"כשאנשים מזילים יחד דמעה מבצל, הקסם החברתי תמיד קורה"

19.11.19, ורד לי, הארץ

סודאן

קהילת מבקשי מקלט

"עדשים כתומות, במיה, חצילים, פלפלים, ממרח בוטנים, מלפפונים, עגבניות, בצל" – כך מציג חאליד אחמד לעשרת משתתפי סדנת האוכל שלו את מרכיבי הארוחה שיבשלו תחת שרביטו. חווית הבישול הדארפורית הזו מתקיימת בחלל המטבח של מיזם COM-UNITY בשכות פלורנטין שבדרום תל אביב. אחמד, המכונה ג'אלול, הוא יליד דארפור והוא בן 34. בעברית שוטפת הוא מציג את המטעמים הצמחוניים והטבעוניים של המטבח הסודאני ובשלוש שעות הבאות ילמד להכינם.

"לפני שנתחיל, למה באתם לסדנת בישול סודאנית?", נשאלים המשתתפים. "יש לי משפחה שרובה הפכה לטבעונית. התחלתי לבשל מאכלים מהמטבח האריתראי והאתיופי ואני מעוניינת להכיר גם את המטבח הסודאני", משיבה אחת המשתתפות. "אני הגעתי מסקרנות קולינרית", מציינת אחרת. "מישהו מכם כבר אכל אוכל סודאני?" אחמד שואל. שלושה מהנהנים בראשם ואחת משתפת כי היתה במסעדה סודאנית בדרום תל-אביב. "אני אכיר לכם דרך המטבח, האוכל את התרבות שלנו", הוא מבטיח.

"מה הביא אותך לישראל?" אחמד נשאל ואז מספר בקליפת אגוז על חייו. "ב-2004, כשהייתי בן 17, התחילה המלחמה והמוני דארפורים ברחו. כל המשפחה שלי התפזרה. רבים ממנה חיים היום במחנה פליטים בצ'אד. אני ברחתי למצרים. מצב זכויות האדם שם קשה והיחס לפליטים נורא. ב-2008 ברחתי דרך סיני לישראל. אני חי כיום ברמת גן". משם הוא פונה, בהתאם למסורת של "הכינותי מראש", להציג את הקיסרא, "האינג'רה של המטבח הדארפורי", שעשויה מדוחן ובעזרתה אוספים הסועדים את האוכל ועליה מניחים מיני מטבלים. "הכנת הקיסרא ממושכת", הוא מסביר, "לא נספיק להכין אותה יחד".

אחרי טעימונת, אחמד מתחיל להסגיר, ובנדיבות, סודות מהמטבח הסודאני. הוא מציג את חמש המנות שיילמד להכין: פול סודאני קר; סלט אסוואד ("סלט שחור" על בסיס חצילים); עדאס (עדשים כתומות); רוטב במיה בנוסח סודאן; וסלט ירקות עם רוטב דאקווה (חמאת בוטנים). בירה אפריקאית מוצעת לכולם, מוזיקה סודאנית בוקעת בחלל הסדנה וכל המשתתפים לוקחים קרש חיתוך אישי ומתחילים לקלוף ולקצוץ ירקות לשבבים קטנים. "אנחנו הסו-שפים שלך", מתלוצצת אחת המשתתפות. אחמד מבקש מתנדב שיטגן את החצילים ומנחה משתתפת כיצד להכין את המרק, תוך שהוא מניח סירים על הכיריים.

עסק חברתי

סדנת הבישול של אחמד מתקיימת במסגרת Kitchen Talks, עסק חברתי המפגיש את קהל משתתפי סדנאות הבישול עם מטבחים מקהילות של הפריפריה החברתית בישראל ושל קהילות הנחשבות לשקופות. "הטבחים שמשתתפים בהנחיית סדנה משמשים כסוכני תרבות ומתווכים באמצעות האוכל את תרבותם ואת המדינה ממנה באו. יש לנו טבחים מבקשי מקלט מסודאן ואריתריאה, לצד מהגרי עבודה מנפאל, טיבט, אקוודור וקולומביה", מסבירה היזמית יעל רביד. "יש בישראל הרבה מטבחים מודרים ואפשר להביא אותם למרכז הבמה", מוסיף בן דגני, שותפה לעסק החברתי. "אנחנו מתכננים להתרחב גם למטבח הפלסטיני, המטבח הצ'רקסי, הבדואי, הארמני והאתיופי. המטרה שלנו היא לא לעשות סדנת בישול קלאסית, אלא להביא את המטבח שמחוץ לפוקוס וקיים כאן".

