"יש שם ילדים שמרוויחים יותר ממני, שיודעים מה הם שווים. הם לא יורידו את הראש"

ספרי על עצמך.

אני עובדת סוציאלית קלינית, אני עובדת בא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל. אנחנו עובדים עם אוכלוסייה של מבקשי מקלט שמגיעה מסודן ואריתריאה, ובשנים האחרונות גם מאוקראינה. אני מנהלת את מועדון הנוער שלנו.

שנמצא בלב שכונת נווה שאנן. מה זה בעצם מועדון נוער? מי מגיע אליכם?

ילדים מהקהילה, מכיתות ז' עד י"ב. אנחנו פעילים פעמיים בשבוע, משבע בערב ועד עשר בלילה. אנחנו רוצים למנוע שוטטות בשעות שבהן יש יותר סכנות. בנוסף, רובם מטפלים באחים הצעירים שלהם, כך שהם מתפנים רק בשעות הערב המאוחרות, כשההורים חוזרים מהעבודה. אנחנו מנסים לייצר עבורם מרחב מוגן בתוך שכונה מאוד לא מוגנת, ולחשוף אתם לדברים שהם לא היו נחשפים אליהם אחרת.

כמו מה, למשל? תארי קצת מה יש במועדון, מה אתם מציעים להם.

בקיץ, במקום פעילות במועדון עצמו אנחנו לוקחים אותם לאטרקציות חיצוניות. מרביתם לא יצאו מגבולות השכונה, ובטח שלא יכולים לשלם מאה שקלים לכרטיס ללונה פארק. לקחנו אותם לחוות החופש בעולש. הם ראו שם לראשונה בחייהם כבשים ופרות. חיות שאין בנווה שאנן. עוגן נוסף ומצער במיוחד שיש לנו הוא אוכל. במועדון אנחנו מבשלים ומגישים להם ארוחת ערב חמה. יש חצר עם שולחן פינג פונג, עמדה של סוני פלייסטיישן עם פיפ"א. יש לנו גם סתם חדר שאין בו שום דבר מיוחד, אבל הילדים אוהבים לשבת בו לבד, עם עצמם. חוויה שאין להם בבית. אנחנו מציעים להם העשרה והרצאות. בשנה שעברה רצינו להעביר לילדים סדנה של רחפנים, שזו אופציה מדהימה לתעסוקה, אבל זה מקצוע שדורש רישוי במדינת ישראל ולנו יש בעיה עם כל מה שדורש רישוי.

בגלל הסטטוס של ילדי מבקשי המקלט. הסטטוס הוא בעצם שאין סטטוס. אי אפשר לגרש אותם, אבל אין להם זכויות.

קרוב ל-8,000 קטינים חוסים תחת המעמד הזה. ההורים שלהם הגיעו לישראל מתוקף אמנת הפליטים הבינלאומית שמדינת ישראל חתומה עליה. עקרונית, אתה אמור להיות מבקש מקלט במשך תקופה מסוימת, עד שמאשרים או שוללים את הבקשה. פה נוצר מצב שבו במשך קרוב ל–17 שנה המשפחות הללו חיות בלימבו, וכל שנה או כל חצי שנה פשוט מחדשים להן את תוקף האשרה הזמנית, שלמעשה לא מעניקה זכויות פרט לזכות לעבוד.

והילדים, שמרביתם נולדו פה, זכאים גם הם למעמד הזה ולא יותר. הם אפילו לא יכולים להוציא רשיון נהיגה.

כל מה שקשור לרישוי פשוט לא מתאפשר, נקודה. יש לנו נער, בוגר המועדון, שרצה ללמוד הנדסה, ועשה באמת את הבלתי אפשרי והתקבל ללימודים אקדמיים. לפני פתיחת שנת הלימודים התקשרו אליו ואמרו לו שמכיוון שהוא לא יוכל להוציא רישיון מהנדס עם תום הלימודים, הם מעדיפים לתת את המקום למישהו אחר. אז הוא הלך ללמוד אימון כדורגל בווינגייט. כשהוא סיים ללמוד ורצה ללכת להדריך ילדים, התברר שהוא צריך אישור היעדר עבירות מין במשטרה. זה כמובן לא התאפשר. אז הוא בלימבו. היה לו חלום, היתה לו אפילו תוכנית מגירה, אבל אין לו מספר זהות.

