ביקור במקום שבו מבקשי המקלט מוצאים סוף סוף בית

מייקל טספאהנס אפוורקי יושב על ספסל עץ, מעשן סיגריה וחולם. על בית קטן שירכוש לו ולמשפחתו, על עבודה קבועה, על חינוך לילדיו, על עתיד. החלומות אינם זרים לו, אבל עכשיו, הוא מאמין — אפשר גם להפוך אותם למציאות. "אני מרגיש שנולדתי השנה מחדש", הוא אומר, למרגלות בניין דירות בצפון העיר טורונטו. כבר שנה וקצת שלמקום הזה הוא קורא בית. ישראל, התחנה הקודמת, היא הלשעבר, המקום שאליו הוא לא רוצה לחזור, אולי רק כתייר. "חייתי באוויר בישראל, מהיד לפה, בלי תוכניות, בלי עתיד, כאן הכל שונה לגמרי", הוא אומר בזקיפות קומה. "החיים התחילו מאפס". אולי לראשונה בחייו, הוא מרגיש שהוא באמת חופשי.

אפוורקי, בן 43, הוא שחקן ונגן גיטרה. בישראל הופיע בסדרות ובסרטים, בקהילתו היה דמות בולטת. אך מבחינת מרבית הישראלים הוא היה לא יותר מ"מבקש מקלט" או "מסתנן", אחד מעשרות אלפי מחוסרי זכויות אפריקאים, עם מעמד מוגבל ושברירי. היום הוא פליט מוכר ו"newcomer" כפי שאומרים המקומיים. תושב קנדה לכל דבר ועניין. הוא לא לבד, ביותר ממובן אחד.

בעשור האחרון עזבו אלפי אריתריאים את ישראל — מדינה שנתנה להם מעין בית על תנאי, זמני — לטובת מדינות במערב. הם עשו זאת מרצון אמיתי. קנדה היא בין היעדים המבוקשים ביותר. בחודש האחרון ביקר שם שליח "הארץ" ושוחח עם מקבלי המקלט, החדשים והוותיקים יותר, על חייהם היום, על אלה שהיו להם וגם על הכאב והגעגוע למי שהותירו מאחור.

נקודת ההתחלה לספירה של מייקל היא 1 בספטמבר, 2022, היום שבו עזב את ישראל. זה היה יום לחוץ. הוא ומשפחתו הגיעו לנתב"ג מלווים בחברים רבים, והם הזילו יותר מדמעה אחת. והיה שם גם נציג רשות האוכלוסין שרצה רק דבר אחד — שיעזוב. אחרי שנתן לו את המענק, את כספי הפיקדון, את תעודות המעבר וכרטיסי הטיסה, האיץ בו, באשתו ובשלושת ילדיהם להתקדם אל אזור הבידוק הביטחוני וביקורת הדרכונים, כלומר "השטח האווירי". שם, הוא כבר לא הבעיה של ישראל. ושם, התברר במהרה, ישראל כבר לא הבעיה שלו.

"איך שיצאתי מישראל הכל הסתדר", אמר מייקל בהודעה קולית ששלח, יום אחד לאחר הגעתו לקנדה. "איך שנחתתי הלכתי למשרד הפנים, הם אמרו לי 'וולקאם' ונתנו לי מעמד תושב קבע". גם ההמשך האיר פנים: הוא קיבל דירה מרוהטת, אומץ לחיק קהילה תומכת, הילדים השתלבו בבית ספר מקומי. "אני מלא בהתרגשות, חיים חדשים מתחילים ברגל ימין", אמר אז. "טפו טפו". בהמשך אותו שבוע עלה שוב על מטוס — כדי לנגן בהופעה בעיר וויניפג. "למחרת יכולתי לטוס לאן שבא לי, אני חופשי, החיים שונים פה".

החיים אולי אחרים, אך אינם נטולי קשיים. עם ההגעה לטורונטו החל מייקל ללמוד אנגלית ומצא עבודה כאיש תחזוקה בבית ספר. אך בעבודה הזו החזיק זמן קצר בלבד. אחר כך החל בלימודי סיעוד, ובד בבד עבד כנהג אובר וניגן בחתונות בסופי שבוע, עם הלהקה שלו. בינתיים סיים את ההכשרה הסיעודית. אלא שאז גילה שבקנדה תעודה אינה מבטיחה עבודה; לכל מי שמועסק בסיעוד יש כזו, והביקוש אינו בשמיים. "זה לא כמו בישראל, שאתה דופק בדלת ושואל אם רוצים עבודה", הוא ממחיש. "הכל פה הרבה יותר מקצועי". בינתיים, גם עבודתו כנהג נתקלה במהמורה, לא מכבר רכבו נגנב.

