יש אחראית לעלייה בקורונה אצל מבקשי מקלט

אפשר לעשות קיצור דרך קוגניטיבי, לקרוא את הכותרות ולהסיק שיש בעיה במהגרים. רבים ודאי יעשו זאת ויהיו מי שיגזרו מכך קופון. אבל אפשר גם לנסות ולחשוב על מה שנמצא באמצע השרשרת הסיבתית, בלי קיצורי דרך.

מדוע ישנה עלייה בשיעורי התחלואה בקרב קהילת מבקשי המקלט? ראשית, רק בשבועות האחרונים נכנסו לפעילות סדירה מתחמי בדיקה ייעודיים בדרום תל אביב, והעלייה במספר הבדיקות העלתה איתה מטבע הדברים גם את מספר התוצאות החיוביות.

שנית, להדרה ארוכת שנים משירותי הבריאות הממלכתיים יש משמעות. למבקשי המקלט אין זכאות לביטוח בריאות ממלכתי, חלק ניכר לא מחזיק בכרטיס קופת חולים, לא מורגל בפנייה לרופא ולא נהנה מהאפשרות להתייעץ איתו בטלפון או אונליין. כמו כן, שנים של הדרה חברתית משמעותן גם קושי בהתמצאות במרחב הציבורי והבירוקרטי דובר העברית.

על אלו יש להוסיף את העובדה שקהילת מבקשי המקלט שורדת בעוני מחפיר ובצפיפות איומה. גם מי שישתדל מאוד יתקשה לבודד את עצמו או להימנע מהדבקה. העוני הזה היה יכול להימנע והוא תוצר ישיר של מדיניות הממשלה שמונעת מהם שירותי בריאות ראויים, שירותי רווחה וגישה לתעסוקה מוסדרת. חוק הפקדון שגזל למבקשי המקלט 20% מהמשכורת (ובחלקו בוטל על ידי בג"ץ בחודש שעבר), החריף את המצוקה הסוציואקונומית בקהילה הזו.

הקשר בין מבקשי מקלט לקורונה, אלא אם נעדיף להשתמש בהסברים גזעניים, עובר בשורת מחדלים מתמשכים שרובם גלויים. השנה מלאו 15 שנים להגעתם של ראשוני הפליטים הסודנים לישראל. מעט אחריהם החלו להגיע גם פליטים מאריתריאה. מדינת ישראל, ומעטים בציבור יודעים זאת גם אחרי 15 שנים, לא מחזירה אותם למדינותיהם מתוך החלטה מודעת שנובעת מחשש להפר את החוק הבינלאומי.

בעשרות פרוטוקולים מדיוני הכנסת ומשרדי הממשלה, כמו גם בעשרות תגובות כתובות של המדינה לבתי המשפט, עמדתה המוצהרת שחוזרת שוב ושוב היא: הסודנים והאריתראים אינם בני החזרה למדינותיהם. בניגוד למשאלות הלב של תומכי גירוש שטרם אמרו נואש, מדיניות זו עומדת בעינה, בישראל כמו במדינות אחרות, גם אחרי ההסכם בין אריתריאה לאתיופיה, שכן הסכם זה לא שינה את המצב באריתריאה כהוא זה.

כך נוצר בישראל מצב שאין לו אח ורע באף מדינה מערבית בעולם. מזה 15 שנים המדינה לא מגרשת את מבקשי המקלט כדי לא להפר את החוק הבינלאומי, אבל במקביל לא בודקת כראוי את בקשות המקלט שלהם ולא רוצה לקלוט אותם כראוי, כי זה נתפס כמהלך לא פופולרי בקרב מצביעי הימין.

זה הרגע להתנער מפופוליזם ולהפיק לקחים. האינטרס הציבורי האמיתי הוא להביט למציאות בעיניים ולהבין: כמו שהממשלה יודעת היטב, אי אפשר ולא צריך לגרש את מבקשי המקלט. לפיכך החוסן הסוציאלי, הכלכלי והבריאותי שלהם הוא לטובת כולנו.

ד"ר שני בר-טוביה היא רכזת אקדמית במכון ון ליר בירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית וחברה בוועד המנהל של עמותת א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל; עדי דרורי אברהם היא מנהלת המחלקה הציבורית בא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל