22.08.22, ורד לי
לדברי מהרציון, "זה היה הרגע שהבנתי שהגזענות הגיעה עד אליה. הבנתי שהיא מרגישה פחות שווה מילדים לבנים". היא מספרת שהחליטה לעזוב כשהבחינה שבתה הופכת "לילדה כבויה". "הדבר שהכי חשוב לי הוא שהילדה שלי תגדל עם ביטחון עצמי, במיוחד כאישה. אני גדלתי במדינה שיש בה דיכוי נשי, ואני נלחמת בזה מגיל צעיר".
המשפחה חזרה לאריתראה כשמהרציון היתה בת 11. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות ובגיל 17 התגייסה לצבא. בזכות הישגיה בלימודים היא שוחררה מהצבא כעבור שנה וחצי, והחלה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים בקולג' מקומי. פעילותה כסטודנטית היא שהובילה לעזיבתה את המדינה. "אני נוצרייה מאמינה, וכשלמדתי בקולג' ארגנתי תפילות משותפות לנשים, אף שתפילות כאלה היו אסורות לפי החוק". היא נתפסה ונשלחה לשלושה שבועות במאסר. לאחר שחרורה נתפסה שוב כשהיא מארגנת תפילה, ונכלאה בשנית. אז נודע לה כי עומדים לאסור אותה לתקופה ממושכת. "הבנתי שאין לי ברירה אלא לברוח מהמדינה", היא אומרת.
בהמשך הגיעה לדרום תל אביב והחלה לעבוד בוועד למלחמה באיידס, שם הובילה את מערך מבקשי המקלט – עד לעזיבתה לקנדה. היא ליוותה נשאי HIV, ארגנה פעולות הסברה על מחלות מין בקהילה ויצאה עם ניידת לבצע בדיקות איידס ברחבי הארץ. "כשהתחלתי לדבר בקהילה על מין ועל שימוש באמצעי מניעה ספגתי הרבה אלימות. לא מקובל שאישה תדבר על נושאים כאלה", היא מספרת. "בפעמים הראשונות שבהן נכנסתי לברים כדי לחלק קונדומים ועלונים זרקו עליי בקבוקי בירה וקיללו אותי – אבל זה לא עצר אותי. ידעתי שהתפקיד שלי להעלאת מודעות הוא חשוב. בהדרגה היחס אליי התחיל להשתנות. אנשים התחילו לפנות אליי, התחלתי לתת ייעוץ טלפוני, ללוות מטופלים. היום כשאני נכנסת לבר מציעים לי משקה, יש קשב, ואין אלימות".
לצד הביקורת הפנימית, מהרציון מסבירה כי המצב הקשה של מבקשי המקלט בישראל תורם גם הוא להתפשטות האלימות. "מבקשי המקלט ברחו לכאן ורבים מהם נמצאים בטראומה והם לא מטופלים", היא מסבירה. "נוסף על כך, הקיום בישראל ללא מעמד וללא כל סיוע מהמדינה הוא קשה. הם חיים במצב של חוסר ודאות מתמשך. כל המתח הזה חודר פנימה לבית ויוצא על האישה ועל הילדים, ואין טיפול". היעדר המעמד משפיע גם על נכונותן של הנשים שהן קורבנות האלימות לבקש את עזרת הרשויות. "מבקשות מקלט מפחדות להגיש תלונה במשטרה. הן מפחדות מהיחס של השוטרים, ומבינות שהתלונה לא תטופל".
מהרציון הרבתה לעסוק גם בהידרדרותן של מבקשות מקלט לזנות, וב-2017 השתתפה בעריכת דו"ח שמיפה את התופעה. לפני פרוץ מגפת הקורונה הוערך מספרן של הנשים מקרב הקהילה שנלכדו בזנות בכ-400, אך ב-2020, בצל המגפה, המספר גדל פי שלושה. "בתקופת הקורונה נשים רבות מהקהילה נקלעו לעוני, ולצורך הישרדותן הידרדרו לזנות. הדבר החמור ביותר הוא שישראל אינה מספקת מענה שיקומי לנשים חסרות מעמד שנקלעו לזנות, אז גם אין להן איך לצאת מזה".
לדבריה, הזנות בקהילת מבקשי המקלט מוסווית, וכמעט שאינה נראית ברחובות. "היא מתקיימת בעיקר בברים, ויש גם מבקשות מקלט שעובדות בדירות דיסקרטיות באזורים שונים בארץ יחד עם ישראליות". כשהיא נשאלת לזהות הלקוחות, מהרציון משיבה: "כולם באים. מגיעים גם ישראלים". לדבריה, גם הסרסורים אינם רק בני הקהילה, "אלא גם ערבים ויהודים".
מהרציון מסבירה מדוע החליטו היא ובעלה לעבור לקנדה. "אנחנו צעירים ומחפשים מקלט בטוח. קנדה נותנת לי מעמד, אפשרות ללמוד ולהתפתח ואפשרות לקנות בית. בישראל שילמתי מסים כמו כל אזרח – אבל לא הורשיתי אפילו להוציא רישיון נהיגה". עם זאת, מהרציון אינה מתכוונת לזנוח את הקהילה שבתוכה פעלה. גם מקנדה, היא ממשיכה לנהל קבוצת פייסבוק של מבקשות מקלט החיות בישראל ושומרת על קשר עם נשים נפגעות אלימות.
חזרה למעלה
