27.12.20, אור קשתי, הארץ
בשבוע שחלף מאז הפרסום ב"הארץ" על בתי הספר שבהם לומדים רק תלמידים זרים, ספגה עיריית תל אביב ביקורת קשה. בכיריה הואשמו בגזענות ובהתנהלות המזכירה ארגון פשע. לא פחות. אז רגע לפני שמפילים את הבסטיליה ברחוב אבן גבירול, ייתכן שהזעם הקדוש, גם בעיתון הזה, צייר את המציאות בדרום העיר בקווים חד־ממדיים. החד־ממדיות הזאת אולי גורמת לכועסים להרגיש יותר טוב, אבל היא כרוכה בבריחה מהתמודדות עם ביטויים אחרים, בסיסיים בהרבה, של הפרדה בחינוך: למשל שכונות מגורים, המובחנות לפי לאום, מעמד כלכלי ומוצא עדתי.
בדרום תל אביב פועלים ארבעה בתי ספר יסודיים, שבהם לומדים כ–2,200 ילדים של תושבים זרים. אין בהם ישראלי אחד. "ביאליק־רוגוזין" ו"הירדן" פועלים כבר שנים ארוכות. "קשת" ו"גוונים" הוקמו לפני כשנתיים־שלוש, מחוץ לשכונות שבהן מתגוררים מבקשי המקלט.
אין ספק שבטווח הארוך, הפרדה מובילה לאי־שוויון, שמצדו מספק הצדקות להפרדה ומקבע אותה. אין גם ויכוח שעדיף היה לפזר את התלמידים בין מוסדות החינוך בעיר. ואולם, ביאליק־רוגוזין והירדן ממוקמים באזורים שבהם לא נותרו כמעט ישראלים. כ–95% מהילדים בנוה שאנן וכ–80% בשכונת התקוה אינם ישראלים. אין שם עם מי לעשות אינטגרציה.
כאשר מספר התלמידים הזרים גדל, החליטה העירייה לשכפל את מודל ההפרדה במוסדות חינוך מרוחקים יותר. רצוי להתווכח על הסיבות למהלך ולבחון אותו מהאספקט החינוכי, החברתי והתקציבי. ואולם, מי שמתלונן על גזענות צריך להסביר איך זה שיש בתל אביב כמה בתי ספר מעורבים, ושילדי הזרים יכולים לבחור באיזו חטיבת ביניים בעיר ללמוד. גם הנחושים שבאקטיביסטים מודים בשקט שרון חולדאי הוא לא אריה דרעי, ושירלי רימון־ברכה, מנהלת מינהל החינוך, היא לא שפי פז.
אולי צריך להיכנס מחר לחמשת בתי הספר החזקים ביותר ולפזר את תלמידיהם בכל העיר?
לאחר הפרסום ב"הארץ" ("האינטגרציה נכשלה: עיריית תל אביב מפרידה בין ילדי זרים לישראלים בבתי הספר", 16.12) חתמו כ–600 הורים על עצומה הדורשת לשלב את ילדי הזרים בבתי הספר של ילדיהם. "נחרדנו לקרוא (…) על הפרדה בין ילדים לבנים ושחורים בגנים ובבתי הספר", כתבו. ואולם, בית הספר השכונתי שלהם, יחד עם כל מערכת החינוך, הוא תוצר מובהק של הפרדה. זו נתפשת ככל כך טבעית, עד שרק מעטים רואים בעיה במדיניות שמאפשרת, למשל, את קיומם של בתי ספר בצפון תל אביב שכל תלמידיהם יהודים, רובם המכריע ממשפחות מבוססות וממוצא אשכנזי. אולי צריך להיכנס מחר לחמשת בתי הספר החזקים ביותר ולפזר את תלמידיהם בכל העיר?
המונח "קהילה" אינו ניטרלי. הוא לא מתקיים מחוץ להקשרים חברתיים. הקהילה משמשת כר פורה למחסומים, סמויים או גלויים. בהתאם, גם בית הספר השכונתי מתפקד כבועה סגורה למחצה. ההפרדה היא חיצונית — בין קבוצות שונות בעיר, ופנימית — בתוך "קהילת בית ספר". קל לדבר על שוויון ועל גיוון, קשה יותר להסתכל במראה ולהתנגד למסלולים ייחודיים, כיתות "מצטיינים", הקבצות לפי הישגים, תשלומי הורים מוגדלים ומסגרות נפרדות לילדים עם צרכים מיוחדים, שמרוקנות כל משמעות מהמונח אינטגרציה. שילוב של כמה ילדי זרים לא יערער את המבנה הזה. האם ההורים שחתמו על העצומה יסכימו לשלוח את ילדיהם לשכונת התקוה ונוה שאנן עד שיושלם פירוק מבני הכוח המוכרים?
חזרה למעלה
