ותיקים או חדשים, מבקשי מקלט מתקשים לראות עתיד בישראל

לקול תרועותיהם של עשרות אנשים בקהל, עלו השניים לבמה. בגדיהם צבעוניים, עיניהם בורקות. זמן קצר אחר כך החלו במחרוזת השירים, שהסתיימה באופן ספק סמלי, ספק אירוני ב"והיא שעמדה". המבצעם אינם יהודים, אך כן רואים את ישראל כביתם, לפחות רוצים שיהיה כזה. והם מאוימים. טונטון ולילי קמולה, מבקשי מקלט מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו שרו למען גורלם שלהם. זה קרה ביום חמישי האחרון בבית הספר ביאליק רוגוזין בתל אביב, כחלק מאירועי "יום הפליט", שחל היום.

בני הזוג קמולה, זמרים במקצועם, שנוהגים להופיע עם שירים קונגולזים בקצב הרומבה והגוספל, גם הוסיפו הפעם שני שירים פחות מוכרים לציבור הישראלי, אבל כאלה שהם חיברו ומעבירים את המסר שלהם, כמי שממתינים כבר שנים רבות לחיים שקטים ולמעמד בישראל. "אני לא יודע מה זה אומר להיות פליט", אומר טונטון, "אני יודע מה זה אומר להיות מבקש מקלט".

טונטון ולילי, כמו כ–30 אלף מבקשי מקלט נוספים, משלל מדינות בעולם, ממתינים להכרעה בבקשות המקלט שאותן הגישו למדינה. חלקם ממתינים שנים רבות. לצדם שוהים בארץ גם אלפים רבים נוספים שכלל לא הגישו בקשות, בהם כ–14 אלף אוקראינים שברחו לישראל מאז פרוץ המלחמה שם — המצטרפים הטריים למפת מבקשי המעמד הזרים בישראל.

ב–19 בפברואר, חמישה ימים לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, חגגה יבגניה מיננקו בביתה באירפין. המאורע היה יום הולדתה ה–32. הוריה, שהרגישו שמלחמה היא עניין של זמן, עמדו על כך שתצא לטיול, ללא תאריך חזרה — לישראל. שתיסע לשם עם דודתה הגרה בארץ ושבאה לביקור קצר. קחי רק מזוודה אחת עם הדברים החשובים ביותר, אמרה לה הדודה, וכך עשתה. מיננקו, שסברה שהיא נוסעת לחופשה עד שהמצב יירגע, ארזה מחשב, מזרן יוגה, בגדי ספורט ובגד ים. "לא ידעתי עד מתי אשאר פה", סיפרה בשבוע שעבר ל"הארץ". "כשדודתי שמעה שארזתי בגד ים היא התפלאה, אבל האמת היא שלא האמנתי בכלל שתהיה מלחמה".

למחרת יום הולדתה עלתה על מטוס לישראל. ארבעה ימים חלפו והחלה המלחמה, כעבור כמה ימים נוספים גם הוריה החליטו לנטוש ועשו את הדרך לגרמניה, שם גרה אחותה. הבניין שהיה ביתה הופגז מאז, דירות שלמות נחרבו, אין ולו חלון אחד שעדיין במקומו. מיננקו מספרת שגם איבדה את אחת מחברותיה, שנהרגה בהפצצות הרוסיות. "אין לי לאן לחזור היום", היא אומרת. בינתיים היא גרה בסלון ביתה של דודתה באשדוד, על הספה. המזוודה שאיתה הגיעה פה לידה.

אין לאן לחזור אבל גם להישאר זה לא פשוט. מיננקו, כמו כ–3,000 אזרחי אוקראינה אחרים ששהו בישראל כחוק ערב המלחמה, כתיירים, אינה מקבלת סיוע הניתן לאלו שברחו אחרי שזו פרצה — כמו למשל סיוע רפואי מורכב או סיוע סוציאלי משירותי הרווחה; פרויקט "צו השעה" המסייע לפליטים האוקראינים בישראל גם הוא מבחין בין תאריכי הנחיתה בישראל. כשביקשה לקבל תו קנייה בסך 700 שקלים סורבה. היא לא עומדת בקריטריונים.