אז מה התרחיש האופטימלי עבור ילד כזה?

במאבק עיקש וגמישות מחשבתית גדולה אפשר לנסות לייצר עבודה ושגרת חיים שהיא מעבר להישרדות נטו. הם לא יכולים ללכת לצבא, אבל הם יכולים ללכת למכינה או לשנת שירות. לפני כמה חודשים פנה אליי נער בן 18 וביקש שאעזור לו להיכנס למכינה, אחרת הוא יתחיל להסתובב בנווה שאנן ועלול להסתבך. חשוב לציין שהילד הזה ספציפית היה משולב בחינוך הרגיל.

זו נקודה קריטית. מרבית הילדים האלה לומדים בהפרדה. בבית ספר שיש בו אך ורק ילדים כמוהם.

אנחנו רואים את ההבדל בין הילדים שמשולבים בחינוך הרגיל לבין אלו שלא. הבדל בשפה, בשאיפות, ברצונות, ומצד שני גם בתחושה הזו של המוחלשות. כשאתה לומד בתיכון חדש והחברים סביבך מקבלים צו ראשון ואתה לא, אתה מרגיש כאב, אתה מרגיש שונה. הילדים שלומדים בהפרדה לא מכירים אפילו את גן החשמל, שכונה שנמצאת מאה מטר מהמועדון.

עד גיל 18 יש חוק חינוך חובה. משם ואילך, אין אפילו המענה שלכם במועדון. מה הם עושים בגיל 18?

האפשרות הרווחת והפשוטה ביותר היא לעבוד בעבודה שמשלמת מעט ולא מעניקה זכויות. לשלם מסים ופיקדון של 16% כל חודש ולנסות בכל זאת לצאת מדרום תל אביב. אנחנו מצליחים מפעם לפעם לשלב אותם באקדמיה, במכינה, בלימודים מקצועיים, אבל הדרך קשה. לבד הם לא יכולים כלום. אפילו לא להגיש מועמדות. אין שום מערכת שלא דורשת הקשה של מספר תעודת זהות. לדעתי במכס חושבים שאני אישה מטורפת, כי כל הנערות מזמינות חבילות משיין על מספר תעודת הזהות שלי.

שיחתנו היום נוגעת למעורבות של חלק מילדי הקהילה בפשע, ולפני שאת הופכת למתייפייפת אויבת העם, כדאי שנבהיר שאין כוונה להתכחש למורכבות של הסיטואציה או לסבל של תושבי השכונה.

תושבי השכונה מאוד סובלים. מה שהם עוברים פה זה איום ונורא. אני מסתובבת עם הילדים בשכונה ואנשים צועקים עליי מה את עושה איתו, הם הורסים פה את הכל. הבעיות הן אמיתיות ועמוקות וצריך לפתור אותן. לא יעזור להצביע עליהם ולהאשים. אבל כן, מסתכלים עליי כעל מתייפייפת. אפילו החברים הכי טובים שלי יכולים להגיד דברים כמו — אוי נו, יושבת בתנוחת זן באמצע נווה שאנן ומקווה ומייחלת.

את חושבת שהמבט שלך עליהם הוא אובייקטיבי?

אני חושבת שאם כולם היו מסתכלים על זה ברמה האובייקטיבית, כולם היו בעמדה הסו־קולד מתייפייפת שלי. בהסתכלות אובייקטיבית אפשר היה לראות שאנחנו פשוט לא מאפשרים זכויות בסיסיות לקהילה שכבר קיימת פה, שאנחנו מתכחשים למה שהם עברו, למרות שהוא דומה למה שאנחנו עברנו, ושתקענו אותם בשכונות שהיו סדום ועמורה עוד הרבה לפני שהם הגיעו אליהן. זו לא אשמתם. את יודעת איך קוראים להם, מהי ההגדרה החוקית?

