מעבדת מחקר אחת בחיפה מצליחה להיכנס לכם למחשבות

"עצום עיניים", אמר פרופ' עמית ברנשטיין, "דמיין שאתה נמצא במטבח שלך, ויש לך לימון ביד. חתוך אותו באמצע וגרד קצת את הקליפה. עכשיו תקרב את הלימון לאף. פתח את הפה. נגוס בלימון". הפנים שלי התכווצו וברנשטיין חייך חיוך קטן כמנצח. "אין לך לימון ביד! אין לך לימון, אבל הפה שלך התמלא רוק. למה? בגלל יכולת השפה שלך, יכולת ההפשטה שלך. זה אחד הדברים הכי מדהימים בתודעה האנושית. אנחנו יכולים לנדוד קדימה ואחורה בזמן באמצעות המחשבה. זה מקנה לנו יכולות אדירות, אבל לתכונות האלה, שנבררו במהלך האבולוציה, יש מחיר עצום". אפשר לומר שכשם שהזדקפות האדם פינתה לו את הידיים אבל הפכה אותו לרגיש יותר לכאבי גב (כפי שטוענים אנתרופולוגים), השתכללות יכולת החשיבה שלנו פתחה בפנינו אפשרויות אינסופיות אבל גם הכניסה לא מעט אומללות לחיינו. קשה לדעת על מה כלבים חושבים, אבל סביר להניח שהם לא מוטרדים מהאוברדראפט שלהם. בני אדם כן.

ברנשטיין ועמיתיו במעבדה לתודעה מתבוננת באוניברסיטת חיפה חושפים בהדרגה את הדינמיקה של עולם המחשבות. הם מקווים שכך יוכלו לפעול לצמצום המצוקה האנושית באותו המרחב הפנימי שבו היא נוצרת. בלי להזדקק לתרופות פסיכיאטריות או לטיפולים פסיכולוגיים ארוכים ויקרים — האם אפשר לשחרר את המחשבות התקועות, המציקות, באמצעות חיזוק או הרפיה של שרירי קשב נסתרים? ולמה בכלל המחשבות האלה נתקעו מלכתחילה, בעוד שמחשבות אחרות גלשו להן במורד הזרם בלי בעיה?

"בשנים האחרונות אנחנו בעיקר חוקרים איך בני אדם מעבדים כל מיני חוויות פרטיות שאי־אפשר להתבונן בהן מבחוץ", מסביר ברנשטיין. "מחשבות. זיכרונות. דמיונות. תחושות גופניות". את כל אלה הוא מכנס תחת כותרת הגג "תודעה שמופנית פנימה" (IDC — Internally directed cognition). "אנחנו רוצים להבין מהם המנגנונים של IDC, כיצד התודעה מעצבת את החיים המנטליים שלנו. כיצד היא מעצבת את הסבל שלנו".

ברנשטיין הוא לא "חוקר מדיטציה". אבל המדיטציה, או ליתר דיוק מדיטציית מיינדפולנס, היא אמצעי מפתח במחקר שלו, כי הוא חושב שיש לה יכולת רבת עוצמה להשפיע לטווח ארוך על מנגנוני התודעה המופנית פנימה. הגדרה מקובלת למיינדפולנס, או בעברית "קְשִׁיבוּת", היא "המודעות שמופיעה כששמים לב בכוונה, בהווה, ובאופן בלתי־שיפוטי לחוויה המתפתחת רגע אחרי רגע".

מחקר המיינדפולנס, שנטוע במסורות מזרח־אסייתיות כמו מדיטציית ויפסאנה, צמח במהירות בשני העשורים האחרונים, וכיום עוסקות בו עשרות מעבדות ברחבי העולם. ממצאים ברמת איכות משתנה מראים השפעה חיובית של התערבויות מבוססות־מיינדפולנס על הפרעות ומחלות רבות, ממעי רגיז ועד לפסוריאזיס. ישנם גם סימני שאלה, ישנם גם ממצאים פחות מעודדים. אבל לצדם הצטברו מחקרים חזקים ומבוססים, למשל בנוגע לדיכאון. בנובמבר האחרון התברר שמשרד הבריאות הבריטי עומד לעדכן את מדיניות הטיפולים ולהציע למי שסובל מדיכאון קל ובינוני סדנת מיינדפולנס כאחד מטיפולי הקו הראשון, בעוד תרופות יוצעו כקו שני בלבד. אין כבר כמעט ספק שמדיטציה מועילה, אבל מה שקורה מתחת למכסה המנוע שלה נותר במידה רבה בגדר תעלומה.

