בלי מעמד ועתיד, הדור השני של מבקשי המקלט מאבד תקווה. ואז מתחילות הבעיות

טל איילון גר בבית הכי יפה בשפירא כבר 15 שנה: וילה נאה בפינתו של רחוב שקט עם שער לחניה. דווקא בשל כך, אומר איילון, בשנים האחרונות נהפך המקום למטרה עבור בני נוער מהשכונה – בעיקר כאלה המשתייכים לקהילה הזרה. "זורקים לי דברים פנימה, שואלים אותי מאיפה הבית ומה יש לי בו", הוא מתאר. "בעבר הם היו מצלצלים בפעמון עשרים פעם בלילה אחד, הילדה שלי היתה מתעוררת בבכי. אתה יודע, זה נשמע דבר קל, אבל אתה מרגיש שפולשים לך לבית. באמת ממררים את החיים".

בשכונות המוחלשות של דרום תל אביב, גם איילון יודע, החיים אף פעם לא היו שלווים. גניבות, פריצות ואירועי אלימות הם עניין מוכר, אפילו שגרתי. אך בחודשים האחרונים, הרושם הוא שמגמה של "אלימות לשם אלימות" התפתחה בקרב בני נוער, בעיקר ילדים של מבקשי המקלט מאריתריאה וסודן. תושבים מדווחים כי הם מטיחים אבנים בחלונות של בתים וכלי רכב, מכים זה את זה ופוגעים אפילו בעוברי אורח. באחת הפעמים, מספר התושב ששי בן מנחם, ראה חבורה נכנסת למכונית של קשיש בעודו יושב בה, ומתפרעת בתוכה. לפני שלושה שבועות, הוא אומר, חלון הבית שלו נופץ. "זה לחיות בתחושה של חוסר אונים", אומר בן מנחם, "יש לך פה עסק עם ילדים, בסך הכל. אני לא אתחיל לרוץ אחרי ילד בן עשר. אבל מסתכלים עליך שוטרים, גורמים עירוניים, ואומרים לך שאין מה לעשות כי הם קטינים".

בתחילת החודש, זמן קצר לאחר צאת השבת, כמה מתושבי שכונת התקווה מתכנסים בגן התקווה כדי לחשוב יחד מה עושים. בדרך כלל, תושבי השכונה ממעטים לפעול ולדרוש, אף שהיעדר ביטחון אישי הוא בעיה כרונית בחייהם. הכינוס הנדיר הזה מלמד אולי יותר מכל על עומק הבעיה הנוכחית, מבחינתם. אושרית מולאי, מארגנת האירוע, מספרת שהבחירה בגן התקווה היא מכוונת, סמלית, להראות שגם הפארק "שהפך למקום שאף אחד לא מעז להיכנס אליו יותר, הוא לא רק של המסתננים", כלשונה.

לטענת התושבים במפגש, מקרי האלימות אינם פוסקים. שתי אמהות מעידות כי בנותיהן הותקפו לא מכבר באלימות קשה בידי חבורות של נערות המשתייכות לקהילה הזרה – אף כי באחד מהמקרים, במשטרה ובעירייה מכחישים כי התוקפות השתייכו לקהילה זו. אחת התקיפות היתה לפני יותר מחודש מחוץ לבית הספר שבו לומדת הנערה. לדברי האם, בתה ממעטת לצאת מביתה מאז התקיפה, והן מתכננות לעזוב את העיר בקרוב. במקרה השני, ילדה בת 12 וחצי הותקפה בשכונת שפירא ועוכבה גם היא לחקירה. מלבד זאת, ביום השבתון של הבחירות המקומיות, נערה בת 15 היתה קורבן לתקיפה קבוצתית של נערות זרות ברחבה במגדלי עזריאלי, וב-9 במארס ילדה זרה, בת 11, עוכבה לחקירה לאחר שתקפה ילדה בגילה באמצע הרחוב, יחד עם אחרים. מרבית התקיפות תועדו והופצו ברשתות החברתיות.

"ראיתי את הסרטון (של התקיפה) של הילדה שלי אולי מאה פעם, לא הצלחתי לישון כל הלילה", אומרת ל"הארץ" אחת האמהות, "לראות את הילדה שלך ככה, שמרביצים לה כמו שהרביצו, זה נורא". לדברי אם אחרת, התקיפה של בתה גרמה לה להבין שהבעיה גדולה יותר משחשבה. "הדור הראשון, באמת, הם אנשים נורמטיביים שמנסים להתאקלם, ורציתי שיהיה להם פתרון", מעידה תושבת אחרת לקראת סוף המפגש, "אבל לא ידעתי מה שהולך להיות פה עם הדור השני".

