מבקש המקלט שיוצא למאבק נגד שרת הפנים: "גם את המעט שיש לי רוצים לקחת"

09.09.22, הדס יום טוב, דבר

הליכים משפטיים

מדיניות ממשלת ישראל

קהילת מבקשי מקלט

תעסוקה

על פי נוהל חדש של משרד הפנים, באוקטובר הקרוב ייאלץ הַדֵרֵה זיראיי (36), מבקש מקלט מאריתריאה המתגורר בתל אביב, לעזוב את עבודתו בתחום התרגום והגישור, ולחפש אחת כזו באחד מארבעת התחומים שהותרו, מבלי להתייחס להכשרתו, מגבלותיו, או לעובדה שהוא ממתין לאשרת פליט כבר 13 שנה, את בקשתו לאשרה מדינת ישראל אפילו לא בדקה.

הנוהל, שעתיד להיכנס לתוקפו ב-1 באוקטובר, קובע כי נתינים זרים לא יוכלו לעבוד ב-17 ערים במרכז הארץ, בשרון, בירושלים ובאילת, למעט בענפים בודדים המאופיינים בעבודה פיזית קשה, שכר נמוך ומקצועות שבהם ישראלים לא מעוניינים לעבוד כמו מלונאות, בניין, חקלאות וסיעוד מוסדי, נוסף על מסעדנות, בענף זה יורשו להמשיך לעבוד עובדים שעבדו במסעדה ספציפית שלושה חודשים לפני יוני האחרון.

אתמול, יחד עם שבעה מבקשי ומבקשות מקלט נוספים מאריתראה וסודן ושורה של ארגוני זכויות אדם בישראל, הגיש זיראיי עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז נגד שרת הפנים איילת שקד, שרת הכלכלה אורנה ברביבאי, היועצת המשפטית לממשלה ורשות האוכלוסין וההגירה בדרישה לבטל אותו.

"כבר 13 שנה שאף אחד לא בודק את הבקשה שלי"

"אני לא מבין מה עשינו שמגיע לנו שיקשו עלינו, אני לא בחרתי להיות פליט", אומר זיראיי ל'דבר'. "אני רק מצפה ליחס של בן אדם. יש לי רגשות, יש לי צרכים, כמו כל אחד, וגם לי מגיעים חיים בטוחים והוגנים. אני לא מבקש נדבות, אני מבקש לעבוד קשה בשביל שיהיה לי כסף לחיות, זה מה שאני עושה פה כבר 13 שנה. אני לא מבין למה גם את המעט שיש לי רוצים לקחת".

לדברי זיראיי, הנוהל נגדו עתר מהווה עוד נדבך להתנהלות הלא הוגנת מצד משרד הפנים, שתוקע אותו, ועוד רבים, כבר מעל לעשור במצב ביניים. "כבר 13 שנה שאף אחד לא בודק בכלל את הבקשה שלי, ואני מחכה להכרה שלעולם לא תגיע. כמוני, יש מעל 20 אלף איש שהמדינה אפילו לא בודקת את הבקשות שלהם. אז מעבר לזה שלא לוקחים אחריות, גם רוצים בכוונה לעשות לנו חיים קשים ושנסבול? להקשות עלינו עוד יותר?"

על פי נתוני עמותת אס"ף (ארגון סיוע לפליטים), כ-70,000 איש חיים כיום בישראל תחת מדיניות הגנה קבוצתית מפני הרחקה, מתוכם כ-28,000 בגירים, 91% מהם הגיעו מסודן ומאריתראה החל משנת 2006. אך למרות זאת, מספר בקשות המקלט שקיבלה ישראל מאזורים אלה נמנה במאות בודדות בלבד. כ-8,000 ילדי מבקשי מקלט חיים בישראל, רובם המוחלט נולדו כאן.זיראיי עצמו הוא אחד מאלה שבקשתו לעולם לא נבחנה, והוא נמצא בעצם בהמתנה ארוכה מאוד.

מהגיוס בכפייה למפעל בשדרות, עד התאונה

הוא חצה את הגבול לישראל מסיני לבדו ב-2009, כשהיה בן 23. לאחר שברח ממדינתו הגיע לשדרות, שם עבד כמנקה מכונות במפעל, אך לפני כשנתיים עבר תאונת עבודה בשימוש עם חומר כימי. "בעקבות התאונה, לא יכולתי יותר לעבוד בניקיון, או בעבודות שדורשות מאמץ פיזי. בלית ברירה, עברתי לתל אביב", הוא מספר.

הוא גדל בפנימייה באריתראה, וכשהיה בן 14 בלבד ביקש הממשל לגייס אותו ואת חבריו לצבא. ברגע שניסו להפגין כדי להתנגד לגיוס בכפייה בגילם הצעיר, מיד נחשבו למתנגדי משטר. "באריתראה, המתנהלת כדיקטטורה ללא בחירות וללא תקשורת חופשית, חלה חובת גיוס של כלל האוכלוסיה, בכל גיל וללא מועד שחרור", הוא מספר, "השירות הצבאי כולל גם עבודות כפייה, ענישה, וכל ניסיון התנגדות לממשל או לשירות הצבאי וכל ניסיון בריחה מתוגמלים במאסר ועינויים", מסביר זיראיי.

לאחר שרבים מחבריו נעצרו ונכנסו למתקני כליאה, זיראיי הצליח לברוח, ובמשך כמעט 10 שנים נוספות עבר ממדינה למדינה באיזור, ללא אזרחות בשום מקום, בעוד המשטר האריתראי רודף אותו ואת אחיו. "אני עדיין לא יודע איפה הרבה מהחברים שלי, הם פשוט נעלמו. ההורים שלי והאחיות שלי עדיין גרות שם".

לאחר שעבר לתל אביב, זיראיי, שדובר 5 שפות, בהן גם אמהרית וערבית, החל לפני כשנה לעבוד כמתרגם ומגשר, הן בעמותת אס"ף המסייעת לפליטים ומבקשי מקלט והן במרפאת רות לבריאות הנפש. "אני מאוד אוהב את העבודה שלי. אני זוכה לעזור להרבה אנשים שלא תמיד פשוט להם להבין מה רוצה מהם הרופא או הפסיכולוג, זה דבר באמת חשוב. חוץ מזה, אני זוכה ללמד הרבה אנשים את התרבות שלי, לעזור להם להבין מה צריך אדם אריתראי, איך זה שונה מאדם סודני, ומה צריך מבקש מקלט".

"אם העתירה לא תתקבל, אני לא יודע מה אני אעשה", אומר זיראיי בדמעות. "ומעבר לזה שזו העבודה שלי, מה שאני עושה חשוב גם לאנשים אחרים. אם אני, או מישהו אחר שמבין את השפה, לא אהיה שם כדי לעזור לאנשים לקבל טיפול ושירותים, אני לא יודע מי יוכל לעשות את זה".

"אני בינתיים תקוע פה, כי פה בודקים את הבקשה כבר שנים. אז גם למקום אחר אני לא יכול ללכת", הוא מספר. "אם היה לי מקום אחר ללכת אליו, מזמן הייתי הולך. אם הייתה לי האפשרות והיכולת מזמן הייתי חוזר לאריתריאה. אני לא מכיר מישהו שלא רוצה לחזור למשפחה שלו, לבית שלו. כולנו בני אדם, לכולנו יש רגשות וגעגועים, כולם יכולים להבין אותי".

לקריאת כתבת המקור
חזרה למעלה