כשברנשטיין ניגש לחקור את עולם התודעה, הוא פעל במרחב פסיכולוגי שבו רוב המחקר התמקד בקשר בין תופעות נפשיות מסוימות, לבין מאפייני הקשב החיצוני, כלומר למה אנו מקדישים תשומת לב בעולם שסביבנו. יש תִלי תִלים של מחקרים שמראים, למשל, שאנשים דיכאוניים נוטים להסתכל יותר זמן על פרצופים עצובים. אבל לדעתו של ברנשטיין, מחקרים כאלה (שגם הוא היה שותף להם בעבר) לא מועילים הרבה, כי הם מחפשים את המטבע מתחת לפנס. "עשרות שנים התמקדו הפרדיגמות המחקריות בקשב חוץ, אבל אם אתה מתעניין בחיים המנטליים של בני אדם, אני מהמר יותר על ההשפעה של קשב פנים", אומר ברנשטיין. "אני צריך להיות מסוגל לחקור את המחשבות שלך".

הבעיה היא שאת הקשב פנימה קשה הרבה יותר לחקור. כיצד תגלה כמה תשומת לב אדם מקדיש למחשבה אחת לעומת אחרת? זה האתגר האדיר שלקחו על עצמם ברנשטיין ועמיתיו, ובשנים האחרונות יש להם הצלחות. עלה בידיהם, למשל, לפתח כלי חדשני שמאפשר ליצור מעין מחשבות בראשם של אנשים ולבדוק את התגובה הרגשית שלהם לכל מחשבה. כלי אחר שפיתחו הוא המקבילה המדיטטיבית של מסלול הריצה במעבדת לב, רק שבמקום לבדוק דופק וקצב נשימה בפעילות גופנית, הוא בודק את המרכיבים של החוויה הפנימית בזמן מדיטציה. באמצעות הכלים האלה מקווים במעבדה לפתח התערבויות מדיטטיביות עתידניות שיהיו תפורות לפי מידתו של המתרגל והבעיה שיש לו.

אך העבודה לא נותרה רק במסדרונות האפלוליים של החוג לפסיכולוגיה. אפיק נוסף ומשמעותי של המחקר הוא התאמת התערבויות קיימות, מבוססות מיינדפולנס, לאוכלוסייה עם רמות סבל קיצוניות במיוחד — מבקשי המקלט האפריקאים שחיים בישראל. רבים מהאנשים האלה, שעברו זוועות שקשה לדמיין, חיים בינינו עם רמות מבהילות של דיכאון, חרדה ותסמינים פוסט־טראומטיים. בעבודה שהתקדמה עקב בצד אגודל בעשור הקודם וממצאיה העיקריים התפרסמו במאי האחרון, הצליחו החוקרים להראות כיצד סדנת מיינדפולנס מותאמת הפחיתה באופן משמעותי את רמת הסימפטומים של מבקשי המקלט. כעת הם מנסים לשחזר את הפרויקט הזה בתקווה להקל על סבלם של עשרות מיליוני פליטי חרב ועקורים, בעולם שעובר את משבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

ברנשטיין נולד ב–1976 בירושלים לאם כימאית ואב פיזיקאי וגדל בחיפה. בכיתה ב' הוא היגר עם הוריו לארה"ב, שם חי עד גיל 32. לכן קולחת האנגלית שבפיו יותר מהעברית, והוא מחליף ביניהן בתדירות גבוהה, לעתים באותו משפט. זה לא מקל על המעקב אחרי רעיונותיו, המורכבים ממילא. אחרי שהשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה, נסע לטיול גדול של חיפוש עצמי במזרח. "הגעתי לאי קטן בתאילנד", הוא מספר, "הכרתי זוג ששאל אותי מה היו חלומות הילדות שלי. זה חירפן אותי כי לא זכרתי, וחשבתי על זה כמה ימים. בסוף נזכרתי שכילד חלמתי להיות ימאי. נסעתי לפוקט, עמדתי שם על המזח, וחיפשתי עבודה על יאכטה".

אחרי שבועיים של ניסיונות עקרים, הצליח ברנשטיין להיקלט כעובד זוטר על ספינת פאר עם השם הסימבולי Dream Keeper, ויצא להפלגה ארוכה לעבר אינדונזיה. "היה לי המון מה ללמוד על הפלגה בים עמוק, אבל החבלים לא עניינו אותי ושום דבר אחר שקשור לספינה, אלא רק הדינמיקה בין העובדים. איך הבחור מסיישל מסתדר עם הצרפתי, מה סיפור החיים שלהם, למה הם רבים, למה שני הסקיפרים כמעט הרגו את כולנו כשהשתכרו ועלו על שרטון חול. זו היתה אקולוגיה אנושית שלמה שצפה באמצע הים. בתחנה הבאה, בסינגפור, ברחתי".

