03.07.22
רופאים לזכויות אדם | המוקד לפליטים ולמהגרים | א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל האגודה לזכויות האזרח בישראל | קו לעובד | ARDC – המרכז לקידום פליטים אפריקאים
גם בשנה החולפת לא יושם פתרון כולל וצודק עבור מבקשי המקלט מאריתריאה, מסודן ומקונגו. במקביל בשנה זו נוצרה קבוצת פליטים חדשה בישראל: פליטי המלחמה באוקראינה. המדיניות שיושמה עד כה כלפי פליטי אוקראינה אמנם טובה לאין שיעור מזו שיושמה כלפי הפליטים מאריתריאה ומסודן בתקופה שלאחר הגעתם לישראל. התגייסות של חלק ממשרדי הממשלה ושל רבים מחברי הכנסת וההתייחסות ל(חלק מה)פליטים כראויים לסיוע מסוים הן מבורכות.
יחד עם זאת, היבטים מסוימים של המדיניות כלפי פליטי אוקראינה האירו זרקור על רבות מהפינות האפילות ביחסה של מדינת ישראל כלפי זרים שזקוקים להגנה. כניסת הפליטים הוגבלה במכסות וחסמים שונים ומשתנים. מי שסורבה כניסתו סבל מהתנאים הקשים במתקן יהלו"ם ומגישה מוגבלת להליכי ערעור. מאז שנכנסה לתוקף הדרישה למלא טופס בקשה טרם העליה למטוס מאות סורבו, ללא גישה להליכי ערעור. אלו שכן הצליחו להגיע, קיבלו אשרות תייר זמניות שכרגע תוקפן (לאחר חידושן) הוא עד לסוף חודש יוני בלבד. במקום להעניק לפליטי המלחמה אישורי עבודה, הוכרזה לגבי העסקתם מדיניות "אי-אכיפה" (בדיוק כמו המדיניות "הזמנית" שהוכרזה לגבי מבקשי המקלט מאפריקה עוד בינואר 2011, ונמצאת בתוקף עד היום). באופן רחב יותר, המדיניות כלפיהם מורכבת טלאים ונוצרת באופן אד-הוק, תוך שינויים תכופים, ללא עיגון בחוק או בנוהל ומייצרת הבחנות בין קבוצות שונות בתוכם. בעוד שכל אזרחי אוקראינה השוהים בישראל מוגנים מפני הרחקה, רק חלקם נהנים מזכויות וסיוע מסוימים. מוקד "צו השעה" של משרד הרווחה מסייע באופן רשמי רק למי שנכנסו לישראל אחרי יום 24.2.22.
החלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.5.2022, שהתקבלה בעניינם של שני אזרחי אוקראינה שמשתייכים לקבוצה זו, קובעת: "מרגע שהמדינה סבורה… כי יש ליתן הגנה לאזרחי אוקראינה, ולו הגנה זמנית במסגרת מדיניות אי הרחקה, היא מחויבת ליתן פיתרון לאפשרות הקיום הבסיסי של המבקשים, וזאת כל עוד ההגנה הקבוצתית, או מדיניות אי-ההרחקה בתוקף. לא ייתכן שאדם ירעב ללחם, ולא יהיה לו מחסה, והפתרון היחידי עבורו יהיה העסקה לא חוקית, או עזיבה לארץ אחרת." מילים אלו יפות גם לגבי מבקשי המקלט מאפריקה, שחיים כאן כבר מעל עשור. הם אמנם מוגנים מהרחקה, אבל משוללים זכויות.
בחלוף יותר מעשור של שהייה חוקית בישראל תחת מדיניות "אי-הרחקה" קבוצתית רשמית, הגיע הזמן להסדיר את מעמדם של מבקשי המקלט מאפריקה, המכונים "זרים שאינם בני הרחקה" על-ידי חלק מרשויות המדינה, ולהעניק להם אשרות תושב. מצב בו משאירים אנשים ונשים במעמד ארעי ונטול זכויות במשך כל כך הרבה שנים הוא גם הרה אסון עבור האנשים והנשים הללו, גם חריג ביותר בקרב מדינות מערביות וגם לא רצוי מבחינת החברה הישראלית כולה.
