הנערה שקפצה מהגג שרדה כנגד כל הסיכויים. אך המאבק על הכרה רק החל

קמילה שוקינה, בת 13, לא זוכרת את ניסיון ההתאבדות ששרדה – אך גופה משותק. סיפורה, מהבריונות שספגה בישראל ועד המאבק של אימה על זכותה לטיפול רפואי, חושף את המציאות בה חיים אלפי פליטים אוקראינים

זה הלילה הראשון של קמילה שוקינה בבית הזה. הקירות בחדר השינה לבנים, עירומים. החדר כולו דומם, ריק מאישיותה. אין בו דבר מן הנערה הצעירה שהיא. כמעט שגם לא בחזותה. לפני ארבעה חודשים נעצרו חייה של קמילה, בת 13. היא שוכבת על מיטה בפינת החדר וגופה מאובן, חסר תנועה. היא מתקשה לזכור את מי שהייתה: את הצהוב שצבעה בו את שיערה הארוך, הפרוע. את החולצות הכהות, הארוכות והגדולות, שרק אותן הסכימה ללבוש; היום היא לובשת רק לבן, אחרת היא לא מוכנה. השיער הארוך הפך קצר, והצהוב הפך חום. גם הפנים נעשו זרות. רק עין שמאל שרדה כפי שהייתה, תכולה יפהפייה.

הן עברו לכאן ב־2 באוגוסט, יום שבת. אז נכנסו קמילה, אימה אולסיה ונטסיסלבסקה ואחותה הגדולה ונסה עם הארגזים האחרונים. את הרהיטים הכבדים התנדבו לסחוב חברי משפחה שהכירו בשלוש השנים האחרונות, מאז שברחו מהמלחמה באוקראינה והגיעו לישראל. זו הדירה השלישית שהספיקו לעבור כאן, השנייה בראשון לציון לבדה, אבל היא הייתה אמורה להיות הטובה ביותר. בית פרטי מוקף חצר, ובו לכל אחת חדר משלה. בסוף השבוע ההוא ציירה קמילה את חדר השינה שלה כפי שחלמה עליו – מיוחד, מעניין, מגניב. כמוה. "לא ברור מה היא זוכרת מכל זה", אומרת אימה, "הרבה דברים נעלמו לה".

על מה שקרה אחר כך, ביום המחרת, קמילה לא יודעת מאום. כאילו זו לא הייתה היא שעמדה שם, על הגג של בניין היקב הישן; אוחזת בידה של מילנה בובקובה, חברתה, וקופצת משם יחד איתה. על החיים ועל המוות. היא לא יודעת שמילנה נהרגה במקום, כמו שהן תכננו שיקרה לשתיהן, דווקא שם, ליד הרחבה המקוללת של גן העיר, שבה סבלו שוב ושוב מאכזריותם של נערים בני גילן. היא לא יודעת שזה האירוע שגופה, בדרך לא דרך, הצליח לשרוד.

"קמילה קפצה מהגג עם חברה שלה", הודיעה לאולסיה אחת מחברותיה. דיווחים זהים מהרשויות הגיעו אליה רק כשכבר הייתה בדרכה למקום. שבוע לפני כן עמדו החברות יחד על אותו הגג, אך כוח מצוות המו"מ המחוזי במשטרה הצליח לשכנע אותן לרדת. מילנה אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, אך קמילה שוחררה. על פי דו"ח האשפוז הראשוני שמחזיקה אולסיה, קשה להבין מדוע. "היא חשבה לקפוץ, אומרת שיש סיבות לכך, אך החליטה שלא, כי אוהבת את אמא שלה", נכתב שם, "קיימות מחשבות על מוות מזה כשנתיים. אומרת שברגעי משבר היא חושבת לתלות את עצמה". עוד נכתב בדו"ח כי קמילה העידה שהיא פוגעת בעצמה. היא סיפרה גם על הבריונות כלפיה בבית הספר ובגן העיר.

"קמילה הייתה מספרת, היא אמרה לי שהיא עוברת את זה", משתפת אולסיה. "ירקו עליה, דחפו אותה, פעם זרקו אותה למזרקה בגן העיר. פניתי לכל מי שיכולתי אבל זה לא עזר. רציתי ללכת לשם בעצמי, אבל קמילה עצרה אותי. היא חשבה שזה רק יחמיר את המצב", סיפרה. לצד זאת, אומרת האם, בבית היא הייתה עדיין הילדה שתמיד הכירה, "שמחה, חייכנית, פעילה. היא התרגשה מתחילת שנת הלימודים והזמינה באינטרנט קלמר חדש, מחברות וטושים", היא נזכרת ומתרגשת לרגע. "המשלוח הגיע אלינו הביתה בזמן שהיא מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ".