בדרכו חזרה הביתה עצר בהודו ללמוד לנגן על סיטאר, שם פגש את אשתו הישראלית. הוא שיכנע אותה לנסוע איתו לארה"ב, היא למדה הנדסת תוכנה, והוא כתב דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. אחרי פוסט־דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד, התחיל לגשש אחר משרה במוסד אקדמי בצפון אמריקה, אבל פתאום נפתחה הזדמנות בחיפה והוא חזר ארצה, לגור בבית שבו גדל כילד, ברחוב שקט ליד מרכז הכרמל. הוא אב גאה לשלושה ילדים.

בחלק הראשון של הקריירה שלו חקר ברנשטיין מושג פסיכולוגי שנקרא "סבילות למצוקה" (distress tolerance). בין היתר הוא עשה זאת כשנתן אוויר מועשר בפחמן דו־חמצני לנבדקים, כדי לעורר בהם תגובה גופנית שמזוהה עם התקף חרדה (קצב לב גבוה, למשל). ברנשטיין מצא שמה שהשפיע על הנבדקים בעיקר לא היה עוצמת התגובה הגופנית לאוויר המועשר, אלא הפרשנות שהם נתנו לה — כלומר, עד כמה הם מפחדים מהפחד. הסבילות הזאת נמצאה כמנבא חזק להתפתחות של הפרעות חרדה.

נהיגה בסופת ברד, למשל, היא חוויה שתפחיד כמעט כל אדם. נהגים רבים יחוו אי־נוחות גופנית, הלב שלהם ידפוק והם יזיעו. אבל השאלה היא האם הם ימשיכו לנהוג לאט ובזהירות? האם הם יעצרו בצד ויבכו? האם למחרת, כשיצטרכו לנהוג במזג אוויר יפה, הם יצליחו לעלות על ההגה?

המחקרים האלה הניבו פרסומים יפים, אבל ברנשטיין הרגיש שהוא מתעניין יותר בבסיס שנמצא מתחת לכל זה. בעיניו, השאלה איך הנפש מגיבה לאיתותים מהגוף מאוחרת מדי. הוא חתר אל המקום בתודעה שבוחר מלכתחילה במה להתמקד — האם בתחושות הגופניות, במחשבות, ברגשות, או בשום דבר מיוחד?

"הרגשתי שאני עובד במורד הזרם, במקום במעיין", הוא אומר. "רציתי לדעת איך אפשר להשפיע על התודעה המכוונת פנימה, לא באשדות שבסוף הנהר, אלא במקום שבו המים פורצים מהאדמה. לכן עברנו, אני וחוקרים אחרים בעולם, להתמקד באבני הבניין הראשונות של החיים המנטליים: קשב ומודעות". בנקודה הזאת הצטלבה העבודה של ברנשטיין עם ההרגל שלו לתרגל מדיטציית מיינדפולנס, שבו הוא דבק לסירוגין מאז שהיה נער.

העיסוק המחקרי בקשב הפנימי מוצדק בין היתר בגלל נפחו האדיר. לדברי ברנשטיין, מחקרים רבים מראים שהאדם מפנה את הקשב החוצה רק כמחצית משעות הערות שלו. אם הישראלי הממוצע ישן שבע שעות בלילה (כפי שעולה מנתוני למ"ס), זה אומר שבמשך שמונה שעות וחצי כל יום הוא מתבונן פנימה. חלק קטן מהזמן הזה מוקדש לתחושות גופניות, כמו כאב, רעב ועונג; אבל רובו נתפס על ידי מחשבות: תנועה מנטלית בזמן, דאגות, הרהורים שונים.

הייתי מנחש שבעידן הסמארטפון אנשים מקשיבים פחות פנימה.

"להפך", משיב ברנשטיין. לדבריו, המחשבה נודדת הכי פחות בהקשרים שתובעים ממך ריכוז, כמו אימון הקרוספיט התובעני שלו, שבו כל טעות עלולה להיגמר בפציעה. אבל גלילה בטלפון דורשת אפס קשב. נדמה לך שאתה "בסמארטפון", אבל המיינד שלך נמצא בעצם במקום אחר. "אני לא אופתע אם יתברר שכיום אנחנו קשובים פנימה יותר מבעבר".

