גם בקורונה, חייהם של מבקשי המקלט שווים פחות

בתחילת אפריל נפתח לראשונה "מתחם בדיקות הקורונה לזרים", שהוקם בדרום תל אביב כדי להנגיש בדיקות קורונה בחינם לאוכלוסיית חסרי המעמד בישראל. שווה להתעכב על המונח הזה, "מתחם בדיקות קורונה לזרים", שכן, המגיפה, בניגוד אלינו, אינה מבחינה בין סוגים שונים של תעודות זהות. היא שרירותית ולכן שוויונית. והיא מזכירה לנו שסוגיות של מעמד הן הבחנות מדומיינות, בעוד שבני אדם – ממש לא.

במשך למעלה מעשור מבקשי מקלט חיים בישראל ללא מעמד מוסדר. ככאלה, הם אינם זכאים לשירותי בריאות ממלכתיים, לדמי אבטלה או לקצבאות אחרות, כמו גם לרוב שירותי הרווחה. במשך שנים ישראל מעדיפה להשאיר את הכאוס כמות שהוא. להדיר, להפריד ולהפלות, במקום להסדיר, להכיל ולהשוות.

המדינה שולחת את מבקשי המקלט לקושש שירותי בריאות במרפאות ייעודיות-נפרדות, שאין להן את המשאבים לספק את כל צורכיהם הרפואיים. רק מי מביניהם שעובד באופן מסודר וזכה למעסיק הגון – זכאי לביטוח בריאות פרטי ועדיין מצומצם דרך מקום העבודה.

אם אין לאדם מבקש מקלט עבודה או אם נניח פוטר וחדל מלעבוד – הוא אינו מבוטח, ויכול לקוות לקבל טיפול בבית החולים רק במקרים דחופים ואקוטיים. כך מבקשי מקלט רבים נאלצים לחכות להחמרה במצבם כדי לקבל טיפול דרך חדרי המיון, במקום לקבל טיפול מונע בקהילה.

אותו מנגנון חל גם על תחום הרווחה – כשרק המקרים האקוטיים ביותר יכולים לקבל מענה. לצורך העניין, אם מבקשת מקלט טוענת שסובלת מאלימות במשפחה, רק במידה וקיים חשש אמיתי ודחוף לחייה היא תוכל לזכות בהשמה במקלט. בעוד שאשה שסובלת מאלימות "שבשגרה" (במרכאות כפולות ומכופלות) לא תזכה לטיפול.

על רקע זה הופיעה הקורונה. בהתאם לגישה הזאת, זה היה הגיוני עבור קובעי המדיניות שגם מתחמי בדיקות הקורונה ייעשו בהפרדה – אחד לאזרחים בעלי הזכויות, ואחד לחסרי המעמד ומשוללי הזכויות.

אך למגיפה כללים משלה, וכשהיא פוגעת בחסרי המעמד היא גם עלולה לפגוע בבעלי המעמד. בלית ברירה, כמו שהתבטאו חברי המל"ל, הובן שצריך למצוא דרך להסדיר גם ניטור ומעקבים ומתחמי בידוד לחולים המאומתים מקרב אלה שאין להם ביטוח בקופת חולים.

נדרשו ארבעה גופים שונים (משרד הבריאות, חברת ביקור רופא, חברת טרם, ופיקוד העורף) כדי לייצר מנגנון שיאפשר לאדם שאין לו ביטוח בריאות להיבדק, לקבל תוצאה, ולקבל את הטיפול הנדרש במידת הצורך.

משרד הבריאות נאלץ לבצע שמיניות באוויר כדי לכפר על שנים של הזנחה, התעלמות והדרה, כדי למצוא אד-הוק שירותי תרגום, להנגיש את ההנחיות לקהילות ולהסדיר מנגנוני טיפול בחולים.

גם בתחומים האחרים, ההזנחה נמשכה. העובדה שמבקשי מקלט מעולם לא הוכללו בביטוח לאומי – שניתן רק לתושבים – מונעת מהם קבלה של קצבאות (או מענקים של 750 שקל). המשבר הרוחבי בענפי המסעדנות והמלונאות הוביל לפי ההערכות ל-50% אבטלה בקרב מבקשי מקלט. ובלי חל"ת, דמי אבטלה ופיצויי פיטורים – היעדר עבודה ופרנסה מוביל להיעדר ביטחון תזונתי ולהיעדר קורת גג.

מבקשות מקלט נפגעות אלימות במשפחה מוצאות את עצמן בתקופת הקורונה בהדרה כפולה ומשולשת, ללא מענים בלשכות הרווחה. הדירות הצפופות ותנאי המחיה של מבקשי מקלט מעלים את התחלואה ואת הצורך בבידוד חוץ-ביתי במלוניות.

ארגוני זכויות האדם מצדם מתמודדים עם אינפלציה של פונים במצוקה, ונאלצים לחפות על מדיניות ההדרה פי כמה מאשר בשגרה.

המגיפה אולי עיוורת למעמד, אבל המדיניות קובעת אילו חיים שווים יותר ואילו פחות. את הדוגמה הכי מובהקת לכך ניתן לראות בשיעורי התמותה בארה"ב – שגבוהים הרבה יותר אצל לא לבנים. כך מתורגם המונח הדמיוני "מעמד" למונחים לא דמיוניים בכלל של מצוקה, תחלואה, עוני וחוסר אונים.

המגיפה היא אולי גזירת הגורל או הטבע. ההתמודדות של המערכות מולה היא מעשה ידי אנוש. הדיונים הפוליטיים הצרים והגזעניים על חוקיותם של אנשים גוזרים עליהם גזר דין בריאותי, כלכלי וחברתי. הם גם מונעים פעם אחר פעם את הפתרון ההכרחי וההומני, וגם, אולי לא מיותר לציין – הזול והפשוט יותר: פתרון של הכלה ושל הכללה במערכות הביטוח הלאומי, הבריאות והרווחה, של זכות אמיתית לשוויון וחיים בכבוד.

דרור שדות היא מקדמת מדיניות של פורום ארגוני הפליטים ומבקשי המקלט בישראל