בשלושת החודשים הראשונים לשהייתה, אפילו להתפרנס נמנע ממנה. בחודש שעבר בכל זאת קיבלה בשורות טובות. שרת הפנים איילת שקד הודיעה על מדיניות "אי אכיפה" כלפי אוקראינים המוגדרים טכנית כתיירים ושוהים בישראל, יותר עצימת עין מאשר אישור רשמי. וכך, כשהלכה החודש להוציא את הוויזה שלה מרשות האוכלוסין, גילתה שנכתב בה מפורשות: "אינו רשאי לעבוד — יינקטו הליכי אכיפה כנגד העסקה לא חוקית".

כשהיא נשענת על ההבטחה לאי אכיפה, ניסתה בכל זאת למצוא עבודה. היא סיפרה שרצתה לעבוד במחסן בגדים, אבל שם ביקשו לראות את הוויזה והשיבו פניה ריקים. "באוקראינה עבדתי כאנליסטית פיננסית, המשכורת שלי היתה גבוהה, היו לי חסכונות, אבל הם כבר עוד מעט נגמרים", היא אומרת. "אם המצב לא ישתנה בחודשים הקרובים אני איאלץ לעזוב לאירופה".

היא לא תהיה הראשונה. מפרוץ המלחמה ועד תחילת חודש יוני הגיעו לישראל יותר מ–21 אלף פליטים אוקראינים שאינם זכאי חוק השבות, רק כ–14,500 מתוכם עדיין כאן. היתר, כך לפי ההערכות, עזבו לאירופה (שם מקבלים מעמד וזכויות) או שבו לביתם, בכל זאת. אלה שנותרו בארץ לא מוגדרים כפליטים והמדינה גם הפצירה בהם שלא להגיש בקשות מקלט. מה כן? תחילה הם הוגדרו כתיירים, לאור האשרה הטכנית שהם קיבלו. אך מכיוון שהמדינה טוענת בפני בג"ץ שהם אינם כאלה (כדי לא להוכיח שהיא מפרה את ההסכמה עם אוקראינה), הם קיבלו תואר חדש — בעל שם מרשים אך נטול כל משמעות פרקטית — "נמלטי מלחמה". "במקום מדיניות מסודרת וחומלת הם קיבלו הצהרות עמומות על 'אי אכיפה' כשהם עדיין מחזיקים באשרות שאינן אשרות עבודה", אומרת ל"הארץ" זויה לויטין פושניקוב מהיא"ס ישראל. "הותרתם תחת מדיניות עמומה ומפלה היא אכזרית וחסרת היגיון. בפועל המדינה מטילה את האחריות על המארחים הישראלים של אותם פליטי מלחמה".

במובנים מסוימים גם לאלה עוד יש מזל. מאז פרוץ המלחמה סירבה ישראל לכניסתם של כ–4,000 אוקראינים, רובם הגדול עוד לפני ההמראה לארץ, במסגרת מילוי טופס מקוון. כ-350 מאלה שהצליחו להגיע לישראל לפני שגילו שהוכנסה לתוקף "מכסה נושמת", הוחזקו במתקן המעצר בנתב"ג או במלון דן פנורמה בתל אביב עד שגורשו. מיננקו לפחות הצליחה להיכנס.

תחילה חשבה שיש לה כאן עתיד, גם אם זמני, והחלה ללמוד עברית באולפן. היא עדיין לומדת, שש שעות ביום, לדבריה. היא מסופקת אם זה יסייע לה בהמשך למצוא עבודה. "אמרו לי בשגרירות שמדינת ישראל עושה הכל בשביל שהאוקראינים יעזבו", אמרה. "הם כנראה צודקים".