זרים שאינם ברי הרחקה. מבחינת הממשלה אני מניחה שצריך להוסיף — בינתיים.

אני משתגעת רק מלשמוע את זה. מה זה זרים שאינם ברי הרחקה? מי רוצה להיות זר שאינו בר הרחקה? ברור שהם ייצרו לעצמם הגדרה אחרת.

כמה ילדים מתוך הילדים שליוויתם הגיעו ללימודים גבוהים?

אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים.

אז נגיד משהו כמו שישה, שבעה מקרים? כמה הצליחו להשתלב בעבודה טובה?

קצת יותר. אולי עשרות. ברור שמתוך טווח האפשרויות המצומצם, מעט מאוד מצליחים לחצות לצד השני, ואם הם לא מצליחים לחצות לצד השני, הם הולכים למקומות אחרים.

כמו SSQ, כנופיית שפירא. התושבים מדווחים על עלייה משמעותית באלימות ובאירועים אלימים, ומצד גורמי האכיפה הטענה היא שהילדים הללו, בכנופיה, מופעלים כחיילים על ידי עבריינים וארגוני פשע.

אז אני מחזירה אותך לילד הזה, שסיים י"ב והוא משוטט בלי אופק. מישהו כבר ימצא אותו וישאל אותו אם הוא רוצה לעשות יותר כסף בתמורה ל"סידורים". אנחנו כבר שנים מתריעים על זה שהם טרף קל, ומתחננים לעזרה מגורמי האכיפה. המגורים בשכונה הזו קשים לכל האוכלוסיות שמתגוררות כאן, וגם לילדים האלו. העבריינים יודעים שהילדים הללו מועדים לניצול, כי אין להם סיכוי ואין להם אופציות, ואפשר להציע להם מעט מאוד ולקבל הרבה בתמורה, פשוט כי אף אחד לא יציע להם משהו אחר.

מה הם מקבלים בבית?

בניגוד למה שאנשים בטח חושבים, בבית מרביתם זוכים לאהבה, לחינוך וליחסים אוהבים ושומרים. הם רואים את ההורים שלהם חיים בהישרדות, נאבקים ולא מצליחים, אבל הם לא יגידו להם כלום, כי יש להם כבוד להורה ולמה שהוא עבר. יש סטיגמה שהבתים מזניחים. זה כל כך לא נכון. עשינו עכשיו מחקר משותף עם מכון אדווה, ומדדנו אי ביטחון תזונתי, רעב.

ראיתי את המספרים. 85% מקרב המשפחות הללו חיות באי ביטחון תזונתי.

ו–56% באי ביטחון חמור. מספרים מזעזעים. בשאלון בודקים, בין היתר, אם אתה מצמצם ארוחות. והמספרים האלה מבטאים, בין היתר, דברים שאני שומעת כל הזמן — שההורים מוותרים על אוכל כדי שהילדים יאכלו. כדי שהם יקבלו אוכל מזין יותר. בעיניי זה אומר הכל. מעולם לא ראיתי נער שצועק או מתפרץ על ההורים שלו. הם יודעים שההורים שלהם עברו דברים קשים כדי שהם יזכו לחיים אחרים.

והם רוצים חיים אחרים. הם לא רוצים להיות כמו ההורים שלהם.

הם לא רוצים לחיות בחוסר שליטה ובחוסר כוח. ב-7 באוקטובר קיבלתי עשרות טלפונים מילדים בני 14 עד 20. נעה, אולי עכשיו יקחו אותי לצבא? הם רצו להשתתף במלחמה, להגן. הטבח נתפס על ידם כעוול נורא. הם הרגישו וביטאו את הכאב ברמות שלי, כשמאלנית מתייפייפת, היה קשה לשמוע. הם מאוד מחוברים לישראל. מאוד אוהבים את המדינה. זה פסיכי. נניח, הילדים המעטים שבאמת קיבלו את ההזדמנות לעבור לקנדה, אומרים שהם רוצים לחיות שם במקום שיש בו ישראלים. מבחינתם, זו הזהות שלהם. אני מזהה אצלם גם את המינוף הישראלי.

