"הדאגה" של משרד החינוך לילדי הפליטים צבועה וחצופה

קשה לקבוע אם עמדת משרד החינוך צבועה או אווילית יותר, למשמע טענת נציגיו כי זהותם של ילדי מבקשי המקלט עלולה להיפגע אם ילמדו עם ישראלים. לא ברור גם איזו מבין האפשרויות גרועה יותר. את הטענה לעיל השמיעו נציגי לשכת המדען הראשי במשרד בפני בית המשפט בתגובה לעתירה של מבקשי מקלט נגד מדיניות ההפרדה הנהוגה בתל-אביב, הגורמת לכך שילדים אלה לומדים בבתי ספר נפרדים בדרום העיר. אם הם באמת דואגים ל"שורשים התרבותיים והמשפחתיים" של הילדים הללו, הרי שעמדתם מדגימה בורות מדאיגה ביחס לחינוך של פליטים וניתוק מוחלט מהשיח המחקרי הבינלאומי הער בנושא.

דו"ח של OECD מ-2019, למשל, מפרט את הצרכים האופייניים לילדי פליטים שמערכת החינוך בכל מדינה צריכה לענות עליהם. בין היתר מצוינים הצורך ללמוד את השפה של המדינה המארחת, לפתח את שפת האם ואת הצורך להתחבר לאחרים ולהרגיש שייכות לחברה המארחת. הדו"ח מצטט מחקרים שמראים כי בגלל הבדלים ביניהם לבין הסביבה שלהם, ילדי פליטים עלולים לחוש ניכור ולהתקשות באופן מיוחד בגיבוש תחושת שייכות למקום. זאת ועוד, לאור הטראומה שנושאים ילדים להורים שנעקרו מביתם, לעתים קרובות בנסיבות של סכנת חיים, הם זקוקים במיוחד לתחושה של ביטחון, וזו מושגת בין השאר דרך קבלת פנים חמה של הילדים במדינה המארחת.

הצרכים הללו, כמו גם צרכים אחרים המפורטים בדו"ח, לא יכולים לקבל מענה בבתי ספר נפרדים. כשהם רואים שאין אף תלמיד מקומי שלומד איתם, הם לא מרגישים שייכות או ביטחון, וזו בוודאי איננה קבלת פנים חמה. כשהם מוקפים בילדי מבקשי מקלט אחרים מארץ מוצאם, הסיכוי שילמדו ויפנימו את השפה העברית ואת התרבות הישראלית צונח. לא צריך לקרוא מחקרים ודו"חות כדי להבין זאת. לכן, סביר יותר להניח שהניסיון של משרד החינוך לדחות את שילובם של ילדי מבקשי המקלט בבתי ספר "רגילים" לא נובע מתוך דאגה אמיתית לזהותם האתנית של הילדים, וכי זוהי טענה צבועה. אך מהי מסתירה? האם זו גזענות לשמה? האם הדאגה האמיתית היא דווקא לשלמות זהותם של הילדים הישראליים?

כשקוראים הלאה בחוות הדעת שכתבו ענבר בוברובסקי וד"ר אודט סלע מלשכת המדען הראשי, מוצאים טענות שונות שמתייחסות לקשיים מגוונים בשילוב "אוכלוסיות" בבתי ספר. למשל, הן מפרטות, עלול להיווצר קושי במתן תגבור נוסף לילדים הזקוקים לכך בגלל הסתמכות ההורים על הסעות. קושי אחר שנוגע גם הוא לריחוק הגיאוגרפי של הילדים מבית הספר, הוא השתלבותם החברתית דרך מפגשים אחר הצהריים. אלו טענות פטרוניות וחצופות, שכן שיקולים מהסוג הזה צריכים להינתן לשיקול דעת הורי הילדים, ולא להחלטת משרד החינוך או העירייה.

אחרי כל טענות הסרק האלה מגיעה סוף-סוף הטענה שמבטאת את הדאגה העיקרית של משרד החינוך. "בית הספר יידרש להקצאת שעות פרטניות רבות יותר עבור תלמידים אלו. בנוסף, בית הספר יידרש להכשיר את המורים להתמודדות עם הטרוגניות בכיתה ועם הסוגיות המורכבות שזו מעלה בנושאים שונים – החל מפערים לימודיים ועד סוגיות חברתיות-רגשיות מורכבות", נכתב שם.

זהו זה. יצא המרצע מן השק. מה שמדאיג את משרד החינוך איננה הזהות התרבותית של ילדי מבקשי המקלט, אלא המאמץ ששילובם ידרוש ממשרד החינוך – מאמץ שכל הילדים, ולא רק ילדי מבקשי המקלט – היו יכולים ליהנות מפירותיו, אילו היה יוצא לפועל.