רביד, בת 40, היא אמנית שלמדה אוצרות, התנדבה ועבדה בארגוני סיוע למבקשי מקלט, כדוגמת המרפאה הפתוחה לחסרי מעמד הפועלת מטעם "רופאים לזכויות אדם". המפגש עם קהילת מבקשי המקלט הוביל אותה, לדבריה, לחפש את הדרך לחבר בין מבקשי מקלט, אוכל ותרבות. ב-2013 היא קידמה יוזמת אוצרות חברתית שחיברה בין אמנות ואקטיביזם, והיתה מעין גרסה מוקדמת ל-Kitchen Talks. "עשיתי מדי פעם סדנאות או אירוע אבל לא מצאתי את הדרך להפוך את זה לבר קיימא", היא מסבירה.

דגני, בן 34, למד לתואר ראשון במזרח אסיה ופילוסופיה ולימודי סביבה כתואר שני ועבד ביצירת חיבורים בין חברות ישראליות וסיניות בתחום הטכנולוגי. בעקבות רעידת האדמה הקשה שפקדה בנפאל ב-2015, הוא היגר לשם ועמד בראש משרד "ישראייד", עמותה ישראלית לסיוע הומניטרי ברחבי העולם. "זאת היתה טרגדיה גדולה והרגשתי חובה לעשות משהו", הוא מסביר. עם 60 עובדים בשבעה מחוזות בלב ההימלאיה החל דגני את חייו המקצועיים בתחום החברתי. משם המשיך לדבריו לעבודה במחנה פליטים בבנגלדש, ובהודו עבד עם ניצולות סחר נשים באמצעות תרפיה באמנות. לפני כשנתיים חזר לישראל וניהל את עמותת "סקולהאוס", המסייעת למבקשי מקלט מבוגרים לרכוש השכלה.

"התאהבתי בקהילת מבקשי המקלט, באוכל, בתרבות", הוא מספר. "ראיתי לאורך השנים את המכשולים והמגבלות של העמותות ורציתי לפתח מיזם שהוא יותר עסקי, אך גם חברתי, ויכול לחבר בין מבקשי מקלט ומהגרים מקהילות שונות לבין הציבור הרחב דרך תרבות קולינרית". הוא למד ופיתח את הרעיון בתוכנית ייחודית בשם "המאיץ החברתי" שנפתחה במכללה האקדמית בית ברל, במטרה לתת ליזמים חברתיים הרוצים להשפיע בתחומי החינוך והקהילה כלים להצליח.

מפגש בין רביד לדגני חידד לשניהם כי הם מדברים באותה שפה ויכולים להפוך שותפים. "המטרה ב-Kitchen Talks היא ליצור חלל של היכרות, כשבמהלך שלוש שעות וחצי, מנחה הסדנה, הטבח, מספר על עצמו, על התרבות ממנה הוא בא ועל המנות שמכינים", משרטטת רביד. "העבודה בסדנת הבישול היא כתף אל כתף. הקסם תמיד קורה כשאנשים מזילים יחד דמעה מבצל. זה תמיד מקרב בין האנשים, מתפתחות באופן טבעי שיחות כי אוכל מצית סקרנות ודיבור והמשתתפים בהדרגה מכירים אחד את השני. השיא הוא בארוחה המשותפת. בסוף תמיד יש תחושה של קרבה".

אוכל הוא השמן בגלגלי התקשורת בין המשתתפים?

רביד: "בהחלט. אוכל זה בסיס לחיבור בין אנשים. אנשים אוהבים לדבר על אוכל, להכין, לאכול. יש אנשים שזאת הפעם הראשונה שהם מכירים אדם מאריתריאה או מסודאן, פעם ראשונה שהם טועמים את האוכל שלהם, פעם ראשונה שהם מקשיבים למבקשי מקלט. באחת הסדנאות הכין המנחה מרק לוביה בסגנון דארפורי והיתה סבתא ילידת מרוקו שזה העלה לה זיכרונות ילדות. היא אמרה 'אני לא מאמינה שאתם עושים את זה ממש אותו הדבר'. זה מחבר בין אנשים ולכל אחד יש את הצורך לשתף את זיכרונותיו".

דגני: "דרך סדנאות הבישול, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מכירים לציבור הרחב את הקהילה שלהם, את התרבות והקולינריה שלה. המטרה היא להביא אנשים שמשתייכים לקהילות שקופות, שלרוב לא נוצרת איתם שיחה ביום-יום, לתת להם להיות במרכז הבמה ולהכיר אותם לציבור הישראלי".

רביד ודגני מציינים כי כל הטבחים ומנחי הסדנאות מתוגמלים באופן נאות. תהליך איתור המנחים והטבחים מתחיל בהיכרות שלהם עם הקהילות, בסיורים במסעדות והתעניינות שנוצרת כשטעמו של אוכל ייחודי עובר מפה לאוזן.