מה זאת אומרת?

כשהייתי בת 14 והתחלתי לעבוד, לא עלה בדעתי לדרוש עוד כסף על משמרות כפולות. נכון שאני פריווילגית, ולא הייתי צריכה לשרוד כמוהם, אבל הם באים לעבודה בגישה אחרת. הם יודעים מה מגיע להם, והם לוקחים משמרות כפולות, ומחליפים אחרים, ומספרים לי שהם מתכוונים לשבת עם המנהל ולדרוש עוד כסף. יש נערים במועדון שמרוויחים יותר ממני לשעה. אני כל הזמן אומרת להם, אתה מבין שאתה עושה יותר כסף ממני? אני חושבת שזה מעיד על שאיפות, ועל תפיסה עצמית, שאני עושה, ואני שווה, ומגיע לי. בשנה שעברה עשיתי להם מיפוי — סביבה, מצב אקונומי, יחסים עם ההורים, קבלת מרות, התנהגות של הילד עצמו. רציתי, באמצעות המיפוי הזה, להבין מה הם מדדי הסיכון שלהם. מה שאנחנו רואים, וזה מובהק, זה הבדל קריטי בין נוער מתחת לגיל 16 לבין נוער מעל גיל 16. למרות שיתר התנאים, כביכול, הבית, הסביבה וכו' מאוד דומים.

הפער הוא בין הדור שנולד בישראל לבין אלו שעלו לכאן? איך מסבירים אותו?

הדור שנולד בישראל נמצא בסיכון יותר גבוה. משמעותית. אני חושבת שזה קשור לזה שהדור שלא נולד פה אולי לא יודע לאן הוא הולך, אבל הם לפחות יודעים מאיפה הם באו. הם מכירים ומחוברים למסורת, לשפה, לתרבות ולדת. הנוער שנולד פה זה סיפור אחר. הם לא מחוברים למקום שממנו הם באו, הם יודעים שאין להם סיכוי לחזור לשם, והם בוחנים את האפשרויות שלהם בהתאם. הם אומרים אני פה, אני רוצה לחיות בטוב, המדינה הזו לא מאפשרת לי לחיות בטוב, אז אני אעשה מה שצריך. אני לא אוריד את הראש, כמו ההורים שלי. אני ארים אותו.

עליי לא ידרכו. מה למשל? את יכולה להדגים?

למשל, לפני כשנתיים עמדתי עם נערה ברחוב, ומישהו עצר עם הרכב ושאל אם היא פנויה. היא מיד התכווצה, התכסתה בקפוצ'ון שלה, הסתירה את הפנים, לקחה לי את היד ואמרה בואי נלך. לפני כמה חודשים קרה לי משהו דומה עם נערה אחרת, אבל צעירה ממנה, ממש באותה פינה. עמדנו ברחוב, עצר לידנו נהג מונית, פתח את החלון ואמר לה — "כמה את עולה?" היא פשוט הסתובבה אליו וירקה לו לתוך החלון.

מדהימה.

מצד אחד כן, מצד שני אני התחלתי לרעוד בכל הגוף, כי ידעתי שאם הוא ילך עכשיו להתלונן עליה במשטרה, באותו רגע נגמרים לה החיים. יכולים לחקור ולעצור אותה, יכולים להחליט לשלוח אותה לקצינת מבחן בלי משפט, יכולים לשלוח אותה לפנימייה לנערות בסיכון, שם היא תיחשף להתנהגויות סיכוניות.

כל התרחישים הללו עוברים לך בראש כששתיכן עומדות ברחוב?

כן. חוזק הוא טוב כשהסביבה רואה אותך כחזק. כשאתה שקוף, החוזק שם אותך בסיכון. התגאיתי בה, אבל באותו לילה לא הצלחתי לישון. בכיתי כל הלילה.

את חושבת שמעבר להיותם טרף קל, האטיטיוד הזה, היכולת והצורך להתריס, להגיד אני לא כמו ההורים שלי, קשורים לזליגה לפשיעה?