גם בשנה החולפת מחדל בקשות המקלט נמשך. המעטים שקיבלו מעמד של תושב ארעי קיבלו אותו כי בית המשפט העליון הכיר בהשלכות המחדל הזה. בחודש דצמבר 2021, פקע המועד האחרון שבית המשפט הקציב למדינה על מנת לבחון את בקשות המקלט של יוצאי סודן שהוגשו לפני יוני 2017. בשל כך, הורה בית המשפט להעניק להם אשרת תושב, א5. אלו שקיבלו את האשרה נגרעים מרשימת ה"מסתננים" התקופתית שמשרד הפנים מפרסם וכך הרשימה נכון להיום כוללת 3,788 מסודן ו-20,479 מאריתריאה.
לאחרונה הודיעה שרת הפנים על הסרת ההגנה הקבוצתית מכ-400 אזרחי קונגו החיים בישראל, חלקם מעל עשרים שנים. בעתירה שהוגשה נגד ההחלטה בית המשפט נתן צו ביניים וכעת ממתינים מבקשי המקלט מקונגו להכרעה, בחוסר ודאות ובפחד. בדיון שהתקיים בנושא בועדת הפנים של הכנסת, ציין בכיר ברשות האוכלוסין כבדרך אגב, שבקשות המקלט שלהם לא נבחנו במשך עשורים כי הם ממילא מוגנים מפני הרחקה.
בהיעדר בחינה הוגנת של בקשות המקלט, ובהיעדר מעמד תושב, מבקשי המקלט אמנם מוגנים מפני הרחקה אבל משוללי זכויות. כך, במקום שמעמדם וזכויותיהם יוסדרו ויובהרו, המדיניות כלפיהם מורכבת טלאים טלאים, דורשת פתרונות אד-הוק ממשרדי הממשלה והרשויות וגורמת לנזקים, בלבול ובזבוז בכל התחומים: בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי, חינוך ותעסוקה. הנזקים הללו מצטברים באופן מעריכי וכיום, לאחר 10 עד 16 שנים של חיים ללא מעמד מוסדר וזכויות, מצבם הכלכלי, הפיזי והנפשי של מבקשי ומבקשות מקלט רבים הוא קשה ביותר.
אנחנו קוראות למשרד הפנים להעניק אשרת תושב לזרים שאינם בני הרחקה אשר חיים כאן שנים רבות ולתקן את מערכת המקלט מן היסוד כך שבקשות מקלט ייבחנו בהוגנות וביעילות.
לפני כשנה שר הבריאות הכריז שבכוונתו לפעול להחלת הסדר ביטוח בריאות על בגירים שאינם בני הרחקה. המהלך טרם הושלם ופרטיו המלאים אינם ידועים. אם וכאשר יכנס ההסדר לתוקף, יהיה צריך לוודא שהוא נותן מענה גם למבקשי המקלט הפגיעים ביותר, שאחרי יותר מעשור של הזנחה ושלילת זכויות יתקשו לעמוד בדמי השתתפות גבוהים, כולל אימהות חד הוריות, קשישים, א/נשים עם מוגבלויות, דרי רחוב, נפגעות אלימות במשפחה, חולים קשים וקורבנות סחר ועינויים.
