בראש שלנו מדינת ישראל היתה משהו אחר. חשבנו שזה גן עדן

היי, לאן אתה ממריא מכאן?

לקנדה. אנחנו עוברים לשם, כל המשפחה. הייתי בארץ 16 שנה. נולדתי באריתריאה, בעיר יפה בשם אדי קיה. בגלל השלטון אבא ואמא שלי היו צריכים להתגייס לצבא. יש שם חוק גיוס חובה, אבל זה לא באמת חובה זמנית, זה לכל החיים. אבא שלי בן 60 בערך והוא עדיין בצבא. לא משחררים. נולדתי כששניהם היו בצבא, אנחנו סך הכל שמונה אחים. וברחתי משם.

מתי הבנת שאתה צריך לברוח?

למדתי בבית ספר של הקתולים, ושם שואלים אותך מה החלומות שלך. אני רציתי להיות חייל חזק. אבל אז ראיתי מה זה באמת הצבא שם. ראיתי את אבא שלי פעם בשנה למשך שבועיים. חיים בלי אבא. הוא בא, אומר לך שלום ונעלם. ואין איך לצאת מזה. אם המפקדים שלך לא מרוצים — כלא. גם לאמא. ומה עם הילדים? לא אכפת להם. ראיתי את החיים שם, יום יום, הסתכלתי על מה שקורה והבנתי. הייתי בן 12 וחצי והבנתי שאני חייב לצאת משם.

ככה לבד?

אני ועוד כמה חברים. ישבנו, שתינו קפה ודיברנו על החלומות שלנו. לכולנו היה אותו חלום, לצאת משם. כל אחד רוצה לברוח מהמדינה, כי אלה חיים שאי אפשר לחיות. לא אמרנו כלום לאף אחד, אי אפשר היה לדבר, גם שוטפים לאנשים את המוח. אז הלכנו לאתיופיה ואז לסודן, והגענו לפה דרך מצרים. מתו לנו בדרך שלושה אנשים, שני בחורים ובחורה. הייתי ילד. זה עשה לי טראומה, אני משתדל לא לזכור את כל הדברים האלה. אני משתדל שלא.

מה קרה כשהגעתם לפה?

חשבנו שזה גן עדן. בראש שלנו מדינת ישראל היתה משהו אחר. חשבנו שיקבלו אותנו, שנלמד פה, שיהיה סדר, שנלמד שפה. הגענו ושיחררו אותנו ליד התחנה המרכזית, ככה. המשכנו את החיים. אני גרתי בנתניה. עברנו את כל מה שקשה. כן חשוב לי להגיד תודה רבה למדינת ישראל. כי ברחתי מהמדינה שלי, ופה למדתי הרבה מאוד. התחתנתי. יש לי שני ילדים.

ולמה אתם עוזבים עכשיו?

16 שנה אני חי ככה. כל חודשיים הייתי הולך לבקש ויזה, עכשיו זה כל ארבעה חודשים. הגשתי בקשה להיות פליט. הייתי במעצר בחולות ליד באר שבע. אני חי במצב שבו אי אפשר לתפוס תור לבנק. מבקשים תעודת זהות, אין. יש לי נייר, אבל בכל מקום יש מספר אחר. אם אני אקריא להם את המספר שעל הנייר זה לא יעזור, אצלם יש מספר אחר. בבית חולים יש מספר אחר. במשטרה מספר אחר. ואני באתי מעולם אחר.

אתה כבר יודע מה תעשה בקנדה?

בעזרת השם תהיה לי אזרחות בקנדה, הם מכירים במבקשי מקלט ועוזרים להם. ואני רוצה שהילדים שלי ימשיכו ככה, בלי לפחד. אני לא רוצה שלילדים שלי לא יהיו חלומות או עתיד. גם אחותי היתה פה. הילדים שלה נולדו פה, למדו פה, ביקשו להתגייס לצבא ולא נתנו להם. החברים שלהם יוצאים לטיול שנתי והם לא הולכים.

זה קשה לכם לעזוב?

בטח. אבל אני יודע שיהיה בסדר. פה למדתי שאין קשה בעולם, מה שנראה קשה — גם אותו אפשר לעבור. למדתי כל כך הרבה מישראלים, מחברים שלי. תמיד התייחסו אליי כמו אל משפחה. 99% מהישראלים הם האנשים שלי. אנשים טובים. כשהאישה שלי ילדה כולם עזרו. יש לי הרבה חברים פה. אבל 16 שנה ככה זה קשה. אני משתדל למחוק את העבר, והחיים שלי היו יותר טובים פה מאשר באריתראה, אבל אני חייב לחשוב על העתיד של הילדים שלי. התחלתי את התהליך עוד לפני החתונה שלי, זה גם לקח הרבה שנים. ומאז נולדו שני ילדים, אחד בן שנתיים וחצי ואחת בת שמונה חודשים. ידידיה וציונה.

תספר לילדים שלך מה עברת?

לא, אני לא רוצה לספר להם בכלל. להיכנס לפרטים האלה זה יכול לגרום לשיגעון. אני אתקדם, אני אפתח להם דרך. ובגלל זה אני יוצא. במשך שנים על גבי שנים חיכיתי לדבר אחד — משרד הפנים. למה לא ויתרתי לפני, אני לא יודע. ביזבזתי את כל הכסף ואת כל הזמן שלי על עורך דין. אני מקווה שיום אחד בעיית מבקשי המקלט בארץ תיפתר. היום אני מעדיף לעבור את כל מה שקשה בעצמי, כדי שלילדים שלי יהיו חיים טובים. זה כל מה שאני רוצה. אני לא יודע מה זה אבא, אז אני צריך לייצר את זה מתוכי לבד.