ההפרדה בין תלמידים שחורים ללבנים לא פחות גרועה מאבי מעוז

בעקבות המינוי של יו"ר מפלגת נעם, אבי מעוז, לאחראי על אילו גופים חיצוניים יוכלו להעביר פעילויות בבתי הספר בישראל, כתבה שירלי רימון, ראש מינהל החינוך בעיריית תל אביב, מכתב למנהלות ומנהלי בתי ספר ובו התחייבה כי העיר תישאר "מגדלור של פלורליזם, זכויות מיעוטים, ובית לכל אדם באשר הוא אדם". רוח הקרב הנושבת מהמכתב מעוררת השראה, עד שנזכרים שאותה אשת חינוך היא גם זו שמגינה בחירוף נפש על הפרקטיקה של הפרדת ילדי הפליטים לבתי ספר ייעודיים, שבהם לא לומד אף לא ילד ישראלי אחד. כפי שתיארה נטע אחיטוב בכתבתה ב"הארץ" ב–14.9, בתל אביב לומדים 5,000 ילדים של הורים מבקשי מקלט, ו–91.5% מתוכם לומדים בגן או בבית ספר נפרד בשל מדיניות של עיריית תל אביב. העירייה ומשרד החינוך טוענים כי שיבוץ ילדים בבתי ספר מתנהל אך ורק על פי מקום מגוריהם, אבל בידי המתנגדים להפרדה, שהדיון בעתירתם הגיע כעת לבית המשפט העליון, הצטברו לא מעט הוכחות לכך שילדי מבקשי המקלט משובצים לגנים ולבתי ספר נפרדים גם כאשר המרחק ממקום המגורים אינו מהווה שיקול. השלכות מדיניות ההפרדה מורגשות כבר עתה, ומיתרגמות להישגים חינוכיים נמוכים של הילדים, פגיעה בדימוי העצמי שלהם, ותחושה של חוסר שייכות לחברה שבה יבלו ככל הנראה את שארית חייהם.

רימון מספקת שלל הסברים למדיניות ששוללת שילוב של ילדי מבקשי מקלט בבתי ספר ברחבי העיר לצד ילדים ישראלים. אלו נעים בין ההגיוני (ילדי בית ספר יסודי צריכים ללמוד בשכונה שבה הם חיים) למגוחך (הסעת ילדים לשכונה אחרת אינה אקולוגית). אבל טענה אחת שרימון מעלה דורשת התייחסות רצינית כיוון שהיא קובעת כי הסעת ילדים היא אידיאולוגיה חינוכית "שנכשלה בכל העולם". כבר בכתבתה הביאה אחיטוב שורה של מחקרים ממדינות אירופאיות שמראים חד־משמעית כי שילוב של ילדי פליטים בבתי ספר מקומיים היטיב עמם משמעותית. לראיות אלו צריך להוסיף גם את המקרה האמריקאי. למרות שהנסיבות ללא ספק שונות — בארה"ב האינטגרציה לא היתה של פליטים שזה עתה הגיעו אלא של אמריקאים ממוצא אפריקאי — הפרספקטיבה הארוכה על מפעל שילוב של ילדים כהי עור בחברת ילדים לבנים מהווה תקדים בעל חשיבות קריטית להבנה של הסיטואציה הנוכחית בתל אביב.

לאחר שבית המשפט העליון בארה"ב הוציא מחוץ לחוק את עקרון ההפרדה הגזעית ב–1954, החלו רשויות מקומיות ברחבי ארה"ב להסיע ילדים משכונות של שחורים, שבהן בתי הספר סבלו מתת־תקצוב וכשלים כרוניים, לשכונות של לבנים, שבהן רמת החינוך היתה גבוהה משמעותית. במקרים רבים מדיניות זו נכפתה על הרשויות על ידי בתי משפט, שביקשו לציית לפסיקת בית המשפט העליון ולא ראו דרך אחרת לשנות את המציאות שבה ילדים לבנים ושחורים למדו בנפרד. חשוב לזכור שברוב מדינות ארצות הברית הפרדה גזעית בחינוך לא היתה מעוגנת פורמלית בחוק אלא נגזרה מהריכוז של אוכלוסיית השחורים בשכונות מסוימות שאליהן נדחקו בגלל ההתנגדות של לבנים לחיים במרחבים משותפים. השילוב הממוסד של ילדים שחורים — שמוכר בשם busing על שם האוטובוסים שבהם הוסעו הילדים — עורר זעם אדיר בקרב לבנים רבים, שחששו מחלוקת משאבים חדשה שתגזול יתרונות מילדיהם, ומהחשיפה שלהם לילדים שחורים, שאותם תפשו כאלימים, בורים ומסוכנים. גם אחרי שנרגעו הרוחות והאינטגרציה הפכה לשגרה, הסיטואציה של ילדים שחורים משכונות עניות שמוסעים מדי בוקר לשכונות לבנות אמידות, נשארה טעונה ומורכבת. הילדים השחורים נתקלו באין ספור גילויי גזענות מצד מורים, הורים וחברים לספסל הלימודים. לעתים קרובות הם הוכוונו בבתי הספר החדשים שאליהם הגיעו למסלולים פחות מאתגרים שלא פתחו בפניהם את אותן הזדמנויות במרוץ אל הקבלה לאוניברסיטאות. כולם נאלצו לוותר על החוויה של לימודים בבתי ספר שכונתיים בחברת ילדים מרקע דומה.