כן. אנחנו רואים גם שהגיל הולך ויורד. צריך לדבר גם על מה שהילדים האלה חוו וחווים, אוקיי? גינת לווינסקי היא המקום שבו מקיימים פעילויות לילדים אחרי בית הספר, כי אין מתנ"סים שיקלטו אותם. אז יש עמותות, שעובדות עם הילדים ועושות איתם הפעלות ומשחקי כדורגל וסיוע בשיעורי הבית. כל זה קורה כשלידם אישה שנאנסת בשיח, וגבר שמנסה לשדל ילדה, ונשים בזנות בקריז שמנסות למצוא לקוחות בכוח. ילד שזו הסביבה ההתפתחותית שלו, מה מחכה לו בקצה? תוסיפי על זה את שאלת הזהות. נולדתי בישראל, אבל אני לא ישראלי. אני גם לא אריתראי, לא מכיר את המדינה הזו בכלל. אני לא מהגר, וגם לא פליט, כי אין לי זכויות. בעיניי, העניין הזה של SSQ קשור יותר לשייכות. כמו ילדים שמעידים על עצמם שהם פאנקיסטים, למרות שמעולם לא היה להם אומץ להסתובב באמת עם פאנקיסטים. הילדים האלה רוצים להרגיש חזקים. הם רוצים שיידעו מי הם. יש SSQ? הם חזקים? אז אני גם אהיה SSQ.

הכנופיה הזו אחראית לאירועים חמורים ביותר.

אני לא מקילה בזה ראש אפילו לרגע. אני כן חושבת שהרבה מהילדים שמזדהים עם SSQ או טוענים שהם SSQ באים מאותו מקום של ילד שטוען שהוא פאנקיסט, למרות שהוא מעולם לא היה על הגג של הסנטר ואין לו אומץ ללכת לשם.

האמת היא שלראות את ה־SSQ ברשתות זה די מטורף. זה מותג.

לגמרי. ויש להם טיק־טוק וספוטיפיי עם מאות אלפי עוקבים. אבל מה הם כותבים למטה בהשטאג? דרום תל אביב. אני מכירה ילדים שעזבו לקנדה לפני שנים, אבל כשהם נחשפו לטיק־טוק של SSQ, לילדים שנראים כמוהם, הם התחילו לעקוב והם מרגישים חלק. בסוף זו הזהות של הפליט הישראלי, שלא יכול לקרוא לעצמו לא ישראלי ולא פליט.

בכתבה של רן שמעוני ב"הארץ" על SSQ, לפני כחודש, מצוטט ראש מחלק פשיעה בימ"ר תל אביב, והוא אומר שדוחות שירות מבחן כמו שלהם הוא לא ראה מעולם.

אני לא אומרת שלא נעשות עבירות ופשעים. אני לא מערערת על זה. אבל מחירון, להציע שירותים לכל מיני ארגונים כמו שכתוב שם — אני לא מכירה. אני חושבת שהמשטרה, שאנחנו מתחננים בפניה כבר שנים שתחקור את הנושא, צריכה לחקור מי הן משפחות הפשע שנעזרות בילדים האלה ולא למה לילדים האלה יש פתאום מחירונים.

מבחינת המשטרה, לפחות בכתבה הזו, הם קבלני ביצוע.

והאכיפה מופנית ל"חיילים", לילדים האלה, ולא למי שמפעיל אותם. יש חבורה די גדולה, כמעט שלושים נערים, שאני מכירה. שמתי לב שאני לא רואה אותם תקופה. יצא לי לפגוש מישהו מהחבורה הזו ולשאול אותו "איפה כולם"? הוא אמר "מה, לא שמעת, כולם בכלא אופק. כלא אופק זה נווה שאנן עכשיו". אוקיי. אז הם ביצעו עבירות, והם עכשיו בכלא. מה עם מי שמשלם להם, מי ששוכר להם דירות כדי שלא יהיו ליד ההורים, מי שמספק להם אלכוהול? מה עם האנשים שמנצלים אותם, מנצלים את הצורך שלהם להרגיש חזקים?

