08.07.22, בר פלג, הארץ
"בכיתה ו' נסענו, כמה חברים, לטרמפולינות מיוחדות בפתח תקווה, והיינו צריכים להירשם עם תעודות הזהות של ההורים. כל הילדים התקשרו להורים חוץ ממני. לאמא שלי לא היתה תעודת זהות. ניסינו לשכנע את האנשים בכניסה להכניס אותי בכל זאת והם לא הסכימו. גם כשאמרתי שאראה להם את הוויזה של אמא שלי, זה לא עזר. נסענו כולנו חזרה הביתה בלי להיכנס לשחק".
היום ונוס כבר בת 19, מתנדבת בשנת שירות בקהילה בנתניה, אבל העלבון מאותו יום בכיתה ו' עדיין צרוב בה. לדבריה, התזכורת להיותה חסרת מעמד בישראל, בת לאם חד-הורית מבקשת מקלט מדרום סודאן, נוכחת בחייה בכל רגע. "אני חיה באי ודאות. זה כואב כל יום", היא אומרת. "אני פוגשת את חוסר המעמד בהרבה מקומות יומיומיים. השנה, למשל, רציתי לצאת עם החברות שלי משנת השירות לפולין, אבל לא קיבלתי היתר יציאה, גם לא כשפניתי לבית משפט. אמנם זה כבר לא כואב כמו בפעם הראשונה, כי זה כבר הפך להרגל, אבל זה עוד יותר עצוב. שמתרגלים לזה. זו הרגשה שאין תקווה".
בישראל חיים היום 8,252 קטינים שהוריהם מבקשי מקלט מאריתריאה או מסודאן, ונחשבים חסרי מעמד ש"אינם בני הרחקה", כלומר חוסים תחת הגנה זמנית מפני גירוש. מרביתם בני פחות מ-12. רובם המוחלט, 6,659 ילדים ובני נוער, נולדו בארץ. אבל הם חיים בה ללא מעמד וללא מספר זהות אחיד. בסוף 2021 דרשה עיריית תל אביב מספר מזהה אחד לכל תלמיד. במענה לפניית ח"כ אבתיסאם מראענה מהחודש שעבר, נאמר ברשות האוכלוסין וההגירה כי הנושא נמצא בשלבי גיבוש ועבודה.
הייב, בת 18.5, שהגיעה לישראל דרך סיני בגיל שלוש ביחד עם אמה, מבקשת מקלט מאריתראה, מספרת כי על אף שהיתה הילדה היחידה כהת העור בבית הספר שבו למדה, בשכונת רחביה בירושלים, לא קיבלה יחס שונה משאר חבריה. ובכל זאת יש לה תזכורות תמידיות להיותה חסרת מעמד.
"בבגרויות, למשל, הייתי צריכה כל פעם להסביר לבוחן שאני לומדת פה, למרות שאין לי מספר תעודת זהות", היא מספרת. "לחו"ל אסור לי לנסוע, אפילו להיכנס למקומות בילוי עם חברות אני לא יכולה, כי אין לי תעודת זהות להראות בכניסה. דף הנייר שהוא הוויזה שלי הוא ההוכחה היחידה שלי שאני מעל גיל 18. עכשיו סיימנו י"ב, רוב החברות מתגייסות וגם אני נורא רציתי. אבל כשביקשתי, אמרו לי לא בגלל שאין לי מעמד".
3,774 מהילדים ובני הנוער חסרי המעמד חיים בתל אביב, מרוכזים בעיקר בשלוש שכונות בדרום העיר. במקום השני נמצאת אילת (605 ילדים), אחריה נתניה (402 ילדים) וירושלים ובני ברק במקום הרביעי (מעט פחות מ-400 ילדים כל אחת).
לעיר המגורים יש השפעה משמעותית על שילוב הילדים האלה, קובע מחקר ישראלי חדש שהתפרסם בכתב העת Political Geography. החוקרות, פרופ' ג'וליה רסניק ותהילה שרעבי מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ופרופ' אדריאנה קמפ מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בדקו באמצעות 101 ראיונות עומק, סקרי מדיניות עירונית ודוחות של עמותות וארגונים לא ממשלתיים את ההשקעה של שתי ערים גדולות בישראל, תל אביב וירושלים, באוכלוסיית הקטינים חסרי המעמד בשנים 2017-2021.
64 ילדים והורים מבקשי מקלט התראיינו במחקר, לצד עובדי רווחה, אנשי חינוך, עובדי מועדוניות ותנועות נוער, פסיכולוגים ופקידי ממשל. בשיחה עם "הארץ" הסבירו החוקרות כי שאלת המוצא המחקרית היתה איך התחושה לגדול במעמד ארעי ועמום, מעין מצב מתמשך של אי ודאות.
"הילדים האלה כאן מבחינה פיזית או חברתית אבל הם שקופים מבחינת מעמד, כלומר הם לא לגמרי כאן", מסבירה רסניק, "יש לזה הרבה השלכות, וניסינו להבין אם הם מודעים לכך, האם יש להם מעין תודעה לגאלית" .
החוקרות שוחחו גם עם צעירים בוגרי תיכון, שהציגו פרספקטיבה רחבה יותר. "הילדים הצעירים לא תמיד מודעים להיותם חסרי מעמד", מסבירה רסניק. "בתוך מערכת החינוך הם מרגישים שייכים, אבל פתאום בגיל 18 הם לא כמו כולם".