אבל, וזהו אבל גדול, מחקרים עדכניים בתחום מראים שלמרות הקשיים, בטווח הארוך היו לאינטגרציה יתרונות אדירים. חוקרים שבדקו מה עלה בגורלם של ילדים שהוסעו לבתי ספר מעורבים גילו שבכל פרמטר חייהם היו מספקים יותר משל תלמידים שנותרו בבתי ספר בשכונות שחורות. הם מרוויחים יותר, נהנים מחיי משפחה יציבים יותר, וסובלים פחות מעוני, אבטלה ובריאות לקויה. מחקר של הכלכלן ראקר ג׳ונסון מ–2019 הראה שככל שילדים שחורים למדו יותר שנים בבתי ספר מעורבים, כך גדלו סיכויי ההצלחה שלהם בחיים. כיום רבים מהשחורים בשכבת הגיל הרלוונטית שנמצאים בעמדות מנהיגות בארה"ב, בהם סגנית הנשיא קמלה האריס, הם בוגרי ה–busing. אלו שנשאלו איך הם מסכמים בדיעבד את היתרונות שהעניקו להם הלימודים בבתי ספר מעורבים, אמרו שלא מדובר רק באיכות הלימודים, אלא שהחוויה המכוננת בגיל צעיר של היכרות אינטימית עם לבנים העניקה להם תחושה של שייכות, שאיפשרה להם בהמשך להתמודד עם הלחצים שעמם מתמודדים שחורים באוניברסיטאות יוקרתיות ובמקומות עבודה תובעניים.

האינטגרציה בארה"ב הלכה ודעכה במהלך שנות ה–80 השמרניות. השינוי באווירה הציבורית השפיע גם על בתי המשפט, שחדלו לחייב רשויות מקומיות לעשות מאמץ לשלב ילדים שחורים בבתי ספר לבנים. התוצאות הן לא פחות מהרסניות. כיום המציאות בבתי הספר בארה"ב אינה שונה בהרבה מזו שהיתה ב–1965. ילדים שחורים לומדים בבתי ספר שנמצאים בשכונות נחשלות וחסרים את המשאבים שמאפשרים לשבור את מעגל העוני. בהתאם לכך, המיעוט השחור אינו מצליח לסגור את הפערים מול הרוב הלבן. ההון החציוני של משק בית שחור הוא כיום כ–13% מההון החציוני של משק בית לבן. פערים בחינוך, כמובן, אינם הגורם היחיד שמסביר את הנתון הזה, אבל העובדה שמיליוני ילדים שחורים מעבירים את ילדותם בלי מגע עם חברת הרוב הלבנה היא גורם משמעותי לכך.

איש לא טוען שאינטגרציה בין־גזעית בחינוך היא משימה קלה. אבל האלטרנטיבה של ריכוז ילדים ממוצא אפריקאי בבתי ספר שבהם אינם זוכים להכיר מקרוב ילדים ישראלים, גרועה בהרבה. מותר להניח שעיריית תל אביב אינה מתכוונת להרע לילדי מבקשי המקלט שנולדו בקרבנו, והיא מאמינה שתוכל לספק להם חינוך טוב קרוב לבית ומבלי להיכנס לתסבוכת של הסעות לבתי ספר באזורים אחרים בעיר. היא בוחרת בפתרון שנראה הגיוני ויחסוך לה הרבה כאבי ראש. אבל כמו בארה"ב, גם בישראל, בתי המשפט צריכים להכריח את העירייה ומשרד החינוך לבחור בדרך הקשה בטווח הקצר, כדי שבטווח הארוך ילדי מבקשי המקלט יוכלו לשגשג, לממש את עצמם ולתרום למקום שבו כולנו חיים. גם בימים אלו, זה לא פחות חשוב מהמאבק בתוכניות של אבי מעוז.