אל בית החולים אסף הרופא הובהלה קמילה עם פגיעה רב־מערכתית, לרבות חבלת ראש קשה שכללה דימומים פנימיים במוח, וארבע גפיים משותקות. מצבה היה קריטי. היום, בחלוף ארבעה חודשים, השיפור עולה על התחזיות. היא ערנית, עוקבת במבטה אחרי המתרחש ומגיבה לשמה. לפני חודשיים ידה השמאלית חזרה לתפקוד, לפחות חלקי. המחוות הרצוניות שהיא מסוגלת להן מלמדות שמבעד לגופה, מבעד לפגיעות המוחיות, קמילה נותרה קמילה. לאחר היכרות קצרה, מתוחה וכואבת לנוכח המפגש עם מצבה, מגובה המיטה היא לוכדת את האורחים בעיניה; היא מרימה את הגבות וחורצת לשון. היא לא תשנה את הבעתה עד שתגרום להם לחייך. באחרונה הועברה קמילה לשיקום בבית החולים פוריה בטבריה. כעת זו הפעם הראשונה ששוחררה לחופשה, סוף שבוע בבית.

מאבק תמידי

אולסיה, אימה של קמילה, היא בת 42. בתחילת 2022 מת בעלה מדום לב. כמה חודשים אחר כך פרצה המלחמה, והיא נדרשה לעזוב את אוקראינה עם שתי הבנות שלהם. היעד היחיד שחשבה עליו היה ישראל. "זה המקום היחיד שאני מכירה מחוץ לאוקראינה", היא אומרת. אולסיה התאהבה בישראל לפני שבע שנים, כשביקרה כאקרובטית בקרקס נודד שחנה במדינה במשך תשעה חודשים. "מזג האוויר נהדר, האנשים חמים, מיד היו לי פה חברים". במהלך השנים היא שבה מפעם לפעם לביקורים, חלקם עם ונסה וקמילה.

הפעם הן הגיעו כפליטות, שלוש מתוך 5,000 אזרחיות אוקראיניות שמצאו מקלט בישראל בחסות הגנה זמנית שנתנה להן שרת הפנים דאז, איילת שקד (לצד 25 אלף אוקראינים שכבר חיו בישראל, חלקם ללא אשרה). לאחר שלושה חודשים, כשקיבלה אשרת עבודה, החלה אולסיה לעבוד. האקרובטית הפכה לעובדת ניקיון. היא ניקתה בתים פרטיים, משרדים גדולים, אירועים חד־פעמיים – היא הייתה נכונה לכל עבודה. בזמן הזה, ניסו בנותיה להתאקלם. "לקמילה היה קשה מאוד עם השפה, אבל היא ניסתה ללמוד מה שאפשר", היא אומרת. נחמה כלשהי הייתה בכך שסיפורן הוא סיפורן של אלפי המשפחות האחרות במצבן.

"האימהות האלה נמצאות במאבק תמידי, והוא קורה בתוך המשפחה וגם מול העולם שבחוץ", אומרת קרינה (השם המלא שמור במערכת), אזרחית ישראלית שמסייעת לפליטים האוקראינים. "נשים הגיעו לפה עם טראומה ואי ודאות, והן עשו הכל כדי לבנות את החיים שלהן כאן. הילדים נכנסו מיד לבתי הספר, כולן עובדות, אבל זה לא מספיק. כמעט לאף אחת מהן אין זכויות סוציאליות בסיסיות".

על אף פניות חוזרות מארגוני חברה אזרחית כגון היאס ישראל, המוקד לפליטים ומהגרים ורופאים לזכויות אדם, מדינת ישראל לא ניסחה מדיניות מוסדרת כלפי מי שחוסים בה תחת הגנה זמנית. המשפחות האוקראיניות שוהות כאן על בסיס אשרת תייר שמוארכת מדי שנה וצפויה לפקוע בסוף החודש הקרוב. מלבד הזכאות המינימלית שניתנה עד כה – אי־הרחקה, אשרת עבודה למבוגרים וחינוך לילדים – נגישות לשירותי רפואה ניתנה באופן זמני וחסר. רק ביולי 2024, יותר משנתיים מאז קיבלה אותם, ישראל הסדירה את האפשרות לילדים וקשישים להירשם בקופת חולים "לאומית" תמורת דמי ביטוח בריאות נמוכים. אולם, עד כה, רק 1,500 פליטים אוקראינים ידעו לעשות זאת. משפחתה של קמילה לא הייתה בין המעטים.