מה נמצא שם, בפנים? מקובל להמשיל את רצף המחשבות לרכבת: מחשבה רודפת את רעותה, על פסים שבהם יש תמיד מקום רק לקרון אחד. זה נכון ולא נכון. מצד אחד, כנראה שהמונולוג או הדיאלוג הפנימי מתרחשים באמת רק בערוץ אחד, כי המוח משתמש באותם המנגנונים כדי להפיק דיבור רגיל ודיבור פנימי. במובן הזה, מסביר ברנשטיין, יש רק מחשבה בודדת ברגע נתון. מצד שני, יש כל הזמן ניסיונות להשתלב בזרם התנועה. לכן הדימוי המדויק יותר מרכבת הוא כביש עירוני חד־נתיבי שחוצה צמתים בזה אחר זה. בכל צומת מנסים להיכנס לתודעה זיכרונות, חלומות בהקיץ, תחושות גופניות וגם גירויים מבחוץ. "יש הרבה אובייקטים שרוצים ללכוד את תשומת הלב, והמוח נדרש כל הזמן לעשות סלקציה", מסביר ברנשטיין, "הקשב שלך נלכד בשבריר שנייה. במהירות האור".

כדי לחקור באופן אמפירי, סטטיסטי, את מה שמתרחש בעולם הפנימי, פותחו במעבדה לתודעה מתבוננת שני כלים מרכזיים: אחד שעוקב בזמן אמת אחרי תהליך המדיטציה (MAT — Mindful Awareness Task) ואחד שמדמה מחשבות (STP — Simulated Thoughts Paradigm).

ההתנסות בסימולטור המחשבות היתה חוויה חזקה. ישבתי במעבדה והאזנתי באוזניות לסדרה ארוכה של משפטים. אוזן ימין שמעה משפטים שליליים: "קשה לי להתרכז. אני כל כך כועס על עצמי. אני חסר תועלת". אוזן שמאל שמעה משפטים ניטרליים: "אני יושב מול מחשב. בסופ"ש אפשר לנוח. אני מצחצח שיניים כל בוקר". המשימה היתה לזהות מתי ובאיזה צד אני שומע רצף של שני משפטים זהים. המשפטים הושמעו במקביל בשתי האוזניים וזה היה מבלבל. אבל הכי מבלבלת היתה העובדה שהקול שנשמע בהקלטה היה שלי. התחושה שנועדה להיווצר, והיא באמת נוצרה במידה רבה, היא שאני שומע את המחשבות של עצמי. זה היה מוזר כל כך עד שפרצתי בצחוק.

כמה ימים לפני הניסוי החוקרים שלחו לי רשימה של 80 משפטים. התבקשתי להקליט את כולם בקולי ולדרג את השכיחות של מחשבות כאלה אצלי והתחושה שלי לגביהן. כך הרכיבו החוקרים סט משפטים שמותאם אישית לעולמי הפנימי. אחרי ההקלטה בושלו הקבצים בתוכנת סאונד כדי לגרום להם להישמע פחות "חיצוניים" ויותר "פנימיים". לדברי הדוקטורנט יפתח עמיר, שפיתח את ה–STP עם ברנשטיין, הסיבה שבגללה אנשים מרגישים מוזר כשהם שומעים הקלטה של עצמם היא שקולם נשמע להם גבוה מדי. זה קורה מכיוון שכשאדם שומע את עצמו מדבר, חלק גדול מהצליל עובר דרך הגולגולת, וזה מדגיש את התדרים הנמוכים. צוות המחקר חתך את התדרים הגבוהים והתוצאה משכנעת. "אני לא טוען שזו המחשבה של מישהו", מדגיש ברנשטיין, "אבל זו סימולציה של מחשבה ורבלית, והיא מאפשרת לנו להסיק מסקנות".

יש כמה סיבות להאמין שהשמעת הקלטה של נבדק לעצמו תעורר בו תחושה, מסוימת לפחות, שזו מחשבה שלו. ידוע שהמוח מתייחס באופן שונה לקול של בעליו מאשר לקולות אחרים; למעשה, אותם אזורים של ייחוס עצמי נדלקים במוחך כשאתה שומע את הקול שלך וכשאתה חושב מחשבה מילולית על עצמך. במובן מסוים, אפשר לומר שעמיר וברנשטיין מצאו דרך לפרוץ למוח.

התוצאות הן אישוש לתוקף השיטה: מחקרם של השניים, שפורסם בכתב העת Scientific Reports לפני שנה, הראה שה"מחשבות" השליליות הפריעו לנבדקים לבצע מטלות של קשב חיצוני שהוטלו עליהם, כלומר הן דימו מחשבות "דביקות" שנתקעות בתודעה. יותר מזה: הנבדקים שהמחשבות השליליות הפריעו להם במיוחד היו בעלי נטייה לחשיבה שלילית חזרתית, כלומר כאלה שנהגו לאכול לעצמם את הראש. הנטייה הזאת קשורה ליותר דיכאון וחרדה.