לאכול כמו מרב מיכאלי

חלל הסדנה נמלא בריחות מעוררים, ובתום ההכנות כולם ישובים סביב השולחן הגדוש במרבדי קיסרא ומנות מבושלות. בעוד הסועדים מתמוגגים מהטעמים, אחמד מספר על חמאת הבוטנים המככבת בקולינריה הדארפורית, פותח חזית עם המטבח המצרי והישראלי כשהוא טוען בנחרצות שהפלאפל בכלל שייך למטבח הדרפורי ומסביר שהייחוד במטבח של מולדתו הוא שכולם יושבים יחד ואוכלים עם הידיים. "זה אוכל חברתי", הוא מסביר. "אתם אוכלים כמו מרב מיכאלי", צוחקת אחת המשתתפות ואחמד מחייך ועונה: "זה מאוד מלכד".

ביום-יום עובד אחמד לפרנסתו בסופרמרקט. את אהבת הבישול שלו ואת הכישרון הטבעי לכך גילתה רביד כשהוזמנה לארוחה שהכין. "הקשר בינינו התחיל כשנכלאתי במתקן חולות ב-2014 למשך שנה וחצי", הוא מספר, "היא הגיעה כאקטיביסטית ומאז הפכנו לחברים טובים".

כשאתה מבשל ומספר על הילדות שלך ועל הווי החיים בדארפור, זה מגביר את הגעגועים?

"בטח", הוא מאשר בעיניים שנמלאות רוך. "זה ישר מזכיר את אמא, הילדות, הבית, המשפחה. כשכולם מכינים אוכל יחד ויושבים לאכול זה מעלה זיכרונות ומחזיר אותי מיד הביתה. חשוב לי לתת מידע ולהציג את המטבח הדארפורי. אנשים לא מכירים את התרבות שלנו. אני חי כאן כבר 11 שנים, אני לומד את התרבות הישראלית ומרגיש חובה לחלוק וללמד על התרבות שלי בחזרה".

איך החוויה להכיר לישראלים את המטבח הדארפורי?

"אני נהנה וגם לומד מהם. אני לא רק מלמד. כל בן אדם שמכין אוכל חולק איתך את התרבות שלו, חולק סיפורים ועולים טיפים. זה מעשיר את הידע. אתה נפגש עם אנשים, מכינים אוכל ואוכלים. זאת דרך של שלום. זה נותן אווירה של משפחה".

"יש קינוחים במטבח הסודאני?" שואלת אחת המשתתפות. אחמד משיב שיש קינוחים מאורז, קמח, דייסה ופירות. "כשיהיה בסודאן שלום – תחזור לשם?" הוא נשאל. "אני מאמין שאם יהיה שלום אמיתי ותהיה יציבות, כל הסודאנים שמפוזרים היום ברחבי העולם יחזרו תוך דקה הביתה", הוא משיב. "איזה ערוץ טלוויזיה מועדף עליך?" – "לא ריאליטי ולא תוכניות אוכל", הוא מחייך, "אני אוהב את ערוץ הכנסת". וכשכולם משתוממים ורומזים בעדינות שזה משעמם, הוא גם נחלץ להגן על הערוץ: "אני צופה בזה שעות. דרך צפייה בערוץ הזה אפשר להבין ולדעת באמת מה קורה במדינה".

האוכל שנותר נארז כטייק-אווי לכל משתתפי הסדנה. "אני הולכת להכין עכשיו סירים כאלה לכל המשפחה", מכריזה אחת המשתתפות. כולם נפרדים בחום ולפני צאתם מקבלים במתנה סבון מעדשים כתומות בעבודת יד מאתיופיה וגלויה עם מתכונים. "היינו בסדר? תיקח אותנו שוב כסו-שפים שלך?", הם שואלים את אחמד בחיוך.

מסיעוד להכנת מומו

בנוסף לסדנאות, מקיימים רביד ודגני גם סיורי קבוצות למסעדות בשכונת נוה שאנן. "אנחנו מביאים קבוצה למסעדה והטבחים עושים הדגמה של הכנת מנה, נניח אינג'רה או מומו (כיסונים נפאליים) במטבח. בתום ההכנה כולם יושבים לאכול", מתאר דגני. "יש גם סעודות עם הנחייה במסעדות ובהשתתפות הטבחים".

אחת המסעדות האלה היא פאסאל (Pasal) המתמחה בהכנת מומו. צ'אנצ'ופ צ'ואדון, בת 32, מנחת סדנת בישול טיבטית, מסחררת את משתתפי הסדנה ביכולתה ליצור מומו באופן ידני. מוזיקה נפאלית נשמעת ברקע כשהיא מרדדת בצק על משטח מקומח. היא מחייכת בביישנות ומרכינה את ראשה כשהיא משיבה למטר השאלות של משתתפי הסדנה, תוך שהיא קורצת מהבצק כדורים, משטחת אותם בזריזות ויוצרת מהם כיסונים. "זאת הפעם השנייה שאני מנחה סדנת בישול", היא אומרת באנגלית ומחייכת בביישנות. "הם מאוד סקרנים", היא מסמיקה ועיניה נמתחות בחיוך. "אני מנסה לענות את התשובות הכי טובות שאני יכולה לתת".

