ישראל מסלילה את ילדי מבקשי המקלט לחיי פשע

בחודשים האחרונים שכונות דרום תל אביב סוערות. הפשיעה וההזנחה במגמת עלייה, ונדמה שהאזור הופקר לשלטון ארגוני הפשיעה. בתוך הכאוס הכללי ותחושת אובדן השליטה, סיפור אחד תפס את תשומת הלב התקשורתית: זה של כנופיית ה-SSQ, המורכבת בחלקה מילדי זרים בגילאי העשרה המוקדמים, המבצעים פשעים בשליחות משפחות פשע ועבריינים ותיקים. הדבר מהווה החמרה שאפילו אנו בארגוני זכויות האדם, שבמשך שנים מתריעים מפני הסללת נוער חסר מעמד למצבי סיכון, לא יכולנו לדמיין.

אבל מרכיב אחד בסיפור הזה נעדר מהסיקור התקשורתי, והוא הסיבות האובייקטיביות שהובילו למציאות שבה לכל ילד פליט, מודבקת תווית של עבריין בפוטנציה.

חמש השנים האחרונות היו קשות לכולנו, אך לילדים ולבני הנוער – במיוחד. ריחוק חברתי בשנות ההתבגרות קריטיות, אובדן מסגרות פורמליות, העמקת השסעים החברתיים ומלחמה עיקשת, הובילו לחוסר ודאות ולתחושת שקיפות. מדו"ח עמותת עלם מ-2024 עולה כי כשליש מבני הנוער בישראל דיווחו על הגעה לא סדירה ללימודים ועל שימוש בסמים או באלכוהול, וכחמישית מהם דיווחו על התחמשות לצורך הגנה עצמית. יש בכך ביטוי לתחושת מופקרות מתמשכת, שהם חווים זה מספר שנים.

כל זה לא פוסח על הילדים ובני הנוער שהוריהם מבקשי מקלט, אבל במקרה שלהם, למצוקה הכללית, נוספים גם קשיים ייחודיים. הוריהם הגיעו לישראל כחוק, כפליטים שנרדפו בארצות מוצאם. אבל עם בואם, הם נכלאו ואז נשלחו, בלי שפה, עבודה או סיוע, לאחת השכונות הקשות בארץ – זו שעליה נכתב "המקום הכי נמוך בתל אביב" עוד לפני שהיה בה פליט אחד, ושבה גם אני מוצאת את עצמי הודפת זנאים וסוחרי סמים.

רובם המוחלט של הילדים האלה נולד, התחנך וגדל בישראל, אבל מהרגע שהם זוכרים את עצמם הם מקבלים יחס של עבריינים, כשהם מכונים "מסתננים" – כאילו ילד שנולד כאן יכול להיות "מסתנן". בתל אביב-יפו, ובכמה ערים נוספות, הם גם מופרדים מילדי ישראלים במערכת החינוך, דבר שפוגע בשילוב החברתי, השפתי וההתפתחותי שלהם, יחסית לערים שבהן אין הפרדה. בנוסף לכל אלה, 85% ממשפחות מבקשי המקלט חיות באי ביטחון תזונתי (לעומת 21.1% בכלל האוכלוסייה) ו־57% נמצאות מתחת לקו העוני (לעומת 20.7%).

אלה תנאי החיים של בני הנוער והילדים האלה. המשמעות היא שיש להתייחס אליהם כאל יעד קל לניצול, כזה שדורש הגנה ולא אפליה. במקום אכיפה בררנית נדרש כאן טיפול מהשורש בבעיות העמוקות בשכונות – כמו חקירת מפעיל הכנופיות בשכונה, במקום החיילים המבצעים בשטח.

אבל בפועל אנו נתקלים בכוחות שיטור שמתנכלים לבני הנוער, לעתים באופן אישי, ובין השאר מעמידים אותם למסדרי זיהוי לא חוקיים, תוך חדירה לפרטיות ואלימות משטרתית קשה. אני עצמי הייתי עדה למקרה שבו שוטרת פעלה באופן לא חוקי במועדון נוער שבניהולי, לנגד עיניי. היחס הזה מייצר תחושה של רדיפה, ומותיר בבני הנוער צלקות משמעותיות.

כשילד נולד לסביבה שאינה מקבלת אותו, שרואה אותו ומיד מניחה שהוא רע מטבעו, האם ניתנת לו בכלל הזדמנות להיות טוב? כשהוא נולד לסביבה פיזית מלאת סכנות, מחדלים וטראומות גלויות לעין וחודרניות לנפש – האם ניתנת לו הזדמנות להיות ילד? מה האפשרויות שלו, כשהוא מרגיש שהחברה שבה גדל לעולם לא תתייחס אליו כשייך ושאין שום תקווה שהמצב ישתנה?

מניסיוני בעבודה עם בני נוער בסיכון מכלל המגזרים בחברה הישראלית, כשאני קוראת לנער בשמו, בכינוי שלו או בכינוי חיבה, הוא לרוב יביט בעיניי ויענה לי בחיוך. אבל אני רואה מהצד איך, כשקוראים לנער "ילד", "עבריין" או "מסתנן" – הוא יוותר על קשר עין ועל חיוך, ויענה רק כי הוא מחויב לתת דין וחשבון לסמכות.

חשוב שנזכור שילדים מתפתחים, מתעצבים ומשתנים בהתאם לסביבה ולאהבה שהם זוכים לה (או לא); לאוכל החם שמחכה להם בבית (או לא); למערכת חינוך שמשלבת אותם חברתית ומעניקה להם ידע וכלים (או שממש לא); ולאופן שבו החברה תופסת אותם ומתייחסת אליהם – כאל ילדים ונערים או כאל עבריינים.

היום יותר מתמיד ברור לי ולכל מי שנמצא בקשר עם הילדים ובני הנוער בדרום תל אביב, שהם חייבים לראות אופק לחיים טובים יותר במדינה היחידה שהם מכירים ושהם מכנים בית. אחרת הם ימשיכו לחיות במציאות של הישרדות, ייאוש וחוסר תקווה, ומשם הדרך לניצול על ידי גורמים עברייניים נסללת מעצמה. ממשלת ישראל חייבת לתקן את העוול שהיא וקודמותיה גרמו, לתת לילדי מבקשי המקלט מעמד ולאפשר להם להיות ילדים, נערים ומבוגרים ישראלים, כפי שהם חולמים להיות – וכפי שמגיע להם.