כולם חוזרים ללימודים, אבל יש מי שכבר משתרך מאחור

שנת הלימודים אמנם נפתחת כסדרה, אולם דבר אחד ברור: גם השנה, בין מאות אלפי התלמידים שיפקדו את הגנים ואת בתי הספר יהיו כמה אלפים שיתחילו את השנה שלושה צעדים מאחור. אלה ילדי מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודאן – רובם המוחלט נולדו בישראל, ולא מכירים מציאות אחרת.

ילדי מבקשי המקלט נולדו להורים אזרחי אריתריאה וסודאן, שנמלטו מתופת במדינות המוצא שלהם, וחיים כאן כבר כ-15 שנה, ללא מעמד מוסדר וללא זכויות. הוריהם שוהים כאן כחוק, תחת הגנה קבוצתית מפני הרחקה – כי ישראל מכירה בכך שאי אפשר לגרש אותם – אך הם לא זכאים לביטוח בריאות, לקצבאות ביטוח לאומי או לשירותי רווחה, והם עובדים שעות רבות בעבודות הזמינות להם, עבודות כפיים, כדי לפרנס את עצמם ואת ילדיהם.

והילדים? אף שנולדו כאן ולמרות שהם לומדים במערכת החינוך הממלכתית מגיל שלוש, הם סוחבים איתם עיכובים התפתחותיים של שנתיים ואף שלוש לעומת בני גילם בעלי האזרחות. פערים אלה מלווים אותם במשך כל שנות הלימודים במערכת החינוך, ופוגעים ביכולתם לרכוש מיומנויות חיוניות, ובראשן מיומנויות שפתיות.

"קשה לקבל כי במדינה מפותחת כמו ישראל תתאפשר פגיעה כה משמעותית בילדים בעלי פוטנציאל תקין לחלוטין, שאמור להבטיח חיים נורמטיביים, רק בשל סטטוס ההגירה של הוריהם", אומרת פרופ' יעל לייטנר, בחוות דעת תומכת שנכתבה לעתירת ארגון אס"ף וארגונים נוספים נגד מדיניות ההפרדה במסגרות החינוך בתל אביב.

למה זה קורה? כי כשגדלים ללא אפשרות לשהות בשנים הראשונות במעון מפוקח לגיל הרך, ושוהים עד גיל שלוש במסגרות פיראטיות, שבהן ילדים רבים ומטפלות שלא הוכשרו לחנך. ככה זה כשלא מקבלים תמיכה מותאמת בגנים ובבתי הספר, שנועדה לצמצם את הפערים הקשים, ובעיקר – הפערים השפתיים.

וככה זה כשגדלים בשולי השוליים של החברה הישראלית: בסביבה עוינת וגזענית, מופרדים מבני גילם – ילדי האזרחים הישראלים, גם בגנים ובבתי הספר, כמו שקורה בתל אביב. ככה זה, כאשר אף שרשמית מדינת ישראל מכירה בזכות הילדים לחינוך ובחובתה לספק להם חינוך, בפועל, המערכת מתייחסת אליהם כאל ילדים סוג ב'.

למקור ב"שיחה מקומית"