היא נולדה בטיבט לאם ילידת טיבט ואב מנפאל. הדת הרשמית שלה היא בודהיזם. "המטבח שלנו היה מאוד פשוט והתבסס על תפוחי אדמה", היא מתארת. אמה מתה כשהיתה בת 8 ובגיל 13 נאלצה בשל משטר כיבוש ודיכוי סיני בטיבט לברוח יחד עם משפחתה להודו. "דודה שלי לימדה אותי לבשל", היא מספרת. "כל מה שאני יודעת למדתי ממנה. התחלתי לבשל בגיל 13 מתוך כורח המציאות אבל התאהבתי בזה מיד". בהמשך נדדה צ'ואדון לנפאל, פגשה שם ישראלים ושמעה מחבריה שהם נוסעים לעבוד בישראל. בהשראתם הגיעה לכאן לפני כעשור ובמשך כשש שנים עבדה בסיעוד. היא נישאה למהגר שהתאזרח בישראל, וכך הפכה לאזרחית בעלת מעמד. כיום הם הורים לילד קטן ומנהלים מזה כשנתיים את פאסאל.

על שולחן הסדנה נערמים הסירים והתבשילים שצ'ואדון מלמדת להכין: מומו ירקות, לאפינג – נודלס מעמילן תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי, דאל נפאלי (עדשים שחורות), מנה מאודה של עלי חרדל, צ'אנה מסאלה ואורז. "כל השפע הזה נמצא כאן והאנשים האלה חיים בינינו. זאת דרך נהדרת להכיר אותם וללמוד על המטבח שלהם", אומרת רביד. "לקולינריה יש את היכולת לחשוף אנשים לתרבויות חדשות, לחבר אותם לקהילות שלא הכירו וכך ליצר קשרים וחברויות באמצעות חוויה מעצימה ומספקת", מסכם דגני.

רוטב במיה בנוסח סודאן (5 סועדים)

מצרכים:

חצי קילו במיה

2 בצלים

2 עגבניות

1 פלפל ירוק חריף

3-4 שיני שום

2 כפות רסק עגבניות

צרור שמיר טרי

מלח ופלפל שחור

1 כוס שמן

אופן ההכנה:

*קוצצים את הבצל

*פורסים את הבמיה לטבעות, לאחר שקוטמים את הקצוות.

*חותכים את העגבניות לקוביות.

*קוצצים את הפלפל החריף והשום.

*בסיר בינוני מטגנים את הבצלים על אש בינונית עד התרככות.

*מוסיפים את הבמיה ומערבבים עד התרככות.

*מוסיפים את השום ומערבבים.

*מוסיפים את העגבניות, פלפל חריף ושמיר ומערבבים היטב עד להתרככות.

*מוסיפים רסק עגבניות ומוסיפים מים רותחים לפי הצורך.

*מוסיפים מלח ופלפל שחור וממשיכים לערבב 3 דקות נוספות.

*מביאים לרתיחה ומוסיפים מים על פי הצורך עד להסמכה של הרוטב.

*מכבים את האש ומניחים לסיר להתקרר במשך 5 דקות.

הגשה:

למזוג את הרוטב מעל קיסרא, אינג'רה או אורז

***

צ'אנה מסאלה בנוסח טיבט (10 סועדים)

מצרכים לצ'אנה:

1 ק"ג גרגירי חומוס שחורים

מצרכים למסאלה:

בצל גדול

ממרח שום-ג'ינג'ר

גראם מסאלה

פפריקה אדומה מתוקה

כורכום

אופן הכנת הצ'אנה:

*להשרות את גרגרי החומוס במשך לילה.

*לשטוף את הגרגירים.

*בסיר לחץ לבשל את הגרגירים עם 2 כפות מלח בין 10-15 דקות עד להתרככות.

אופן הכנת המסאלה:

*חותכים את הבצל לקוביות.

*מועכים 3-4 שיני שום.

*חותכים חתיכה קטנה של ג'ינג'ר.

*טוחנים את השום ואת הג'ינג'ר לקבלת ממרח.

*מטגנים את הבצל עם כורכום וגראם מסאלה.

*מוסיפים את הפפריקה המתוקה ומערבבים היטב.

*מוסיפים את ממרח ג'ינג'ר שום ומערבבים.

*מוסיפים את הצ'אנה ומטגנים כ-10 דקות.

חזרה למעלה