כיום, בהיעדר הסדר ביטוחי ציבורי, שירותי הבריאות הזמינים למבקשי ומבקשות המקלט רחוקים מלהיות מספקים. אין להם גישה לשירותי הבריאות הציבוריים אלא במקרי חירום, בחדרי המיון של בתי החולים. לאחר הטיפול בחדר המיון הם משוחררים לבתיהם ללא המשך טיפול, שיקום, מעקב או תרופות. במקביל הם צוברים חובות לבתי החולים עבור הטיפולים שניתנו להם במצבי החירום. הביטוחים הפרטיים, שמותנים ביכולת עבודה ובהעסקה, אינם מהווים מענה ראוי שכן הם כוללים כיסויים חלקיים בלבד ונקטעים עם הפסקת העבודה. כך, מ', שנזקק להקרנות ולניתוח בשל מחלת הסרטן וא' שנזקקה לכימותרפיה, נאלצו להתדפק על דלתות, לנסות לגייס תרומות ולחיות עם ספק תמידי האם יצליחו לקבל את הטיפול לו הם זקוקים כדי לחיות.
אנחנו קוראות למשרד הבריאות להוציא לפועל את ההסדר הביטוחי בהקדם ולוודא שההסדר נותן מענה בפועל גם לפגיעים ולפגיעות ביותר מקרב מבקשי המקלט – הן מבחינת סל השירותים והן מבחינת גובה הסבסוד.
קטינים שהם ילדי מבקשי המקלט מבוטחים במסגרת "הסדר מאוחדת לאספקת שירותי בריאות לילדי הקהילה הזרה". אלא שבמהלך משבר הקורונה משפחות רבות צברו חובות לקופה ומתקשות לכסותם במקביל לתשלום דמי הביטוח השוטפים. לאחרונה החלה קופ"ח מאוחדת למנוע שירותים מילדים שלהוריהם נצבר חוב לקופה, ועשרות ילדים, בפרט מי שסובלים מבעיות כרוניות או צרכים מיוחדים, מנועים מטיפול מלא חרף היותם מבוטחים.
אנו קוראות למשרד הבריאות לגבש פיתרון מערכתי להתמודדות עם חובות שנצברו בשנות משבר הקורונה, באורח שימנע פגיעה במאות קטינים מבוטחים ויאפשר להם להמשיך להנות מנגישות סדירה ומלאה לשירותי בריאות.
מבקשי המקלט ככלל אינם זכאים לקצבאות ביטוח לאומי (להוציא "קצבאות עובדים זרים") ולא לשירותי רווחה בקהילה. בשנים האחרונות, בעקבות דוח מבקר המדינה משנת 2014 ועתירה שהוגשה לבג"ץ, נפתחה חלקית האפשרות לקלוט במסגרות חוץ-ביתיות שלוש קבוצות (בלבד) המצויות במצבי חירום: נשים נפגעות אלימות במשפחה, בעלי מוגבלויות ודרי רחוב. החסרונות של השמות חוץ-ביתיות (שממילא כמעט ולא מיושמות לגבי מבקשי מקלט בשל חסמים שונים) ברורים וידועים. המגמה בעולם המערבי היא לסגור את המסגרות הללו ולעבור לשירותים בקהילה.
בשנה שעברה משרד הרווחה הודיע שהמרכזים למניעת אלימות במשפחה יפתחו בפני מבקשות מקלט. זהו צעד מבורך ופתיחה של שירות ראשון שאינו חוץ-ביתי, אך נזקיה של מדיניות הטלאים לא פוסחים גם על הצעד הזה. מבדיקות שהתחלנו לערוך לאחרונה מסתמן שלא כל מרכזי האלמ"ב מיישמים את ההנחיה ויש מרכזים שעדיין לא פתוחים למבקשות מקלט.