במקרה האישי שלי, נמצא הבדל ממוצע של 55 מילישניות — נצח במונחים של מחקר קוגניטיבי — לרעת המשפטים השליליים, שנאחזו בתודעתי כמו כינים בשערה. כיכבו במיוחד "שום דבר לא מרגיש לי טוב" המעודן ו"אני לא שווה כלום" הקלאסי. מעניין לציין שלקולקציית המחשבות הדביקות הסתנן גם משפט אחד שסימנתי כניטרלי — "הלילה אלך לישון מוקדם", שבחשבון אחרון עם עצמי אני מבין שהוא לא ניטרלי כלל ועיקר.

לדברי עמיר, ל–STP עשויות להיות השלכות טיפוליות. למשל, אפשר יהיה להשתמש בו כדי לאמן מטופלים להפנות פחות קשב למחשבות שמציקות להם. "אשמיע לך את המחשבה, אמדוד זמן תגובה, ואם תהיה אטי, המחשב ייתן לך פידבק ותוכל להשתפר".

הכלי השני, שנועד למדוד לראשונה את המתרחש במדיטציה בזמן אמת (MAT), עושה זאת בצורה תכליתית. הנבדק מתבקש לצלול ל–20 דקות של תשומת לב מדיטטיבית בעודו מדווח למחשב על כל מה שעובר עליו. אין צורך לפקוח את העיניים: בכל פעם שנושמים פנימה או החוצה לוחצים על מקש במקלדת. כאשר עולה תחושה או מחשבה, מדווחים מהי בקצרה למיקרופון מדונה. זה נשמע מוזר קצת כמו סקס במעבדה, אבל עבורי, בעל ניסיון מסוים במדיטציה, זה היה די טבעי. לדברי יובל חדש, הדוקטורנט שפיתח את הכלי עם ברנשטיין, כעת יש לראשונה אמצעי שמראה מה קורה בתוך הקופסה השחורה של המדיטציה. "עד עכשיו אנשים ישבו בעיניים סגורות", אמר, "אי־אפשר היה לדעת מה עובר עליהם". במחקר שעומד להתפרסם הם מדווחים, בין היתר, שמי שמסוגל לזהות מהר שהמחשבה שלו נודדת, הוא גם בעל יכולת ויסות רגשית גבוהה יותר ופחות תסמיני דיכאון.

יותר מכך: כשם שבדיקת לב במאמץ יכולה לסייע בהתאמת טיפול לחולה, גם מסלול הריצה למודטים עשוי לעזור למורה המדיטציה להתאים למודט תרגול מותאם אישית. בדיקת ה–MAT שלי, למשל, הניבה מסקנות יקרות ערך יותר מהרבה מסקנות שהגעתי אליהן בריטריטים של מדיטציית ויפאסנה שהשתתפתי בהן בעברי. הבדיקה העלתה שאני מצטיין בתחום תשומת הלב לנשימה ולמחשבות, בודהה מושלם כמעט. החולשה שלי, אם אפשר לקרוא ככה לביצועים במדיטציה, היתה שאני שם לב רק לחוויות שליליות.

גם יתר הנבדקים במחקר שמו לב לחוויות שליליות הרבה יותר מאשר חיוביות (פי שמונה ליתר דיוק), אבל המקרה שלי היה חריג במיוחד — שמתי לב ל–16 חוויות לא נעימות, ואפס חיוביות. העולם הפנימי שלי, כפי שהשתקף ברגעים הנדירים והמתועדים האלה שבהם התבוננתי לתוכו, הוא חור שחור של תחושות מחורבנות, בלי אף רגע חסד אחד. "זה פער ששווה להתעכב עליו", העיר חדש בעדינות.

סדנה שערכו החוקרים למבקשי מקלט. הקימו מעבדה בתחנה המרכזית בתל אביב צילום: Solomon Gebreyohanes

 

בינתיים מתנהל בימים אלה מחקר גדול, שמשתמש במגוון כלים שפיתחה המעבדה כדי להבין לעומק מה קורה למוח בריטריט של מדיטציה. ממצאים ראשוניים מלמדים שהסדנה מפחיתה את התגובתיות למחשבות שליליות, ולצדה מתרחב מנעד החוויות של המשתתפים. "מה שמדהים בממצא הזה הוא שהריטריט לא הפחית את החוויות השליליות", אומר ברנשטיין, "הוא פשוט הרחיב את הספקטרום של החוויה כך שהיא כוללת יותר סיגנלים נעימים". באחת משיחותינו הוא הפציר בי פתאום לחפש חוויה גופנית חיובית בתוכי. "סרוק את הגוף", אמר, "עצור במקום שבו יש עכשיו חמימות, או רגיעה. נסה את זה שנייה. אתה מוצא חוויה כזו?"