מחברי המכתב צודקים בטענה ש"הענקת שוויון הזדמנויות שמבוסס אך ורק על שילוב אוכלוסיות שונות באותם בתי הספר אינו צולח". זה נכון לגבי פערים סוציו-אקונומיים, זה נכון לגבי שילוב של תלמידים מהחינוך המיוחד וזה נכון לגבי הבדלים תרבותיים. כל השילובים הללו לא יכולים להיעשות בכיתות שעולות על גדותיהן, עם מורה אחת, שאין לה הכשרה מתאימה. אבל המסקנה שיש להסיק מהטיעון דלעיל איננה שיש להפריד בין ילדי מבקשי מקלט לילדים ישראליים. זו לא יכולה להיות המסקנה. אסור שזו תהיה המסקנה, ואסור שזה יהיה הפיתרון, משום שזהו פיתרון גזעני ופוגעני.

במקום זאת, הטיעון צריך היה להוביל את משרד החינוך למסקנה שיש לתכנן מחדש באופן יסודי את המערכת, כך שהיא תוכל להכיל פערים והבדלים בין ילדים ולהעניק לכל ילדה וילד מענה מיטבי על הצרכים המיוחדים שלה ושלו. "בית הספר יידרש להקצאת שעות פרטניות רבות יותר"? אז תנו לבתי הספר שעות פרטניות רבות יותר. תנו אותן לכל תלמיד שיידרש להן. "בית הספר יידרש להכשיר את המורים להתמודדות עם הטרוגניות בכיתה"? מדוע לא להכשיר את המורים להתמודד עם הטרוגניות בכיתה? האם לא קיימת הטרוגניות בין ילדים שונים בין כה וכה? ומה לגבי הכשרתן של המורות להתמודד עם "פערים לימודיים ועם סוגיות חברתיות-רגשיות מורכבות"? מדוע לדחות על הסף הכשרה כזאת, שתועיל גם למורות וגם לתלמידים באשר הם, ולא רק לילדי מבקשי מקלט? שהרי בין כל הילדים עולות סוגיות חברתיות ולכל הילדים יש "סוגיות רגשיות".

ולכן, זהו אינטרס של כל ההורים, ולא רק של מבקשי המקלט, לפעול למען שילובם המוצלח של הילדים בכל בתי הספר ולפעול למען כינון מערכת חינוך שמסוגלת לתת מעטפת שלמה יותר לכל אחד מהילדים. כזו שתראה כל ילדה כמי שהיא, על סגולותיה וצרכיה הייחודיים, ותעשה כל שביכולתה על מנת לתת להם מענה.

ולכן, זהו אינטרס של כל ההורים, ולא רק של מבקשי המקלט, לפעול למען שילובם המוצלח של הילדים בכל בתי הספר ולפעול למען כינון מערכת חינוך שמסוגלת לתת מעטפת שלמה יותר לכל אחד מהילדים. כזו שתראה כל ילדה כמי שהיא, על סגולותיה וצרכיה הייחודיים, ותעשה כל שביכולתה על מנת לתת להם מענה.

יתר על כן, ויתור להתנגדות של משרד החינוך לאינטגרציה יחזק את הנטייה הקיימת ליצור עוד ועוד הפרדות בין קבוצות שונות, לאפשר שגשוג רק לתלמידים עם תכונות מסוימות ותנאי חיים מסוימים, ולהעמיק את הפערים החברתיים ואת אי השוויון. ויתור למשרד החינוך גם יעביר לילדים מסרים אנטי-חינוכיים בעליל. כמו למשל, שחשובים לנו יותר הישגים לימודיים מאשר אנושיות וכבוד לאחרים; שבית הספר אינו יכול לשאת שוני והבדלים בין ילדים; שעליהם לדבוק בדומה ולדחות את הזר, ועוד מסרים רבים אחרים, שמביש לקבל מהמשרד האחראי על חינוכם של ילדות וילדים.

ואולי זה לא באמת מוזר. שהרי דובר רבות על האירוניה הצורמת הטמונה ביחסה של מדינת ישראל, שכל אזרחיה כמעט צאצאים של פליטים, לפליטים ולמבקשי המקלט. כמו העברה בין-דורית של אומה, מדינת ישראל דוחה מעל פניה את כל מי שזר, או חריג באופנים אחרים (גם יחסה לבעלי צרכים מיוחדים אחרים לוקה בחסר ועל הכיבוש בכלל אין מה לדבר). מצד אחד, מקפידים בבתי הספר להרצות בפני הילדים על השואה והגבורה ועל המעפילים ולהעמיד אותם באינספור טקסים, ומצד שני, דרך דוגמה אישית, מלמדים אותם שנאת זרים. רק חשבו על הערך המוסף שהיו מקבלים הילדים, אילו היו יכולים ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל, ובמקביל לראות נגד עיניהם את התיקון שאנחנו עושים.