ילדיי נולדו בתל אביב, אבל בכיתותיהם אין אף ילד לבן

שמי לילה מוסא עבדאללה. נמלטתי מדארפור והגעתי לישראל בסוף שנת 2011, ושלושת הילדים שלי נולדו פה. כשאני מספרת לילדים על הכפר שלי בסודן, אני משמיטה את כל החלקים העצובים. אני רק מספרת להם איך גדלתי, על הנופים, ועל המשפחה שהם לא פגשו. חשוב לי להיות מעורבת בחיים של הילדים שלי ולעזור להם בשיעורי בית, לכן, בלילות אני לוקחת קורסים בעברית וקורסים על חינוך ועל איך מגדלים ילדים בישראל. ההבדלים הם גדולים ואני מנסה לגשר על הפערים האלה בשביל הילדים שלי.

הילדים שלי נולדו בארץ אבל בבית הספר ובגנים שלהם לא לומדים ילדים להורים ישראלים, שעברית זו שפת האם שלהם. אני אגיד את זה למרות שזה כואב לי – אין שם אף תלמיד לבן. הגדול, בן 9, לומד בבית ספר סגרגטיבי מחוץ לשכונת המגורים שלנו, שכונת שפירא בתל אביב, ושני ילדי הקטנים לומדים בגני עירייה מופרדים ליד הבית שלנו.

לפעמים הילד הגדול שלי לא בטוח איפה הוא חי, בתל אביב או במקום אחר – במין גטו, רק לילדים כמוהו. לבן שלי קשה להתבטא בעברית, אז למרות שהוא פטפטן בבית, בשיעורים הוא בקושי משתתף. כל החברים שלו בכיתה, כולם מתמודדים עם אותן הבעיות. וכולם, אם הם היו לומדים לצד תלמידים שעברית היא שפת האם שלהם, כבר מזמן היו מדביקים את הפערים.

הילד הגדול שלי מבין שבעיר שלו יש דברים מופרדים לאנשים ישראלים ולאנשים אפריקאים. לפעמים ברחוב הוא מצביע על משהו ושואל "זה רק לישראלים או שגם לנו מותר?" הוא מרגיש לא רצוי ולא שייך בעיר שבה הוא נולד. אין לילדים שלי חברים ישראלים, וזה כואב לי כי זה המקום היחיד בעולם שהם מכירים.

אני אחת מ-650 הורים מבקשי מקלט בתל אביב שעתרו לבית המשפט המחוזי נגד העיריה ונגד משרד החינוך. אנחנו רוצים שההפרדה הזו בין הילדים שלנו לילדים אחרים בתל אביב תיפסק. חשוב לי להדגיש שאין לי דבר נגד בית הספר עצמו חלילה, ובטח לא נגד צוות המורות. אבל ההפרדה עצמה היא הרסנית, ואני לא בטוחה שתושבים בתל אביב בכלל מבינים שהיא מתרחשת. אבל זו הפרדה שמכתימה את הילדים שלנו ומצלקת אותם. היא מכתימה את כל תל אביב.

אני תל אביבית, וכך גם הילדים שלי ואני אוהבת את המקום בו אני חיה. בתור תושבת העיר אני מצפה מהעירייה להעניק לילדים שלנו את החינוך המגיע להם. תשלבו אותם בכל בתי הספר בעיר. אל תפרידו אותם מיתר התלמידים או תשלבו אותם רק בשכונות דרום מזרח העיר המוחלשות, כי זה רק יוצר שנאה ותסכול. אני יודעת שהדבר דורש תקציבים והשקעה, אבל לטווח הרחוק זה ישתלם לכולם, התלמידים מבקשי המקלט יצמצמו את הפערים, הניכור והעוינות ידעכו וכל ילדי העיר ילמדו שיעור חשוב בסולידריות. כי נפרד לא יכול להיות שווה.