ראש מחלק הפשיעה אמר עוד משהו מעניין בעיניי. הוא אמר שאין להם פחד.

נכון, ולכן אני דואגת ובוכה. כי כמו הנערה שירקה על נהג המונית, כשאין מה לאבד, אין מה לפחד, וחוסר הפחד הזה מוביל אותם למקומות שמסכנים אותם. אני מסתובבת עם החרדה הזו כל הזמן, ואין לי מה להגיד להם. אם אדבר על זה עם אחד מהם, הוא יגיד לי — מה, את מנסה להלחיץ אותי? מה עוד יש לי, לשטוף כלים כמו אבא שלי? יש גם ילדים שאומרים שאין להם בעיה לשבת בכלא, כי יש שם ארוחות חמות.

וכולם בלאו הכי כבר שם.

כן, זה הכי עצוב. את מבינה, בסוף אפילו הדמויות הנצלניות מפסיקות לפנות אליהם.

אז אתם בעצם האלטרנטיבה ל־SSQ? איך הילדים מסתכלים על מי שהולך למועדון הנוער ועל מי שלא? אליכם באים החננות כביכול?

קודם כל, מאז שיש אכיפה ושיטור מוגברים כלפי ה־SSQ הרבה ילדים התרחקו מזה. הם הבינו שזה לא רק מגניב ונותן שייכות, אלא גם מעמיד אותם בסיכון. אלינו למועדון באים הכל מהכל. אבל בשנה האחרונה אני באמת יותר עסוקה בשיחות עם פנימיות וקצינות מבחן ומשטרה מאשר בשיחות עם בתי ספר, חוגים וקייטנות.

יש מגמה.

יש מגמה, אבל אני חושבת שהיא לא מגיעה רק מהם, אלא גם מבחוץ, מהמסגרות שפוגשות אותם. יש פחות סלחנות, ויותר ויותר ילדים שנשלחים לפנימיות, למעצרים, למעצרי בית. אני מכירה קטינים מהקהילה שנמצאים כבר קרוב לחצי שנה במעצר בית.

יש לך ביקורת עליהם?

ברור. אני מאוד אוהבת אותם, אבל לפעמים בא לי לטלטל אותם ולהגיד — די לעשות דברים כאלו, די לחשוב מעכשיו לעכשיו.

את מדברת איתם על ענייני הכנופיות?

כן. כשזה התחיל היה לי ממש קשה לדבר איתם על זה. היה לי קשה שהם הולכים למקום הכביכול "קל", לסיפוק הרגעי, ולא בוחרים בדרך הקשה יותר שמצריכה יותר עבודה אבל גם תשתלם בטווח הארוך.

התאכזבת?

לא באמת, כי צפינו את זה. אבל כאב לי. האמת היא שזה גם קרה הרבה יותר מהר ממה שצפינו, כי לא הבנו עד כמה התופעה הזו של הכנופיות תהיה מעצימה ברמה החברתית. כשהבנתי שהם משתמשים בזה כקבוצת שייכות זה הקל עליי. באופן מוזר, בגלל שזה באמת חיזק אותם, זה גם איפשר לי לדבר עם ילדים ולכעוס עליהם באמת, ולא להיות רק בחרדה קיומית סביבם כי הם מוחלשים ופגיעים. אבל הם מוחלשים. והם פגיעים. ולא מגיע להם התיוג הקרימינולוגי הזה, ולא מגיע להם שיגידו הארלם פינת שפירא ושיחשבו שהם פושעים ועבריינים. את יודעת, בחופש הגדול היה איזה בוקר שעמדנו לצאת לפארק מים. כולם כבר עלו על האוטובוס, ואז התקשר אליי נער בן 16, ששמו נקשר ב־SSQ. והוא אומר לי — נעה, פליז תחכו לי, פליז. לא התעוררתי. בבקשה תעכבי את האוטובוס, אני בדרך, אני רץ, אני בא. ככה הוא התחנן שיחכו לו. בסוף הוא ילד שרוצה ללכת לבריכה.