לא.

"תמשיך לנסות. זה שם. זה בדיוק העניין. אתה צריך לאמן את המיינד שלך למצוא את זה. למה הוא לא מוצא את זה לבד? כי זה לא ממש מועיל. הרבה יותר מועיל לזהות כאב ואי־נוחות".

אחד מימות 2010 היה יום גורלי במעבדה לתודעה מתבוננת. הפסיכולוג הקליני ד"ר קים יובל, שהיה אז דוקטורנט במעבדה, סיפר לבוס בדרך אגב שהוא הביא חומוס למבקשי מקלט אפריקאים שגרים מתחת לדירתו בתל אביב. יובל התעניין אם מישהו באקדמיה, בארץ או בעולם, חוקר את בריאות הנפש של הקהילה הזאת. "הם חוו חוויות בלתי־אנושיות", אמר ברנשטיין, "עינויים, לראות את קרובי המשפחה שלך נאנסים או נרצחים, לראות את הכפר שלך נשרף עד היסוד, סחר בבני אדם, חטיפות". ברנשטיין ויובל חשבו להוציא לדרך מחקר פסיכולוגי־אנתרופולוגי שנועד לגלות את גורמי החוסן בקהילה הזאת. "תראה אותם, איך הם מסתדרים היטב", נזכר ברנשטיין בחיוך מר במחשבה שהיתה לו אז, "הם מתפקדים, מסתובבים, עושים ילדים. בוא נגלה מה מאפיין אותם".

שאלת המחקר התמימה הזאת קלעה את המעבדה לבור שהם לא העריכו את עומקו. "מהר מאוד גילינו שרמת המצוקה אצלם היא החמורה ביותר שנתקלתי בה בספרות באוכלוסייה כלשהי", אומר ברנשטיין. "אני לא מדבר על מי שפנה לטיפול, אלא על אנשים שדגמנו באופן מקרי, ברחוב, בבתי קפה, בעמותות, בתחנה המרכזית. היו אצלם שיעורים חריגים במיוחד של דיכאון, חרדה, אובדנות ואלימות בבית, בהתחלה לא האמנתי לנתונים". לפי אחד המדגמים, 55%–80% ממבקשי המקלט סבלו מפוסט־טראומה, פי שישה־עשרה מהממוצע בישראל.

"הבנו שאנו ממש לא מבינים מה עובר על האנשים האלה", מוסיף ברנשטיין. "רוב המחקרים על עקורים נעשו במדינות מתוקנות, שבהן הפליטים נקלטים, מקבלים מעמד חוקי, תעסוקה, שירותי חינוך ורווחה. כדי להחלים מטראומה צריך יציבות, תמיכה חברתית ותחושת שליטה. והמדיניות פה לא מאפשרת את זה. הרגשנו, כקבוצת מחקר, מחויבות לא לעסוק בבעיה הזאת רק באופן מופשט". ברנשטיין, שאמו התייתמה בשואה, רואה בפרויקט הפליטים לא רק משימה מדעית אלא גם חובה מוסרית. "יש בי הרבה תסכול וכעס על האופן שבו העם שלנו מתייחס לעמים מדוכאים", אמר. "זמן קצר כל כך אחרי שאנחנו היינו במצב דומה".

מעבדה קדמית הוקמה בתחנה המרכזית בתל אביב, החוקרים התחילו לבחון כמה פרמטרים וגילו להפתעתם שהתכונה הטבעית של תשומת לב ומודעות לרגע הגנה במידה מסוימת מפני ההשלכות של הטראומה. האנשים שהיתה להם הנטייה הזאת החלימו טוב יותר. "אם היו שואלים אותי אם מדיטציית מיינדפולנס יכולה לעזור למבקשי מקלט להתמודד עם המציאות הבלתי־אפשרית והעבר הטראומטי שלהם, הייתי צוחק", מודה ברנשטיין. "(בהתחלה) לא חשבנו בכיוון הזה בכלל". אבל האינדיקציות מהמעבדה, לצד פרסומים בספרות המקצועית באותן השנים על כך שהתרגול עשוי לרכך את ההשפעה של סטרס כרוני, ובנוסף הצורך הברור של עשרות מיליוני פליטים ברחבי העולם בטיפול שהוא זול ופשוט ליישום, הובילו למחקר השדה בניצוחה של הדוקטורנטית אנה אייזיק־ריבס.