מבקשות מקלט נפגעות אלימות, ומבקשות מקלט נשים ככלל, נפגעות באופן מוגבר מהמדיניות כלפי מבקשי המקלט. רוב מבקשות המקלט בישראל הן אימהות וחלק ניכר מהן אימהות חד-הוריות. רובן עובדות בעבודות בשכר נמוך, בעיקר בעבודות ניקיון. הן אינן זכאיות להטבות שאימהות אזרחיות או תושבות זכאיות להן, כגון נקודות זכות במס הכנסה וקצבת ילדים, וגם לא להטבות שאימהות חד-הוריות אזרחיות או תושבות זכאיות להן כגון קצבת מזונות, גמלת הבטחת הכנסה, סיוע בשכר דירה ועוד. מבקשות מקלט חד-הוריות רבות מצויות במצוקה קשה ובעוני קיצוני בעקבות התפרקות התא המשפחתי. רבות מהן חולקות יחד עם ילדיהן מרחב מגורים עם אנשים נוספים, והמחסור במרחב בטוח משלהן מותיר אותן ואת ילדיהן חשופים לפגיעה וניצול. ילדי מבקשי מקלט זכאים לשירותי רווחה מאז שנת 2016, אך מצוקתם של הוריהם ומאבק ההישרדות התמידי שלהם נותנים אותותיהם מן הסתם גם בילדים.
משבר הקורונה הוכיח עד כמה בעייתית מדיניות ההדרה החברתית-כלכלית שסובלים ממנה מבקשי המקלט משך יותר מעשור. עם פרוץ המגיפה והחלת הסגרים, קהילות מבקשי המקלט הגיעו אל סף משבר הומניטרי, שהתבטא גם בעליה במספר דרי הרחוב, בשיעורים גבוהים ביותר של חוסר ביטחון תזונתי ואף בדחיקת נשים למעגל הזנות. מבקשי מקלט רבים עדיין מתקשים להתגבר על המצוקה הכלכלית הקשה והחובות שצברו בשנות הקורונה. אותות המשבר עדיין ניכרים במשפחות רבות.
אנחנו קוראות למשרד הרווחה לפתוח את המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות בפני מבקשי ומבקשות המקלט ולתת למחלקות אמצעים להעניק להם שירותי סיוע בקהילה. אנחנו קוראות למשרד הרווחה ולמוסד לביטוח לאומי לפעול למתן קצבאות למבקשי ומבקשות המקלט, ולכל הפחות לאלה הזקוקים להן ביותר – קשישים, אמהות חד הוריות ובעלי מוגבלויות.
בישראל חיים כ-8000 ילדי מבקשי מקלט, רובם בגילאי בית ספר יסודי וקדם-יסודי. הבוגרים שבהם חוו על בשרם את הבריחה ממדינתם ואת המסע הארוך והטראומטי אל ישראל. גם אלו שלא זוכרים את המסע, או שנולדו בישראל, סובלים לעיתים מ"העברה בין-דורית" של הטראומות של הוריהם. בנוסף לכך, ילדי מבקשי המקלט מושפעים מהקשיים שהוריהם מתמודדים עימם לאור שלילת זכויותיהם ודחיקתם לשוליים החברתיים והכלכליים של ישראל.
על הרקע הזה, רבים מילדי מבקשי המקלט מגיעים אל מערכת החינוך הישראלית עם פערים פדגוגיים והתפתחותיים משמעותיים, שנובעים לא פעם גם מהשהות במסגרות הפיראטיות לגיל הרך (ה"בייביסיטרים"). כמו כל ילד עם רקע הגירתי, ובפרט כאשר הרקע ההגירתי מצטלב עם קשיים אחרים כמו עוני או טראומה, הם זקוקים לסיוע מוגבר שעל פי רוב נמנע מהם. בנוסף, רשויות מקומיות מסרבות לא פעם לרשום ילדי מבקשי מקלט למוסדות החינוך בתחומן ו/או כופות עליהם ללמוד במסגרות נפרדות, ללא ילדי אזרחים ישראלים. תופעת ההפרדה בולטת במיוחד בעיר תל אביב-יפו. ילדי מבקשי המקלט החיים שם מרוכזים רובם ככולם בגני ילדים ובבתי ספר נפרדים. הפרדה היא הפליה פסולה והיא פוגעת ביכולתם של ילדי מבקשי המקלט לצמצם את הפערים ההתפתחותיים והלימודיים. היא תורמת לתחושת הניכור של הילדים והוריהם, מותירה אותם חשופים לגילויי גזענות ומגבירה את הסיכון לנשירה ולאימוץ התנהגויות מסוכנות.
