית שלי למוקד לפליטים ולמהגרים, שאני גאה לשרת בוועד המנהל שלו בקמפיין הגיוס הנוכחי. אתם יכולים להצטרף אליי או לתרום לכל אחד מהארגונים והיוזמות המסורים לנושא. זוהי דרך אחת, חיונית, לזכור את העבר שלנו, להתמודד עם ההווה המורכב והמבלבל – ולתת תקווה לעתיד טוב יותר.

מעל הכול, נתינה כזאת, מכל הלב, היא חלק מרכזי מהמשמעות של להיות יהודי בעולם של היום.