הצוות פיתח סדנת מיינדפולנס קבוצתית שהותאמה לרקע הטראומטי של המשתתפים ולמאפיינים התרבותיים שלהם, תוך נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים כדי לצמצם את האפשרות שייגרם למישהו נזק. ההנחיות, למשל, איפשרו תרגול בעיניים פקוחות, מחשש שאם הם יעצמו אותן יהיו להם פלאשבקים.

לניסוי גויסו 158 מבקשי מקלט מאריתריאה שהוקצו מקרית לקבוצת ביקורת ולסדנאות. הממצאים הראו ירידה מובהקת בפוסט־טראומה, דיכאון, חרדה ורווחה כללית מיד בסיום הסדנה, ומרבית השיפור נשמר גם חמישה שבועות לאחר מכן. ההתערבות נמצאה בטוחה לכל המשתתפים. החוקרים מציינים במאמר על הממצאים, שפורסם לפני כחצי שנה בכתב העת Clinical Psychological Science, שהאפקטים שהשיגו לא נופלים מאלה של התערבויות קצרות טווח מוכרות אחרות, כמו פסיכותרפיה נרטיבית. אמנם, הם מסייגים, צריך לשכפל את התוצאות ולבחון את התועלת לאורך זמן, אך הם סבורים שההישג שלהם מבטיח.

"זה יפה שהם נכנסים לעבודה שם", העיר פרופ' יאיר בר חיים מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "אלה אוכלוסיות מוחלשות שאין בהכרח מישהו שיכול להשקיע בהן הרבה משאבים. יש בזה היגיון וגם אכפתיות".

ברנשטיין מצטייר כטיפוס מיוחד. כפי שאפשר לצפות מחוקר מצליח שצבר קרוב לעשרת אלפים ציטוטים בספרות המדעית, הוא עסוק מאוד, כמעט בלתי־ניתן להשגה. לכן אין להתפלא שהוא טרם התראיין לעיתונות הישראלית, אף על פי שהוא בארץ כבר 14 שנה. מצד שני, במפגש פנים אל פנים הוא נגיש מאוד וידידותי. בהליכותיו בקמפוס הוא משדר חביבות ואפילו הומור — קורא לכולם "חמוד" (גם למוסף הארץ) ובאחד מביקוריי תפסתי אותו בנעליים בצבע חציל. אבל כשמדברים איתו על פרויקט הפליטים הוא מרצין. "זו העבודה הכי משמעותית שאני עושה", הוא אומר בפשטות. בספר על מיינדפולנס שפורסם לפני כשנה ("שנת תשומת הלב שלי" מאת העיתונאית האוסטרלית שאנון הארווי), מובאת עדותו של דוויט הבטאי, שהגיע לישראל אחרי שעבר חמש שנים של עינויים בכלא האריתראי, השתתף בתוכנית המדיטציה וסיפר שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בחייו. "לעולם לא אשכח את מי שליוו אותי בדרך הזאת", פנה הבטאי לברנשטיין, שהתרגש עד דמעות.

הקורונה שיבשה את פעילות המעבדה, אבל היא ממשיכה לפעול באינטרנט. באתר momentsofrefuge.com, שנושא את שם הפרויקט ("רגעים של מקלט"), מוצעת גרסת חירום מקוצרת של סדנת המיינדפולנס לכל המעוניין, בערבית, תיגרינית ואנגלית. ברנשטיין אומר שאפילו לגבי ההשפעה של התרגול בעזרת האינטרנט יש לו ממצאים מעודדים.

כחלק מהעבודה על הכתבה וגם בתקווה להיעזר בעצמי, התחלתי להשתתף בקורס באנגלית, בקולה הנעים של ד"ר אורית ראם, פסיכולוגית קלינית ומורה למדיטציה. השיעורים היו קצרים, ההנחיות לא היו תובעניות ואפשר היה לתרגל בכל זמן ובכל מקום. בנוסף היה לי תמריץ חזק: יכולתי לתרגל בשעות העבודה בלי רגשות אשמה. האזנתי לכמה שיעורים ולכמה תרגולים ואפילו היה נדמה לי שזה עושה לי טוב, ובכל זאת מצאתי את עצמי נאבק כדי להתמיד. לקראת הסוף נשרתי.