"אני יכול להסתובב כל היום בגינת לוינסקי, להידרדר, לעשן ולהשתגע", אומר עלי (שם בדוי), "או שיתנו לי מעמד אמיתי ואוכל להתחיל פה את החיים שלי". עלי הוא מבקש מקלט דארפורי בן 28. הוא היה נער בן 16 וחצי כשהגיע לארץ, בשנת 2009, לאחר מסע רגלי מפרך דרך סיני ("ברחנו כל הזמן. לא היה אוכל או שתייה"). הוריו ובני משפחה נוספים נותרו מאחור במולדתו, סודאן. בישראל גילה שמבחינת המדינה הוא אינו פליט, ולא משנה מדוע ברח מארצו או מה עבר בדרכו לכאן. חצי שנה הוא היה כלוא בקציעות. אחרי ששוחרר עשה בגרות חלקית ולמד מקצוע — חשמלאות. ב–2014 הגיש בקשת מקלט למשרד הפנים. כשמונה שנים חלפו מאז, שמונה שנים של המתנה.

אות חיים ממדינת ישראל הוא קיבל בנובמבר האחרון, אז סוף סוף זומן (כמו סודאנים רבים אחרים) לראיון מקלט. חודשיים אחר כך גם הגיעה בשורה. בעקבות פסיקת בג"ץ הוא, כמו גם כ–2,400 מבקשי מקלט נוספים, הפכו זכאים לתעודת תושב ארעי, עד שהמדינה תכריע בבקשותיהם. "הסטטוס שקיבלנו הוא לא סטטוס של פליט, זה סטטוס זמני", הוא מבהיר. "מחר יכולים לקחת את זה ממני ולומר לי — יאללה נגמר הזמן. פליטים מוכרים הם חופשיים. אנחנו לא". הוא לא טועה. תוקף המעמד הוא לחצי שנה, כלומר בחודש הבא יצטרך לחדשו, ואם שרת הפנים שקד תחליט, משיקוליה, לבטל את ההגנה על קבוצה זו, המעמד יישלל ממנו.

הפתרון הזמני הזה הוא גם חלקי בלבד. לפי נתוני המדינה, בישראל ישנה קהילה של כ–8,700 סודאנים. 5,000 מהם חסרי מעמד ורק 3,700 תושבים ארעיים. ישנם אלה החדשים של החודשים האחרונים, וגם כאלה שקיבלו מעמד זה לאורך השנים, מטעמים הומניטריים. אבל אסור להתבלבל בינם לבין אלה במעמד פליט, אומרת סיגל רוזן, מקדמת פעילות ציבורית במוקד לפליטים ולמהגרים. "בעוד שמעמד פליט מקנה את הזכות למשפחה וקיים נוהל הקובע כיצד יוסר, הרי שבעלי המעמד ההומניטרי תלויים בגחמות הפקידים. גם כשהאשרה מחודשת במועד, נותרים המחזיקים בה עם תחושות קשות של חוסר ודאות והיעדר יציבות. האם יחדשו לי את המעמד גם בפעם הבאה? ולכמה זמן?"

אי ודאות זו אף גוברת לאור חידוש הריאיונות למבקשי המקלט מסודאן בספטמבר האחרון, מאז רואיינו קרוב ל–900 איש. הראיונות הופסקו באביב 2019 לאור ההפיכה במדינה. ואולם, בראיונות הנוכחיים, מספרים מבקשי מקלט, הושמעו אמירות בשבח הקשרים עם הממשל החדש בסודאן והידע הרב על מה שקורה במדינה כיום. באחרונה גם הצהיר משרד הפנים בפני בית הדין לעררים כי הוא עובד על קווים מנחים חדשים, לבחינת בקשות של מבקשי מקלט סודאנים.

ביטחון זה ודאי לא נוסך במבקשי המקלט. "הציבור הישראלי לא אשם במדיניות, זו הממשלה אשמה", אומר עלי. "יש לי המון חברים ישראלים ומהישראלים השכנים שלי אני לא מרגיש אפליה. אבל אני מאשים את הרשויות, את האנשים שיש להם כוחות, את הממשלה. הסטטוס הזה שקיבלנו יותר טוב ממה שהיה לנו, זה ברור, אבל זה זמני. מחר יכולים לקחת את זה ממני. ואז, לאן אלך?"

