26.10.20, לי ירון, הארץ
אלמז (שם בדוי, כשאר שמות מבקשי המקלט בכתבה) היא אם חד הורית לשלוש שהגיעה לישראל בגיל 17, לפני כעשור, כשנמלטה מאריתריאה. כבר מזמן התרגלה לחוק הפיקדון שגוזל 20% ממשכורתה, להיעדר המעמד, הביטוח והסיוע הסוציאלי, אבל באפריל איבדה את פרנסתה שהצליחה להשיג בקושי רב – ונותרה בלי אמצעים כספיים. פסיקת בג"ץ שביטלה את חוק הפיקדון העניקה לה החזר של 5,000 שקלים שממנו התקיימה במשך שלושה חודשים, לצד סיוע מארגון א.ס.ף לפליטים ולמבקשי מקלט, אך לפני חודשיים אזל הסיוע והיא פונתה עם בנותיה מהדירה. מאז היא חיה עם בנותיה בחדר קטן בדירתם של חברים ואינה מצליחה למצוא עבודה חדשה.
קשיי התעסוקה של אלמז – שמיתרגמים בהיעדר שירותים סוציאליים לקשיי קיום חמורים, על סף קריסה הומניטרית – ניכרים בדו"ח משותף של כל ארגוני הסיוע למבקשי מקלט: המוקד לפליטים ולמהגרים, א.ס.ף, קו לעובד, רופאים לזכויות אדם, המרכז לקידום פליטים אפריקאים (ARDC) והאגודה לזכויות האזרח. מנתוני הדו"ח, שמתפרסמים כאן לראשונה, עולה כי כ-80% ממבקשי המקלט בישראל, 28 אלף מהגרים מאריתריאה ומסודאן, אינם מועסקים. בא.ס.ף נרשמה ממארס עלייה של 97% בבקשות הסיוע לעומת התקופה המקבילה אשתקד, ורבות מהן קשורות בהשגת מזון ובפרט מזון לתינוקות. במספר הפניות בקרב אימהות יחידניות חלה עלייה של 70% לעומת התקופה המקבילה ב-2019, ורבות מהן מבקשות סיוע דחוף במזון, בחיתולים ובשכר דירה.
לפי הארגונים, המשבר בתחומי המלונאות והמסעדנות גרם למבקשי מקלט רבים שפוטרו בגל הראשון להישאר מחוץ למעגל העבודה, ובסגר השני התווספו אליהם עוד אלפים. בניגוד לאזרחים ולתושבים אין להם דמי אבטלה, ולכן חל"ת מבחינתם היא אובדן עבודה ללא מקור הכנסה חלופי או רשת ביטחון אחרת. "בנסיבות אלו אנו חוששים ממשבר הומניטרי ומעלייה במספר דרי הרחוב, משפחות הסובלות מחוסר ביטחון תזונתי, דחיקת נשים לזנות ועוד", כתבו מנכ"ליות הארגונים אתמול (שני) לחברי הכנסת ולשרים, "רבים ממבקשי המקלט לא יכולים לפרנס את משפחותיהם ונותרים ללא רשתות תמיכה ממוסדות".
נתונים מדאיגים עולים גם מסקר אינטרנטי שערכה "ועדת חירום הקורונה של הקהילה האריתריאית" (התארגנות של קהילת מבקשי המקלט) בקרב 930 בני אדם. מהסקר עולה כי 70.8% מהנשאלים אינם יכולים לשלם שכר דירה, ו-7.2% נעזרים באדם אחר. 48% מהם העידו שלא עבדו ממארס, 30% איבדו את עבודתם פעמיים ו-29.8% אמרו שהם זקוקים לתמיכה נפשית. פעילים בולטים בקהילה כתבו לנשיא, לראש הממשלה ולשרים מכתב שבו כתבו: "למרות כל הקושי של הגל הראשון, הצלחנו להתגבר עליו בעזרת אזרחים ישראלים ועמותות ובפחות נזקים ממה שציפינו לו. אבל המצב הכלכלי והנפשי של קהילתנו בסגר השני מחריד: הקהילה נמצאת בחוסר אונים ובחוסר ודאות מוחלט".
יעקוב, מבקש מקלט בן 60 מאריתריאה שפוטר במהלך המשבר, חווה שיפור במצבו בחודשים שקדמו לקורונה: בגלל ההתעללות שעבר בסיני סבל מפוסט טראומה תקופה ארוכה, לא הצליח לטפל בעצמו והגיע לרחוב. א.ס.ף סייעו לו להגיע למעון לדרי רחוב, ואחרי שעזב אותו השתפר מצבו הנפשי ומצא עבודה ומקום מגורים. המגפה גרמה לכך שאיבד את עבודתו, מצבו שוב הידרדר וכנראה יאבד את ביתו בקרוב. "היה זמן שפתאום הרגשתי שיש לי חיים ושאני בנאדם", סיפר, "אבל עכשיו אני עוד רגע חוזר לרחוב".
אובדן הפרנסה הוא רק חלק ממצוקת מבקשי המקלט עקב הקורונה: מלבדה הם איבדו גם את הדרך היחידה לקבל טיפול רפואי בקופות החולים. עוד לפני המגפה רבים מהם היו בלי ביטוח בריאות, והמעסיקים שלהם נדרשו להסדיר להם ביטוח פרטי. הפסקת העבודה קטעה את הרצף הביטוחי ואת הטיפול בקופות החולים, היות שהביטוח מותנה בקיום מעסיק. לאחר פיטוריו או התפטרותו העובד יכול להאריך את הפוליסה ב-90 יום נוספים בלי מעסיק, אך בתום התקופה אי אפשר לעשות זאת בלי מעסיק חדש.