בעיית חוסר ההתמדה במדיטציה ידועה ומוכרת. למעשה, אפילו במעבדה לתודעה מתבוננת, שם עוסקים כל היום בהיבטים שונים של תועלת התרגול, רבים לא מתרגלים בקביעות. ברנשטיין עצמו מעיד שזה בא לו בתקופות, ולפעמים גם הוא "נופל מהעגלה", כלשונו. השאלה למה תרגול שאמור להיות נעים כל כך גם קשה כל כך, נמצאת במוקד עבודת הדוקטורט של אסף באר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' שולמית קרייטלר.

"אחד המחקרים הראה שבזמן קורסי מיינדפולנס יש נשירה של 30%, ובמעקב של שלוש שנים, עוד 50% נושרים", אומר באר. "בכל דבר יש נטישה גדולה, גם בלימודי פסנתר. ובכל זאת רציתי לדעת אם במיינדפולנס יש משהו מיוחד". באר ראיין כ–80 איש שזה עתה סיימו קורס מיינדפולנס, עשרות מודטים ותיקים ומורי מדיטציה, ולמד מהם על קשיי ההתמדה שלהם. "חלק גדול מהם, בעיקר המתחילים, העידו שקשה להם להביא את עצמם לשבת לתרגל", אומר באר. "הם אמרו לי, זה כמו ריצה. שאלתי — ובריצה אתם מצליחים להתמיד? רבים אמרו שכן". כלומר זה לא בדיוק כמו ריצה.

"כשאתה רץ, אתה מקבל פידבק מיידי", אומר באר. "אפילו אם אין לך כושר בכלל, תוך שבועיים תצליח לרוץ שניים־שלושה ק"מ. מי שמתרגל מיינדפולנס לא תמיד יודע. היו אפילו מורי מדיטציה שאמרו לי, 'אני מתרגל עשר שנים, ובכל זאת אני לא מבין מה בדיוק השתנה'. מצד שני, ישנם אנשים שיש להם בעיה ספציפית, קשיי שינה למשל. המדיטציה עוזרת להם מאוד, ואחר כך הם לא רואים טעם להמשיך. היתה מישהי שאמרה לי, 'הייתי במצב נוראי, עכשיו מצאתי אהבה והחיים שלי הסתדרו. בשביל מה לתרגל עכשיו?' מדיטציה זה ללכת נגד המוח שלך, נגד הבסיס של הטבע האנושי. ה'מאנקי מיינד' (מונח בבודהיזם שפירושו נטיית התודעה לקפץ בחוסר מנוחה כפי שקוף מדלג מעץ לעץ, ד"ב) לא רוצה לוותר על השליטה שלה. היא תעשה הכל כדי לסכל את זה".

"זה קשה למדוט כל יום", ציין ברנשטיין, "יותר קל לצפות בנטפליקס".

זה באמת מה שרוב האנשים עושים כדי להתמודד עם הרגשות השליליים והמחשבות הדביקות שלהם, לא? הסחות דעת.

"מיינדפולנס לא עושה את זה".

אבל מה רע בהסחת דעת?

"כלום. מחקרים מראים שזה יכול להועיל, באופן זמני, בייחוד לגבי רגשות חזקים. אבל הסחת דעת מזיכרון טראומטי לא תעזור לך בריפוי, בשגשוג לטווח הארוך".

אחת השאלות החשובות לגבי העולם הפנימי של האדם היא כמה הוא מזדהה עם המחשבות שלו ונלחץ מהן. האם אתה רואה בהן סתם הבזק מוחי לא חשוב במיוחד, כמו שמתייחסים לעתים לחלומות מוזרים, או ביטוי הכרחי של המהות הפנימית שלך. דוגמה קלאסית של מטפלים ב–OCD היא המחשבה שיש לכל הורה מדי פעם, מה יקרה אם יזרוק את בנו הקטן מהחלון. אנשים אובססיביים כנראה לא חושבים יותר מחשבות כאלה — הם פשוט יותר מתרגשים מהן. "אחת הסיבות שאנשים מסוימים חושבים מחשבה ויוצאים משליטה היא התגובתיות לתוכן שלה", מסביר ברנשטיין. "אנחנו מגיבים לנרטיב הפיקטיבי של המיינד שלנו, כאילו הוא אמיתי. זה לא שונה מהדוגמה של הלימון".

אבל ההבדל הוא שבמקרה של הלימון, אתה עוררת את התגובה באדם אחר. ואילו את המחשבות שלך אתה מעורר בעצמך.

"אתה מעורר, או שהעבר שלך מעורר. או שההורים שלך מעוררים, או שמישהו אחר כתב בסינטקס של הקוד שלך. הרבה פעמים אנחנו מחפשים את ההסבר בתוך האדם, אבל זה הרבה יותר מורכב מזה. אנשים לא יוצרים את עצמם לבדם".