כשטונטון קמולה שר על שלום באפריקה, הוא שר גם על מולדתו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. באחרונה חלו שם חילופי שלטון, אולי בדרך לעתיד טוב יותר. בינתיים הוא עדיין מפחד לחזור, עדיין מבקש מקלט בישראל, כבר קרוב לשבע שנים שהוא ממתין שידונו בבקשתו. "להיות מבקש מקלט בישראל זה להיות כל הזמן בסטנד ביי, זה לא חיים", הוא מתאר. "כל בוקר אני אומר תודה לאל שקמתי אבל אני לא יודע מה יוליד יום. אני לא יודע מה זה להיות פליט, אני יודע מה זה להיות בהמתנה". באחרונה נודע לקמולה כי יש החלטה. לא בבקשתו, אלא שינוי סטטוס בהגנה הקבוצתית שהחילה ישראל על אזרחי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. זו איננה עוד. הסתיימה.

זו לא היתה סתם שמועה, זו היתה הודעת דוברות של רשות האוכלוסין. בשבוע שעבר אף התגאתה בכך השרה שקד בחשבון האינסטגרם שלה, כשהודיעה שם שכחלק מהישגי הממשלה, הוקצבו לקונגולזים שלא הגישו בקשות מקלט, 30 יום לעזוב את הארץ. בדיעבד התברר ששקד מיהרה להכריז על כך, לפני שקיבלה חוות דעת הכרחית ממשרד החוץ. אולם לא בטוח שחוות דעת זאת תשנה משהו, רק בחודש שעבר הכריז אחד מנציגי המשרד בכנסת כי אין מניעה מהסרת ההגנה. גם עמדת האו"ם שלפיה המצב במדינה האפריקאית עוד לא התייצב, עשויה שלא לשנות יותר מדי. זה נכון גם באשר לדו"ח של משרד החוץ האמריקאי שפורסם בחודש שעבר, שלפיו המצב בקונגו במגמת החמרה, ובפרט מצבם של פעילים פוליטיים.

הסיפור הקונגלוזי הוא מקרה בוחן מעניין של התנהלות המדינה בנושא בקשות מקלט. מספרם בישראל לא רב יחסית (כ–400) והם פה כבר זמן רב. מרביתם יותר מעשור. ועדיין מבין 332 בקשות המקלט שהוגשו, 225 עדיין פתוחות, רק 42 התקבלו ועוד שלושה זכו למעמד הנכסף של פליטים.

קמולה יחסית חדש בקהילה. הוא הגיע לארץ ב–2016 לאחר שברח ממולדתו. הוא חשש שהשלטון מתנכל למשפחתו בגללו ובגלל עמדותיו הפוליטיות. הוא התקשה לצנזר את דעותיו. מול אביו (כומר מקומי) וגם במקום העבודה שלו — תחנת רדיו, שאותה נאלץ לעזוב לטובת אחרת. "זה מה שמשך את תשומת הלב של רשויות השלטון למה שעשינו, והם לא אהבו את זה", הוא מספר. "התחלתי לקבל הודעות מוזרות, שהזכירו את אשתי ובתי הבכורה. דיווחתי למשטרה — אבל המשטרה לא דואגת להגן על אנשים ולעזור להם כמו שהיא אמורה". הוא הבין שאין לו ברירה, אלא לעזוב את מולדתו.

אלא שבינתיים אין לו מקום אחר שבו הוא יכול לחיות בבטחה, ואף הקולות ממשרד הפנים הישראלי לא מניחים את דעתו. גם שישה ארגוני זכויות אדם כאן יצאו לקרב נגד החלטת שקד. בעקבות עתירה שהגישו עורכות הדין מיכל שוורץ (המוקד לפליטים ולמהגרים) ומירב בן זאב (היא"ס), התקבל צו ביניים שמותיר את המצב הקיים על כנו עד שתתקבל הכרעה בנושא.