ילדי מבקשי המקלט הראשונים שנולדו בישראל יגיעו השנה לגיל 16, הגיל בו ילדי אזרחים מקבלים תעודת זהות ומתחילים לתכנן את עתידם. יש לחברה הישראלית אינטרס ברור וחובה חוקית ומוסרית לעשות כל שניתן כדי לתקן את נזקי הלימבו שליווה אותם מאז לידתם כאן בישראל ולתת להם הזדמנות שווה באמת.
אנחנו קוראות למשרד החינוך להקצות משאבים לשילוב ילדי מבקשי המקלט במערכת החינוך ולוודא שבאף רשות מקומית לא מתקיימות מסגרות נפרדות.
מבקשי מקלט בישראל מועדים למצוקה כלכלית. אשרת השהייה שלהם (אשרה לפי סעיף 2א5 לחוק הכניסה לישראל) היא אשרה זמנית, דורשת חידוש תדיר ולא מהווה אישור עבודה, למרות שהעסקתם מותרת. מצב ביניים זה יוצר עמימות ומהווה כר פורה לניצולם של מבקשי המקלט על ידי מעסיקים, בעלי דירות ועוד.
לאורך השנים יושמו נגד מבקשי המקלט אמצעים שכוונתם המפורשת היתה לפגוע בהם כלכלית. המפורסם שבאמצעים אלו הוא "חוק הפיקדון" שנפסל בחלקו על-ידי בית המשפט העליון. שנתיים לאחר פסק הדין, מבקשי מקלט רבים טרם קיבלו את כספם חזרה. מחלקם המעסיקים גבו את הכספים אך הכניסו אותם לכיסם במקום להפקידם בקרן הפיקדון. כספם של אחרים כן הופקד בקרן אך הם לא מצליחים למשוך אותו כי הם לא מצליחים לפתוח חשבון בנק. באופן כללי, הנגישות של מבקשי מקלט לשירותים בנקאיים ולאמצעי תשלום מצומצמת ביותר.
עיסוקים רבים, למשל כאלה שדורשים השכלה, רישוי מקצועי, רישיון נהיגה, או אפילו כרטיס שחקן בהתאחדות לכדורגל חסומים בפני מבקשי מקלט. למעשה, החיים עם אשרה 2א5 הם מבוך בירוקרטי מרובה תמרורי "אין-כניסה". הרשימה של דברים שלא ניתן לעשות עם 2א5 היא אינסופית, מה שמגביל משמעותית את יכולתם להתפרנס, לחסוך כסף או לעשות שימוש בכספם.
אנחנו שבות וקוראות למשרד הפנים להעניק תושבות ארעית זמנית לזרים שאינם בני הרחקה אשר חיים כאן שנים רבות. מעמד זה יסיר את החסמים הבירוקרטיים הרבים העומדים בפני מבקשי המקלט ויאפשר להם לחיות בכבוד, עד להסדרת מעמדם או עד שתתאפשר יציאתם בבטחה מהארץ.
מערכת המקלט שאינה מתפקדת, ההדרה הכלכלית, המעמד הארעי וחוסר היציבות התמידי, היעדר הנגישות לשירותי בריאות מספקים והיעדרה של רשת ביטחון סוציאלי הם כקורי עכביש הנטווים יחד למלכודת. המעטים מקרב מבקשי המקלט שמצליחים להיחלץ מהקורים ולייצב את מצבם, נמשכים חזרה לתוכם כי נשים ואנשים רבים מקהילתם זקוקים לסיועם.
היחלצות אמיתית ושלמה מקורי העכביש היא כמעט בלתי אפשרית במצב הדברים הנוכחי. רק שינוי משמעותי במדיניותה של מדינת ישראל כלפי מבקשי המקלט יאפשר אותה.
חזרה למעלה
