מבחינת מבקשי המקלט משבר הקורונה עדיין כאן

10.11.21, ורד לי, הארץ

קהילת מבקשי מקלט

קורונה

תעסוקה

"בשקט, בעקביות, בעבודה משותפת הבאנו את הספינה לחוף מבטחים", אמר ראש הממשלה נפתלי בנט עם אישור תקציב המדינה, והוסיף: "המשימה הבאה שלנו היא לנצל את היציבות כדי להתמודד עם הבעיות שהוזנחו במשך שנים". אם ממשיכים את המטפורה של בנט — בספינה הזאת מצויים על פי נתוני משרד הפנים גם כ–30 אלף מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן וכ–8,000 ילדיהם, שרובם המוחלט נולדו בישראל וחייהם עדיין בסכנה למרות ההגעה לחוף המבטחים, משום שהממשלה מונעת מהם הכרה כפליטים.

על רקע דעיכת גל הקורונה הרביעי בישראל, כעת יוצא לאור דו"ח שובר לב, והוא לוכד ומסכם את שנת הקורונה ממארס 2020 עד מארס 2021 מנקודת ראותם של מבקשי ומבקשות המקלט. דו"ח זה צנוע בהיקפו לעומת ספרו של בנט "איך לנצח מגפה", אך בכל זאת מומלץ לו לעיין בו. "מסתכלים אל התהום", בהוצאת עמותת א.ס.ף, מביא את קולותיהם ועדויותיהם של מבקשי המקלט בישראל, לצד נתונים על ההשפעות המתמשכות של שנת הקורונה עליהם בכל מיני תחומים: הפגיעה בפרנסה, הגידול הדרמטי בחוסר הביטחון התזונתי, אובדן היכולת לשלם שכר דירה שגרם לסילוק לרחוב, הנזק הבריאותי לצד העמקת המצוקות הנפשיות והפגיעה בתא המשפחתי ובילדים.
הקורונה טלטלה רבים בחברה הישראלית, אך את קהילת מבקשי המקלט המוחלשת מלכתחילה היא הביאה לידי סף משבר הומניטרי. אף שהמשק חזר לנשום, בעבור קהילה זו, המודרת מזכויות סוציאליות ורפואיות בסיסיות, ההתאוששות עדיין אינה מורגשת, ומצבם הכלכלי של רבים בה עודנו קשה. כ–80% ממבקשי המקלט איבדו את מקום עבודתם בתחילת המגפה. בהעדר זכאות לדמי אבטלה, במארס 2020 הם נותרו בלא כל הכנסה, רבים מצאו את עצמם בלי מזון וקורת גג. לפי הדו"ח, אף ששיעור המובטלים בקרב מבקשי המקלט ירד בפברואר–מארס 2021 לכ–48%, עדיין שיעור זה גבוה משיעור המובטלים באוכלוסייה הכללית.

ראוי שגם שרת הפנים, איילת שקד, תעיין בדו"ח, ובעיקר בפרק שיוחד לאמהות היחידניות, שחיות כאן בלי רשת ביטחון סוציאלית. בין השאר היא תקרא שם ששיעור הנשים מבקשות מקלט שנקלעו למעגל הזנות גדל פי שלושה. כיצד שקד, שבהיותה שרת משפטים גיבשה את חוק איסור צריכת זנות, יכולה לאטום את לבה כעת למראה דחיקתן של אלה לזנות, בעיקר כשישראל מסרבת לספק להן מעני שיקום כי הן לא־יהודיות וחסרות מעמד?

מתבקש שגם שר החוץ יאיר לפיד, שאביו, טומי לפיד, היה ניצול שואה, יעיף מבט בדו"ח, ויפעל למחות את הכתם המוסרי — העלמת העין של ישראל מהידרדרות מצבם של מבקשי המקלט: חרפת רעב, שקיעה בחובות, זנות ופגיעה אנושה בדור הבא. גם שר המשפטים גדעון סער צריך לעיין בדו"ח ולהרהר בחלקו במצב הקשה — כשהיה שר הפנים התעקש סער שייבנה מתקן הכליאה חולות. 320 מיליון שקל נותבו לכך, ועוד 200–250 מיליון נוספים הושקעו בהפעלה. האם במקום לשבור את רוחם, לא היה נכון להסב את הכספים האלה לשיקום שכונות דרום תל אביב ולמתן מענה הומני למבקשי המקלט?

חובה מוסרית לשאול את חברי ממשלת השינוי: מדוע אתם חוששים לכבד את זכויות האדם של 38 אלף נשים, גברים וילדים נרדפים? מדוע אינכם מסוגלים להראות מנהיגות וחמלה בשעה קשה זו, ולאמץ את הפתרון של נציבות האו"ם לפליטים, המאפשר קיום מכבד? שהרי הנרדפים מסודאן ומאריתריאה הם פליטים, אפילו לא מבקשי מקלט.
לקריאת כתבת המקור
חזרה למעלה