הכרעה כזו תיקח קצת זמן. דיון ראשון בבית המשפט המחוזי בירושלים יערך רק בחודש ספטמבר; צפירת הרגעה חלושה לקונגולזים. "המצב שלי בסדר פה, אבל בעצם זה לא ממש נכון", אומר קמולה. "אין לי ביטוח רפואי, אני מקבל פחות זכויות מעובד זר. אני לא יכול לצאת מישראל, אני לא יכול לעבוד בכל עבודה. אני מרגיש כאילו אני בבית סוהר. איך זה יכול להיות בסדר?"

לבני הזוג קמולה ארבע בנות, שתיים מהן (בת ציון וחן) בנות שנתיים ושמונה חודשים, כאן בישראל. על פניו להם יש גיבוי נוסף, מכיוונו של שר החוץ יאיר לפיד. במשרדו ממליצים להעזיב את הקונגולזים באופן הדרגתי, קודם את הבגירים שלהם אין משפחות, ואחר כך לבחון את סוגיית גירוש הקטינים ובני משפחותיהם. אולם גם סייג זה כפוף לכך שלפיד עדיין יהיה בתפקידו בבוא העת. ספק אם זה מרגיע מאוד את קמולה.

"מה אנחנו מפריעים כל כך? אני קם כל בוקר ב–5:00, הולך לעבוד וחוזר. לא מסתבך. לא עושה בעיות. אני רק מבקש לחיות ולקבל את מה שמי שחי פה מקבל", הוא אומר. "אני רק רוצה צ'אנס לבוא לפוליטיקאים ולמי שמחליטים את ההחלטות ולספר להם את הסיפור שלי ומה שעברתי. איזה מחשבות יש לי על העתיד שלי כאן ומה אני מתכנן למשפחה שלי. אחרי שישמעו אותי שיעשו מה שרוצים איתי. אבל קודם שישמעו אותי".

מטעמה של השרה שקד נמסר בתגובה כי "הסודאנים לא קיבלו מעמד מכוח החלטה שהתקבלה בעניינם, אלא רק באופן זמני עד להכרעה בבקשתם למקלט או קביעת מדיניות בעניינם. על כן, הוחלט לתת להם אשרה לתקופה של חצי שנה בלבד.

"בנוגע לאוקראינים, למחזיקי אשרת תייר כחוק, הוחלט לפנים משורת הדין וכמחווה אנושית להאריך את האשרה ואף נקבע כי לא תופעל אכיפה נגד מעסיקיהם לתקופה קצובה ולכן הם יכולים לעבוד. אין כוונה לתת זכויות רחבות יותר, בהינתן שמעל מיליון אוקראינים כבר חזרו לארצם בשבועות האחרונים.

"הסמכות הבלעדית בכל הנוגע ליישום חוק הכניסה לישראל והמדיניות הנהוגה כלפי אזרחי קונגו היא של שרת הפנים, ושיקול הדעת הנתון לה על פי חוק רחב מאוד. לכן, בהסתמך על סקירה מקצועית שהוכנה על ידי אנשי המקצוע ברשות האוכלוסין המצביעה על כך כי מרביתן המוחלט של מדינות המערב שבהן יש מהגרים קונגולזים מחזירות למדינה זה שנים רבות, גם בכפייה, מצאה השרה לנכון לקבוע כי אין מקום להמשיך במדיניות הגורפת ויש לעבור למדיניות פרטנית.

"לפנים משורת הדין ומתוך רצון לייצר שיתוף פעולה בין־משרדי, חוות הדעת הועברה למשרד החוץ בספטמבר 2020. לאחר שבמשך זמן רב לא התקבלה כל התנגדות עקרונית למעט בקשה לדחייה של כמה חודשים משיקולים דיפלומטיים בלבד ובהתחשב שחוות הדעת מוקדמת יותר של משרד החוץ לא הצביעה על כל מניעה, ושר החוץ אף הביע את הסכמתו, ולאחר שהתייעצות עם המל"ל העלתה כי אין קושי וכי אנשי ממשל בקונגו אף רואים את הדבר לחיוב, החליטה השרה על המדיניות המעודכנת".