ברופאים לזכויות אדם אומרים כי בשל כך מבקשי מקלט נאלצים להגיע לחדרי המיון בשעת חירום מתוקף חוק זכויות החולה, ולכך יש חסרונות רבים: ראשית, בהיעדר נגישות למידע או שירותי רפואה בקהילה, מבקשי המקלט עלולים להגיע למיון בניגוד להנחיות משרד הבריאות. שנית, מבקשי המקלט שסובלים ממחלות קשות או כרוניות מתקשים לקבל טיפול ראוי ונאלצים להמתין עד שמצבם יידרדר לסכנת חיים. היעדר ביטוח רפואי מקשה עליהם לקבל בדיקות קורונה, וגם אם נמצא לכך פתרון במרכז דרך מתחמי הבדיקות – בדרום ובצפון הם עדיין חושפים את עצמם ואת סביבתם לסיכון מיותר.
אחד מהחולים שמצבם מסוכן הוא אחמד, בן 36, מבקש מקלט מסודאן שחי בישראל מאז 2008. עד הקורונה עבד במסעדה ומעסיקו הסדיר לו ביטוח בריאות, אך לאחר שפוטר הופסק הביטוח. בעזרת רופאים לזכויות אדם הצליח להאריכו בשלושה חודשים מכיסו. ביולי הובהל למיון ואובחן אצלו גידול סרטני בכבד. הוא החל לקבל טיפולים, אך בתום שלושת החודשים פקע תוקף הפוליסה וכעת אין לו אפשרות לקבל את הטיפולים המומלצים להצלתו. זואי גוטצייט ואביתר שמיר מרופאים לזכויות אדם כתבו לראשי משרד הבריאות חזי לוי, איתמר גרוטו, ורד עזרא ושרון אלרעי-פרייס כי "מחלתו היא גזרת גורל, אך מניעת הטיפול הרפואי ממנו בשעה זו היא תוצר של מדיניות עוולה", אך איש מהם לא ענה.
גם מהאלימות אין למבקשי המקלט הגנה. לצד הזינוק הכללי בתלונות על אלימות במשפחה בתקופת הקורונה, נתוני א.ס.ף מראים כי יש ממארס עלייה של 400% בתלונות על אלימות במשפחה בקרב מבקשות מקלט לעומת התקופה המקבילה אשתקד. המספר האמיתי כנראה גבוה יותר, היות שנשים רבות אינן פונות לארגוני הסיוע. בהתאם למדיניות משרד הרווחה, מבקשת מקלט שאינה מוגדרת כאשה בסכנת חיים מיידית אינה זוכה לליווי המשרד והמרכזים למניעת אלימות במשפחה. המענה היחיד שניתן לה הוא הגנת חירום במקלטים לנשים מוכות.
חייהם של טספאי וטרחאס מאריתריאה, הורים לשניים, לא היו קלים גם לפני המשבר: טספאי סובל מבעיות נפשיות בגלל עברו במדינת מוצאו, אך הוא ואשתו הצליחו בכל זאת לפרנס את המשפחה. עם תחילת המשבר איבדו את עבודתם וטספאי שקע שוב בדיכאון. הוא הפסיק לצאת מהבית והחל להיות אלים כלפי טרחאס והילדים. שני הילדים בבית משום שבית הספר טרם נפתח, טרחאס אינה עובדת והמשפחה כלואה בדירה הקטנה כמו בסיר לחץ. מדי יום המצוקה גוברת וטרחאס חוששת לשלומה ולשלום ילדיה. "אני מפחדת לצאת החוצה ומפחדת להיות בבית, שום מקום לא נראה לי בטוח", סיפרה.
גם מהילדים לא נחסכים קשיים רבים. אם הורים יהודים מבוססים מתארים את הלימודים בזום כבלתי נסבלים, ההורים מאריתריאה ומסודאן מתארים אותם כבלתי אפשריים. בעקבות השבתת בתי הספר הילדים שוהים עם הוריהם בדירות צפופות, לא אחת עם דיירי משנה, בלי חלל מתאים ללמידה ובלי מחשבים או חיבור לרשת. "מכיוון שנשות החינוך בגנים ובבתי הספר אינן זוכות לשירותי גישור שפתי ותרבותי כדי לתקשר באופן יעיל עם הורים מבקשי מקלט, פעמים רבות ההורים אינם מבינים מה מצופה מהם ומתקשים לסייע לילדיהם", כתבו הארגונים בדו"ח, "בשל כך אלפי ילדים של מבקשי מקלט מודרים מהלימודים".
ארגוני הסיוע מציעים לממשלה שורת פתרונות למניעת הקריסה ההומניטרית: פעולה מיידית לאספקת מזון; סיוע כלכלי למשפחות מבקשי המקלט; שירותי רווחה מלאים (ולו באופן זמני); הסדר ביטוח בריאות מסובסד והקמת מתחמי בדיקות קורונה; הקצאת תקציבים לטיפול בחולים הקשים; פתיחת המרכזים למניעת אלימות במשפחה והנגשת קו החירום 118 והקו השקט; קידום מנגנון המאפשר לעובדים לקבל כספים המגיעים להם מקרן הפיקדון, וכן מיפוי של הילדים שאין להם מחשב וגישה לאינטרנט. "דווקא בעיתות משבר קיים חשש להתגברות גילויי שנאה, גזענות ואפליה נגד אוכלוסיות מוחלשות ומודרות, והמדינה צריכה להוביל גישה שוויונית", כתבו בכירות הארגונים – שרון אברהם ויס מהאגודה לזכויות האזרח, טלי אהרנטל מא.ס.ף, זואי גוטצייט מרופאים לזכויות אדם, אורי להט מ-ARDC, עדי מעוז מקו לעובד ואיילת עוז מהמוקד לפליטים ולמהגרים.
חזרה למעלה
