ב–2012 גורשו מישראל כ–500 ילדי פליטים דרום סודאנים עם משפחותיהם. מאז אני שותף בהובלת פרויקט "Come True", התומך בילדים אלה שהגיעו לאוגנדה ומלווה את תהליך השתלבותם במערכת החינוך שם. מנקודת מבט זו אני מבקש להגיב לאחת הטענות שעלו בימים האחרונים, ביחס לקיומן של מסגרות חינוך ייחודיות לילדי הפליטים בתל אביב. במציאות הקיימת, נטען, הבחירה להפריד את ילדי הפליטים היא לטובתם, שכן הפערים הלימודיים ובעיקר הצרכים הרגשיים הייחודיים שלהם מחייבים מענים שאין בכוחם של בתי ספר "רגילים" לספק. הטענה היא שפניוּת קוגניטיבית דורשת פניוּת רגשית. לכן קודם יש לטפל במצוקות הרגשיות, ומשם נמשיך הלאה.
חשוב להדגיש שלא תמיד זאת היתה הגישה שנקטו הרשויות. לפני כתריסר שנים, בסמוך לבואם לישראל וחודשים מעטים אחר שלמדו מילים ראשונות בעברית, שולבו הילדים במסגרות החינוך הרגילות באזורי מגוריהם. הם נהנו מכיתות העולים המעולות ועתירות הניסיון שקיימות בבתי ספר רבים, המעמידות במרכז את התמיכה הלימודית בילדים שזה מקרוב באו.
בכיתות אלה היה מקום משמעותי להתמודדות הרגשית, אבל לא על חשבון תמיכה לימודית, אף על פי שאותם ילדים חוו על בשרם זמן קצר קודם לכן חוויות טראומטיות: שריפת כפריהם בדארפור, כליאה במחנות מעצר, טבח בכיכר מוסטפה מחמוד בקהיר ומחנות העינויים בסיני. לא סביר שהמצוקה הרגשית שממנה סבלו היתה פחותה מזו שממנה סובלים ילדים שנולדו וגדלו בתל אביב.
גם באוגנדה, מדינה שמארחת מאות אלפי ילדי פליטים שברחו משכנותיה המדממות, בתי הספר מעמידים במרכז את המרכיב הלימודי. לא שאין התייחסות למרכיב הרגשי, אבל כמעט לעולם היא לא משמשת תירוץ להנמכת הדרישות הלימודיות. מהרגע הראשון השתלבותם של ילדי המגורשים בבתי הספר באוגנדה היתה מעוררת התפעמות. בחלוף השנים זכו רבים מהם להשלים את לימודיהם בהצלחה, לעתים קרובות בהצטיינות, והתקבלו לתוכניות לימוד במוסדות אקדמיים באוגנדה ובקניה. חלקם אף זכו במלגות הצטיינות במוסדות אקדמיים בישראל ובעולם.
את הטענה שהקמת בתי ספר מופרדים לילדי פליטים היא "לטובת התלמידים" צריך להוריד מיד מן השולחן
גורלם של ילדי הפליטים שלא גורשו ושחיים בינינו עד היום היה דומה. רבים מהם סיימו את לימודיהם התיכוניים בבתי ספר ישראליים רגילים והיום הם לומדים בתוכניות אקדמיות במיטב המוסדות בארץ.
חוששני שגורלם של הילדים הצעירים שלומדים בבתי הספר המופרדים יהיה שונה. אנשי החינוך הנחשפים לילדים הלומדים במסגרות אלה יודעים את הסוד: רבים מהילדים אינם רוכשים כלל יכולות בסיסיות בקריאה, כתיבה וחשבון וכמעט שאינם זוכים להיחשף לידע כללי. הפערים הלימודיים שהם צוברים פוגעים בדימוי העצמי ובמוטיבציה שלהם.
המסקנה ברורה. לכל הילדים יש מקום שווה בבתי הספר, זה לצד זה. למערך תמיכה רגשית יש חשיבות והוא מאפיין חברה בריאה. אולם הצבת המענה הרגשי לפני המענה הלימודי מתאימה רק למצבי חירום קיצוניים.
בכל מקרה, אי אפשר לקבוע שזהו המענה המתאים לקהילה שלמה. ההתייחסות לכלל ילדי קהילת הפליטים כאל מטופלים מבזה ואינה ראויה. לחרפה של הקמת בתי ספר מופרדים לילדי פליטים/אפריקאים/שחורים צריך לשים סוף באופן מיידי, מכל הסיבות שבעולם. אבל את הטענה ש"זה לטובת הילדים" צריך להוריד מיד מן השולחן. זה לא.
ד"ר גודוביץ הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל הפרויקט החינוכי "Come True", שמחזיר למסגרות לימודים ילדי פליטים שגורשו מישראל
חזרה למעלה