בוגר בית הספר ביאליק רוגוזין בתל אביב שהתראיין למחקר, תיאר את סיום הלימודים כמשבר של ממש. "כל עוד הייתי בבית ספר, הייתי אחראי, עשיתי התנדבות למען הקהילה, בגדנ"ע הייתי כמו כל אחד. הייתי ילד תמים. לא הבנתי את הסיטואציה. לא חשבתי אף פעם על המעמד שלי. אחרי שסיימתי והייתי צריך להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית, ביקשו ממני ללכת למשרד הפנים לחדש את הוויזה. פתאום שנה שלמה הייתי צריך סיבובים של החיים. אחרי בית הספר היתה לי תחושה רק של השפלה. כל מקום שהלכתי".
המחקר גם מצא כי בין ילדי מהגרי עבודה שקיבלו מעמד לילדי מבקשי מקלט חסרי מעמד יש פער בנושא של שוטטות, תופעה המעסיקה בשנים האחרונות את רשויות הרווחה, בעיקר בתל אביב. "כשאין מדיניות ברמה הלאומית שקובעת ש'ככה אנחנו נתמודד', תפקיד השחקנים המקומיים הופך מרכזי מאוד, בניסיון להבין איך מטפלים בילדים האלה", מסבירה פרופ' קמפ.
לפי המחקר, בתל אביב, שבה ההשקעה בילדים חסרי המעמד גבוהה, מבחינת כוח אדם ותקציב, נוצרה מערכת חינוך סגרגטיבית (שבה לומדים בהפרדה). בירושלים התקציבים פחותים, אבל הילדים משולבים יותר במערכת החינוך העירונית, כלומר נוצר מודל אינטגרטיבי יותר. לדברי החוקרות, שני המודלים נוצרו מתוך ההכרח למצוא פתרונות במצב שבו המדינה נמנעת מלהכריע בשאלת מעמדם ועתידם של הקטינים האלה, ולא בהכרח בכוונת מכוון.
כך, בירושלים מצאו החוקרות כי ילדי חסרי מעמד עד גיל שלוש לומדים בעיקר במזרח העיר, ומאוחר יותר משתלבים במסגרות העירוניות לאורך קו הרכבת הקלה, העובר ליד שכונות מגוריהם. בפועל נוצר מודל אינטגרטיבי אך נטול משאבים.
בחודש שעבר נערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב דיון בעתירה נגד ההפרדה שהוגשה בשם כ-300 ילדים חסרי מעמד. מאז הוצעה פשרה לשילוב כ-200 מהילדים במערכת החינוך במרכז וצפון העיר, אך היא נפלה מסיבות טכניות ובית המשפט צפוי להכריע בסוגייה, ככל הנראה כבר באוגוסט הקרוב.
בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" כי נוהל חדש של רשות האוכלוסין מטיל על מבקשי מקלט מגבלות תעסוקה קשות ב-17 ערים שבהן אוכלוסייה גדולה של זרים, בהן תל אביב, ויאפשר להם לעסוק רק בבניין, חקלאות, סיעוד, מלונאות וחקלאות. ההחלטה הזו אמנם לא תקפה לגבי קטינים אך צפויה להשפיע בעתיד גם על מי שהיום נמצאים בתיכונים. ככלל קטין חסר מעמד בגיל העבודה, שרוצה לעבוד כמו קטינים ישראלים בגילו, יכול לעשות זאת בתנאי שיוציא ויזה ממשרד הפנים.
במדינות המערב פותחים שערים
האם במדינות אחרות היה מצבם של ילדי מבקשי המקלט טוב יותר? על פי מחקר השוואתי בינלאומי שפרסם בחודש שעבר המוקד לפליטים ומהגרים, התשובה לכך חיובית.
מאחר שמעמד הילדים נגזר ממעמד הוריהם, הימנעות הרשויות בישראל מהכרעה בבקשות המקלט של ההורים מותירה את הילדים במבוי סתום, ללא אפשרות להסדיר את מעמדם ולקנות זכויות במדינה היחידה שאותה הם מכירים.
על פי המחקר של המוקד לפליטים ומהגרים, שבדק עשר מדינות מערביות, מי שהוכר כפליט, שהה תחת הגנה משלימה או הינו חסר אזרחות, יזכה, יחד עם ילדיו, במעמד קבע תוך זמן קצר בקנדה ובניו-זילנד, לאחר ארבע שנים בפינלנד, חמש שנים בצרפת ובאיטליה, ושמונה שנים בגרמניה. גם אם ההורים שהו במדינה בניגוד לחוק, הילדים שנולדו בה יזכו באזרחות עם הולדתם בקנדה ובארה"ב, ובמעמד קבע המוביל לאזרחות בתום עשר שנים בבריטניה ובאוסטרליה, חמש שנים בצרפת וארבע שנים בגרמניה.
בפינלנד מי שמוכרים כפליטים או מי שזכאים להגנה קבוצתית מחזיקים באישור שהייה זמני למשך ארבע שנים. אם הנסיבות שהובילו להגנה הקבוצתית נותרו על כנן גם לאחר ארבע שנים, אישור השהייה עשוי להפוך לקבוע. בקנדה, מי שהוכרו כחסרי אזרחות רשאים להגיש בקשה לאזרחות, וישנו גם מסלול לקבלת מעמד על בסיס הומניטרי, כשעיקרון טובת הילד הוא אחד השיקולים בקבלת ההחלטה. השוהים תחת הגנה קבוצתית בניו זילנד זכאים להגיש בקשה למעמד קבע מיד עם קבלת ההגנה הזמנית, ובתום חמש שנים הם רשאים להגיש בקשה לאזרחות.
חזרה למעלה
