בית הדין קבע לראשונה כי תנאי המדינה לבחינת בקשות מקלט מאריתריאה חוקיים

בית הדין לעררים של משרד המשפטים קבע לראשונה כי אמות המידה שקבעה ישראל ב-2019 לאישור בקשות מקלט של אריתריאים תואמות את הפרשנות הישראלית לאמנת הפליטים הבינלאומית. פסק דין שניתן בשבוע שעבר דחה בקשה של מבקש מקלט בן 34 שנכלא ועונה במולדתו בגין כוונה לערוק מהצבא, וב-2010 ברח לישראל.

בפסק הדין בן 103 העמודים התקבלה עמדת המדינה, לפיה עריקה מצבא אריתריאה יכולה לעמוד בתנאי האמנה רק כשקיים ממד אידיאלוגי מתמשך, או "דבר מה נוסף" שעשוי להעיד על רדיפת מבקש המקלט. פסק הדין מתבסס גם על חוות דעת שהגיש "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" – המתנגד למתן מעמד למבקשי מקלט מאריתריאה בישראל – שהצטרף להליך כ"ידיד בית המשפט".

עד לתחילת 2013, אזרחי אריתריאה לא יכלו להגיש בקשות מקלט כיוון שישראל ראתה בהם כבעלי "הגנה קבוצתית", ובכך קבעה כי אין טעם לבחון בקשות פרטניות. במאי של אותה השנה החלה הרשות לבחון את בקשות המקלט של האריתריאים, וברוב המכריע של הפעמים דחתה אותן: בינואר אשתקד פורסם ב"הארץ" כי המדינה דחתה 98.5% מבקשות המקלט של אריתריאים, לאחר שנדרשה לבחון מחדש את הפניות לאור הקריטריונים החדשים.

לאורך השנים עמדה המדינה על כך כי עריקות מהצבא, גם אם נושאת בחובה ענישה משמעותית, אינה עילה לפליטות. בית הדין לעררים פסל לראשונה ב-2018 את עמדת המדינה באשר לבחינת עילת המקלט של אריתראים, וקבע שאמנם עריקה אינה מהווה עילת מקלט, אך כשעריקה נחשבת הבעת עמדה פוליטית שהעונש בגינה עלול לעלות לכדי רדיפה כמשמעותה באמנה, אז זכאי הנרדף למעמד פליט. המדינה ערערה על פסק הדין, ובמסגרת הליך משפטי גיבשה את אמות המידה החדשות שבמסגרתן נדרשה לבחון כ-3,000 בקשות מחדש.

הדיין חנניה גוגנהיים קבע כי חוות הדעת של יועמ"ש רשות האוכלוסין מ-2013 ואמות המידה שנכתבו על ידי הוועדה המייעצת ב-2019 נעשו כדין, ולבית הדין אין מקום להתערב בהן. גוגנהיים כתב כי "המסמך מציג שני עקרונות, אשר קיומו של אחד מהם יחד עם עריקה או השתמטות יכול לבסס עילת מקלט. בנוסף, מוצגות אינדיקציות ונסיבות אשר יש גם בהן כדי להשפיע על בחינת הבקשה, הן לקולא והן לחומרא". גוגנהיים כתב כי החלטתו אינה מבטלת את הצורך לבחון כל בקשה באופן פרטני, אך הדגיש כי אמות המידה נקבעו על בסיס "מידע אמין ועדכני אודות מדינת המקור", וניתן לראות בהן "כלי ראוי אשר יכול להיות לעזר בבחינת בקשות מקלט מאריתריאה".

גוגנהיים דחה את הערר של מבקש המקלט והתעמק בהתפתחויות האחרונות באריתריאה, מדיניות אי-ההרחקה בישראל ואמות המידה לטיפול בפניות ממבקשי מקלט. גוגנהיים דחה את בקשתו של האזרח האריתראי לפרסום אמות המידה המלאות על מנת שהדבר לא יפגע באמינות הליכי המקלט, ואמר כי אמות המידה שנקבעו מקלות על נטל ההוכחה של בקשות המקלט. עורכת הדין מיכל פומרנץ, שמייצגת את מבקש המקלט שערער על ההחלטה לגרשו, מסרה כי בכוונתה לערער על פסק הדין. ה"דבר מה הנוסף" אינו מבסס בעצמו טענת מקלט, וכך גם עצם העריקה מהשירות הצבאי, אך צירופם של שני התנאים, או של הממד האידיאולוגי המתמשך, יכולים לבסס את עילת המקלט.

"אין כל מניעה, ואף קיימת חובה, כי רשות האוכלוסין תתן פרשנות לאמנת הפליטים בכדי להפעיל את סמכויותיה על פי דין", כתב הדיין גוגנהיים ואמר כי אותה פרשנות תהיה מחייבת עד שתתקבל פרשנות מבתי המשפט. גוגנהיים כתב כי פליט הוא מי שנרדף במדינתו בשל אחת (או יותר) מחמש העילות שנכללו באמנת הפליטים, ושבהתאם לדין בישראל, עילת הרדיפה מאמנת הפליטים היא זו שצריכה להיות הדומיננטית. הדיין הוסיף כי "אף בהנחה כי מי ששב לאריתריאה נתון לרדיפה בשל עריקותו, הרי שרדיפה זו לא מבוצעת בשל אחת העילות שבאמנה: דעה פוליטית מיוחסת או השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים. גישה זו נמצאת נכונה מבחינת פרשנות אמנת הפליטים, וסבירה בהתאם למידע אודות מדינת המקור".

בהמשך פסק הדין, כתב הדיין כי בעבר הלא רחוק, עררים דומים נדונו בפני הרכב של שלושה שופטי עליון, אולם כיום הסוגיה מגיעה בפני דיין אחד בבית הדין לעררים. "חסרון גדול הוא כי על דן יחיד להכריע בסוגיה נכבדה זו", אמר גוגנהיים. "עם זאת, חסרון זה יתרון לו, מכיוון שההחלטה ניתנת לבירור נוסף על ידי ערכאות גבוהות, ככל שמי מהצדדים חפץ בכך". הדיין הדגיש כי המדינה צריכה לתת את הדעת לפתרונות ראויים לאוכלוסיית מבקשי המקלט ששוהים בישראל זמן רב בשל מדיניות אי-ההחזרה, אך הוסיף כי סוגיה זו אינה חוסה תחת סמכותו של בית הדין.