גם בשכונה הסמוכה, שפירא, קמה קבוצת תושבים, בהם איילון, והם מנסים להתגבש ולפעול יחד כנגד תופעה דומה. מלבד תלונות חוזרות ופגישות עם גורמים בעירייה ובמשטרה, הורי השכונה מתכננים להחרים את האירוע השנתי של שפירא, "פסטיבל אביב", באפריל.

בארגוני הסיוע מזהירים מפני התפתחויות דומות כבר במשך שנים, בטענה שהסירוב להעניק מעמד לזרים – או אפילו לבחון את בקשותיהם – יתבטא, בסופו של דבר, בעלייה במספר הנערים והנערות בסיכון. "הארץ" שוחח עם הורים ישראלים בשכונות התקווה ושפירא בדרום תל אביב, וכן עם נציגי עירייה, קציני משטרה, פעילים למען מבקשי המקלט. מדבריהם, וגם על פי בני הקהילה עצמה – עולה כי נבואת הזעם הזאת נהפכת בימים אלו למציאות.

"אנחנו מכירים מחקרים על דור שני, בכל העולם, אבל הבעיה פה הרבה יותר קשה – כי אין להם מספר זהות ואין להם סמכות הורית", אומר מפקד תחנת שר"ת, סגן ניצב משה אביטל. בעקבות אירועי 2 בספטמבר, אז נהפכה הגזרה לאזור מלחמה בין אריתריאים מתנגדי המשטר לתומכיו, הוצבה דרך קבע מפקדה משימתית של 80 לוחמי מג"ב בכפוף למפקד המחוז – ובימי שגרה היא עוסקת בין היתר גם באירועי ונדליזם ואלימות של בני נוער. "אם המדינה לא תקבל החלטה לגביהם, זה משהו שהולך להתנפץ עלינו – על המשטרה, על האזרחים", אומר אביטל.

העתיד: שטיפת כלים או וולט

על פי רשות האוכלוסין וההגירה, בישראל יש כיום כ-7,900 ילדים שהוריהם הם מבקשי מקלט מאריתריאה או מסודאן – כ-3,370 מהם מתגוררים בתל אביב. ילדים ונערים אלו נחשבים חסרי מעמד ש"אינם בני הרחקה", כלומר חוסים תחת הגנה זמנית מפני גירוש. רובם המוחלט נולדו בארץ, אך הם חיים בה בלא מעמד או תעודת זהות. החל מגיל 16 הם מאבדים את מעמדם המוגן כילדים, והם נעקרים ממסלול החיים הישראלי. בד בבד, נאסר עליהם להתגייס, להירשם לאוניברסיטה ואפילו להוציא רישיון נהיגה.

בלא מעמד או הזדמנויות, האפשרות הזמינה להם ביותר היא לשעתק את חיי הוריהם: לשטוף כלים במסעדה במרכז העיר או לשמש שליחים של וולט. אבל רבים מהם אינם מעוניינים בזה. "אנחנו רואים ילדים שיכלו להיות תלמידים מצטיינים, ומשהו משתנה אצלם בגיל 14–15", אומר מקור המעורה במצב הקהילה, "הם מבינים שהם לא יהיו שום דבר שהם רוצים להיות".

ובמקום שבו החלומות נגדעים, מתחילות הבעיות. לפי נתוני המשטרה, 21 תיקים פליליים נפתחו נגד בני נוער מהקהילה הזרה בתל אביב בשנה שעברה. לדברי אביטל, מדובר במספר נמוך לעומת פשיעת נוער בערים אחרות – אך הוא מתרכז ברובו ברדיוס גיאוגרפי קטן. כלקח מאירועי התפרעות קודמים, בגינת דה־מודינה שבצדה המזרחי של השכונה, עומדים מדי לילה כ-20 שוטרים ופקחים עירוניים, ומוודאים שהילדים השוהים שם לא יחצו שוב את הגבול. הם לא תמיד מצליחים. השנה נפתחו עד כה שני תיקים נוספים. "יש מיעוט שבוחר באפיקים בעייתיים, ואנחנו פוגשים אותו פה בתחנה", מתאר אביטל, ונזכר באחד מהם: בן 18, שהיה מעורב במעשי שוד וסחר בסמים. "אני חוקר אותו והוא אומר לי: 'רוב החברים שלי התגייסו, איזה אופציות אתה נותן לי?'"

ואולם הנתונים הללו אינם משקפים את מלוא התופעה. במקרים לא מעטים, האירועים אינם חוצים את הרף הפלילי, בעיקר משום שהילדים הם מתחת לגיל האחריות הפלילית, אבל בתחנת משטרת שר"ת עסוקים מדי לילה באיתור ילד נעדר באזור. "אנחנו עסוקים בזה כל הזמן, תלונות נונסטופ. ההורים מגיעים בלילה ולא יודעים איפה הילד", מסביר אביטל, מפקד התחנה, "לעתים זה מגיע גם לאירועי ונדליזם, אבל אנחנו מדברים על ילדים מתחת לאחריות הגיל הפלילית, וכאן זה צריך לעבור לטיפול הרווחה". לדברי מקור שעובד עם הקהילה הזרה, החשש מהתערבות גופי הרווחה גורם לכך שהורים רבים נמנעים מראש מדיווח, ומנסים למצוא את הילדים בכוחות עצמם.