אולסיה לא העלתה על דעתה שתצטרך ללמוד את כל זה. כשהגיעה החשבונית מבית החולים, היא הבינה שהיא חייבת 358 אלף שקלים על ארבעת חודשי האשפוז של קמילה. אם לא די בכך, היא הבינה שהמשך הטיפול הרפואי של קמילה לשארית חייה ידרוש ממנה סכומים דמיוניים עוד יותר, מאחר שבמדינת ישראל בתה כלל אינה מוכרת כנכה. בשבוע שעבר נפתרה הבעיה הראשונה, הדחופה יותר. בזכות מעורבות של חבר הכנסת ולדימיר ביליאק (יש עתיד) ושל יו"ר ועדת העלייה והקליטה ח"כ גלעד קריב (הדמוקרטים), הודיע משרד הבריאות כי יישא בעלויות האשפוז והשיקום. אך זו הייתה מעין מחווה של רצון טוב, הבנה בסיסית של מקרה הומניטרי ייחודי. הבעיה המהותית, אומרת אולסיה, נותרה בעינה.

"ביום שאחרי השיקום, אנחנו באותה הבעיה. לקמילה עדיין לא יהיו שום זכויות כאן", מסבירה האם, "היא לא תקבל קצבת נכות ואין לה ביטוח רפואי, ואין לנו כתובת אחרת – אי אפשר לקנות תרופות, מוצרים בסיסיים לטיפולים, לא נוכל לקבל אפילו מרשם". עורכי הדין של המשפחה, אלעד ג'ובני וסרגיי זובנקו, מסרו כי "הדין שלה נגזר כי היא לא אזרחית אלא 'פליטה שקופה', למרות שהיא הגיעה לפה בעידוד מדינת ישראל ובאישורה".

על מיטת חדר השינה של קמילה עולה גם אולסיה, ונצמדת לבתה. היא נוגעת בפניה, מצמידה את אפה אל לחיה ומעבירה אצבע ארוכת ציפורן סביב פניה של קמילה. קל לדמיין איך בעבר קמילה הייתה הודפת אותה, אבל היום זה אחרת. היום קמילה לא מסוגלת, ונדמה שהיא גם לא רוצה. היא מחייכת. נעימה לה האהבה הזאת. אולסיה שוכחת מכל דבר אחר בזמן הזה; מהאנשים שסביבה, מהבעיות שנערמות על גבה. על האפשרות לשוב בלית ברירה לאוקראינה, כל שכן כשהמלחמה נמשכת, היא בקושי מוכנה לדבר. "היא לא תוכל לעבור שם שיקום נורמלי, וזה לא מגיע לה", היא פוסקת, "היא הייתה תלמידה בבית ספר ישראלי, היא טופלה על ידי הרשויות בישראל, והאירוע הזה קרה כאן במדינה הזאת. חשוב שהיא תקבל את כל הזכויות שמגיעות לה".

מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב נמסר בתגובה כי "אשפוז בכפייה ניתן לעשות רק לפי הנחיות הקבועות בחוק. כמו כן, לפי חוק זכויות החולה, לא ניתן לעדכן במצבו הרפואי של אדם אלא את האפוטרופוס שלו או גורם טיפולי רלוונטי ועל כן עודכנה פקידת הסעד ברווחה במצב".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה כי "טיפול רפואי מציל חיים ניתן לכל אדם, ללא תנאי. פעמים רבות במקרים של טיפול רפואי מציל חיים לחסרי מעמד, בהיעדר גורם מבטח בתי החולים נותרים עם חובות אבודים. משרד הבריאות עושה כל מאמץ לסייע ולספק את צרכיה הרפואיים של הנערה ודאג לטיפול המתאים ואף למציאת מקום להמשך תהליך השיקום. הסדרת מעמדה של הנערה וזכויות סוציאליות הנובעות מכך, אינן בסמכות משרד הבריאות".