"ההורים עובדים קשה, עד מאוחר, והדירות צפופות. זה גורם לילדים לצאת החוצה", אומר קיברום טוולדה, פעיל מרכזי בקהילה האריתראית בארץ. הוא נמצא בישראל מאז דצמבר 2008, דובר עברית שוטפת ורהוטה. כבר שנים שהוא מנסה לתווך בין הקהילה שלו לבין הישראלים, להסביר את אלה לאלה, אך ההצלחה חלקית בלבד. "באריתריאה, המעורבות של ההורים בחינוך היא כמעט אפסית", הוא מסביר, "ההורים מחפשים מרחב שקט, אז הם מאפשרים לילדים להסתובב והם נחשפים לאלימות, לברבריות, לסכנות".

נקודת השבר הכואבת ביותר בקהילה הזרה היא בין ההורים לילדים. כשילד נדרש לתרגם את הוריו, הסמכות נשברת בפעם הראשונה. כשההורה לא מסוגל לסייע לו בשיעורי הבית, היא נשברת פעם נוספת. כשאם ובתה מעדיפות לתקשר כל אחת בשפה אחרת, גם הקרבה ביניהן משתנה. וכך, רגע אחר רגע, שנה אחר שנה, הפער הדורי מתרחב ובני הנוער ניתקים גם מהקהילה שלהם. "הם לא שייכים לשום מקום – לא למשפחה שלהם ולא למקום שבו הם חיים", אומר טוולדה, "הנערים האלה כבר לא רוצים לדבר עם אף אחד, גם לא איתנו".

"אין פה בעל בית"

כמו תושבים רבים בשפירא, איתמר שמשוני עבר לשכונה תוך קבלה שלמה של נוכחות הקהילה הזרה. העובדה שבנו לומד בבית הספר השכונתי, שבו כ-30% הם בני הקהילה, היא מקור לגאווה עבורו. "אלה החיים וזה מגניב. זאת שפירא", הוא אומר. אבל כתושב, וכן במקצועו כאיש חינוך, הוא מתבונן ויודע שהמצב הנוכחי בכי רע. "בסוף זה ילדים, אבל אם ילד כזה זורק אבן על חלון של רכב נוסע, או קבוצה של 30–20 ילדים מסתובבת ביום שישי בערב?" הוא שואל, "שני חברים של הבן שלי הותקפו לפני שלושה שבועות, 30 מטר מבית הספר".

שמשוני הוא בין התושבים שמשיתים את האשמה העיקרית על העירייה והעומד בראשה, רון חולדאי. לדבריו, ההתנגדות רבת השנים לשלב את ילדי מבקשי המקלט בבתי ספר מחוץ לדרום העיר (ההחלטה שונתה בעקבות עתירה לבג"ץ וכעת פיילוט מופעל בעיר – ר"ש) היא לבטח אחד הגורמים למצב הקיים. הטענה הזאת נשמעת גם בפי ארגוני הסיוע. "אני מכיר את הילדים האלה והם מהממים, אבל רע להם, ואני אמרתי שהיום הזה יגיע", אומר שמשוני, "אין פה בעל בית וזה לא מעניין את חולדאי. ברור לך שאם היה פה אדם שלוקח את הפרויקט הזה, עם כל המשאבים שיש לעירייה, זה היה אחרת".

התחושה בעירייה, כך לפי מקורות ברשות, היא שגם תקציבי עתק שיופנו מטעמם לא ישנו את המצוקה העיקרית: היעדר המעמד. "נתנו שירותים עירוניים בחינם, שעות רבות בבתי ספר, מסגרות לא פורמליות, אבל החטא הקדמון נשאר", אומר בכיר בעירייה, "תמיד אפשר לעשות יותר, כי ידענו מה הסכנות, אבל מבחינתנו עשינו המון. הגיע הזמן שמישהו במדינה סוף־סוף יתעורר".

בכיר אחר בעירייה מלין כי לאורך השנים לא נעשו צעדים מספקים כדי להתמודד עם המשבר המתהווה אצל הנוער. "לעירייה יש תקרת זכוכית, אבל היה אפשר לעשות דברים אחרים", הוא אומר, "ידענו שנאכל אותה חזק מאוד עם הדור השני".

בינתיים, הסבלנות של איילון, בעל הווילה, פקעה. לטענתו, תושבים מגבשים את דעתם על העניין לפי המחנה הפוליטי שהם משתייכים אליו, במקום לפי העובדות. "צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שהם שונים מאיתנו. הם באמת בעייתיים, אבל בעיתון 'הארץ' לא תוכל לכתוב את זה", הוא אומר, "מדובר באנשים שעברו דברים קשים ויכלו להרבה בעיות בחיים, אבל אני לא רואה אותם איתנו בדבר הזה. הילדים שלנו לא יכולים לגדול בצורה נורמלית".

"אנשים רוצים אלימות"

התארגנויות התושבים בשכונת שפירא ובשכונת התקווה מתנהלות זו לצד זו, בלא תיאום, ונדמות כתמונות מראה. האחת קוראת לשינוי שייטיב עם הקהילה הזרה ועם התושבים הישראלים, והאחרת כבר איבדה סבלנות. "צריך להתייחס אליהם כמו מחבלים", קורא אחד התושבים בכינוס בגן התקווה. אחר מציע להגיב על כל דיווח על אלימות – באלימות קשה עוד יותר, ולהיעצר אם צריך. "אנשים רוצים אלימות", מודה מולאי, "אבל זה בגלל שאף אחד לא נותן לנו פתרון כבר 12 שנה. אנחנו רוצים לבנות כוח שאיתו אפשר לפנות לאנשים הרלוונטיים".

שפי פז, הפועלת כבר שנים לגירוש זרים, היא בין הנוכחים בגן התקווה, לצד יואב "הצל" אליאסי, המועמד לראשות העיר יובל צלנר וסגן ראש העיר חיים גורן. פז חשה כמי שנושאת מעין דגל של צדק היסטורי. "היתה התכחשות גדולה", היא אומרת לקבוצת הורים שמשוחחים איתה, "אני הייתי 'רודפת ילדים', ועכשיו בווטסאפ אתה רואה אנשים שמצלמים את הילדים האלה ומזמינים משטרה על כל דבר באטרף. לילדים האלה יש משבר זהות, זה נכון. אז שילכו לגור במקום אחר".

כרגע נדמה שהמכנה המשותף היחיד של תושבי דרום תל אביב הוא ההכרה בבעיה. "כולנו הבנו שזה לא הולך להיעלם, ושאם אנחנו לא נדאג לזה – אף אחד לא ידאג", אומרת יעל בן יפת, תושבת שפירא, "האתגר שלנו יהיה לעבוד ביחד".

טוולדה, העובד במוקד לפליטים ולמהגרים וגם מנהל את ארגון "Eritrean New Hope", מנסה גם הוא להילחם בתופעה, במשאביו המעטים. יחד עם חברי קהילה נוספים, ובשיתוף העירייה והמשטרה, הוא מארגן שיחות, מקרין סרטוני הסברה ועורך מפגשי הדרכה להורים. זה לא מספיק, הוא אומר, אבל זה מה יש. בינתיים, בהיעדר משאבים אחרים, הוא מבקש קודם כל להתנצל. "בסוף זה מיעוט", הוא אומר, "ואנחנו לוקחים את זה ברצינות ועושים מה שאפשר, אבל אזרחי מדינת ישראל לא אמורים לסבול התנהגויות כאלה. אין לזה תירוצים. אין מנוס מלקיחת אחריות של ההורים. למרות שקשה, למרות שיש חוסר ידע, למרות הפערים – הורים צריכים לטפל בילדים שלהם, כי אחרת הם ייצאו משליטה".

מעיריית תל אביב־יפו נמסר בתגובה: "העירייה מספקת מענה פרטני לילדים בסיכון המעורבים בפעולות מסכנות, אך מדובר בתופעה רחבה המחייבת מענה מדיני שיבטיח אופק ועתיד חיובי לילדים האלו, שנולדו בישראל וגדלים ללא מעמד וללא זכויות. איתור ילדים בסיכון או שמהווים סכנה לעצמם או לסביבתם הוא בראש סדר העדיפויות של כלל הגורמים בעירייה. במקרה של ילדים חסרי מעמד ומבקשי מקלט, מסיל"ה, כגורם הטיפולי הרלוונטי בעירייה, עוסקת במניעה ובטיפול בהם ונמצאת בקשר רציף ומתמשך עם כל מסגרות החינוך וגורמי האכיפה במטרה לזהות ולאתר ילדים אלו בטרם יידרדרו לפשיעה ולעבריינות על מנת למנוע מצבי סיכון שלהם ושל סביבתם. ילדים ובני נוער המאותרים, מטופלים במגוון רחב של כלים ובהתאם לתוכנית הטיפולית הנכונה והמתאימה. יש לציין כי ילדים מתחת לגיל השיפוט המעורבים במעשים פליליים, נמצאים תחת האחריות של שירות מבחן".