במובן התעסוקתי, הוא אומר, אפשר לומר שחלה מעין פגיעה במעמדו. בישראל הוא היה שחקן, ופרץ את תקרת הזכוכית של הקהילה; הוא גם עבד כמתרגם ב"קו לעובד" וככוח עזר בבית אבות. הוא היה מעין סלב מקומי; מוכר לא רק בקהילתו, אלא גם לעיתונאים שנהגו לשוחח איתו. "אני ממש בודד פה", סיפר ברגע של גילוי לב. "בתל אביב כל שבת היינו עושים על האש, היו לי שכנים מהקהילה".

ש לו שכן אחד מהקהילה, חבר מישראל שגר כמה קומות מעליו, אבל הוא אינו דוגמה מייצגת. אמנם רבים מקרב הפליטים האריתריאים גרים בצפון העיר, אבל צפון טורונטו אינה דרום תל אביב. המרחקים עצומים. "רק בשביל לקנות קמח טף לאינג'רה לוקח לי חצי שעה של נסיעה", ממחיש מייקל.

הבניין שמייקל ובני משפחתו גרים בו חריג בשכונה המנומנמת הזו. סביבו בעיקר בתים צמודי קרקע, אך הבניין הזה מתנשא לגובה 16 קומות. בלובי, שידע ימים יפים יותר, אין זכוכיות, רק פלטות עץ. המסדרונות ארוכים, ובכל אחד מהם כעשר דירות. קצת מזכיר מלון דרכים, רק עם קומות רבות.

דירת משפחת אפוורקי היא בקומה הרביעית, והשפה השלטת בה היא עברית. עבור הילדים זו שפת אם, מבחינת ההורים הדרך לשליטה באנגלית עוד ארוכה. בתוך הדירה יושבת אשתו של מייקל, דנאית בהטה, ומספרת שאחיה עדיין בישראל ושהיא מחכה שיבוא ויחבור אליהם. כרגע אין לה עבודה, היא בחיפושים. אבל בשביל הילדים היא לא פחות ממאושרת. "אני שמחה בשבילם", היא אומרת. "ישראל לא נתנה להם כלום. בתי הספר לא טובים, הם לשחורים בלבד. פה הם כמו כולם. בישראל לא היינו מעורבבים".

הנקודה הזו שבה ועולה בשיחות עם אריתריאים יוצאי ישראל. החינוך שלו זוכים הילדים בארצם החדשה הוא שדרוג של ממש. "הם מרגישים שייכים", מסביר מייקל. "הם לא מרגישים שהם לומדים במסגרת לפליטים כמו בישראל, הם בכלל לא הגדירו את המסגרות בתל אביב כבתי ספר, כי כולם שם באותו צבע. הם הרגישו שלקחנו אותם לשם כי לא היתה לנו ברירה". ויש לכך עוד ביטוי, מספרים ההורים, בציונים — הם במגמת עלייה, אצל כולם. "אני בעיקר אוהב ללכת אחרי בית הספר לספרייה ולקרוא שם ספרים", אומר לולי, הבן הבכור, ומוסיף שבטורונטו הוא נמצא יותר בבית מאשר ברחוב. הבן הקטן מעט יותר אמביוולנטי. "יש פעמים שאני מתגעגע לחברים או לדודים בישראל", הוא אומר, ומציין שכשרק הגיעו לקנדה הוא גם בכה. אבל מאז המצב השתפר, ובכלל, הוא מציין: "כמעט כל הילדים בכיתה שלי הלכו לקנדה".

מדינה קרה, יעד חם
קנדה היא כנראה המדינה הכי מדוברת בשכונות דרום תל אביב. מדיניות ההגירה המקלה שלה נהייתה שם דבר, ומתפשטת כאש בשדה פליטים. לשם המחשה, בנציבות האו"ם לפליטים קיבלו פי עשר יותר פניות ממספר המקומות שיש להם להציע בקנדה. אין מדובר רק באריתריאים, כמובן. לפי הערכות הנציבות, מרבית הפליטים שנקלטו בקנדה בשנים האחרונות היו מסוריה ומאפגניסטאן (ובשנים קודמות מווייטנאם ומבוסניה). גם לא מעט אוקראינים (כ–175 אלף) עשו את הדרך הטרנס־אטלנטית בעקבות פלישת רוסיה, אולם אלה לא נספרים במכסה הזאת, מאחר שאינם מעוניינים ביישוב מחדש אלא רק בחסות זמנית.

אם בוחנים אך ורק את הנעשה בשנה האחרונה, מגלים שבמהלכה הגיעו לקנדה כ–50 אלף פליטים, מספר שצפוי לגדול בשנה הבאה. הם יכולים להגיע באמצעות סיוע ממשלתי ונציבות האו"ם, או בחסות ארגון או קבוצת אזרחים.

בכל האמור בפליטים האריתריאים, הרי שמישראל בלבד הגיעו לקנדה יותר מ–8,000 בעשור האחרון (בשני המסלולים), ולפי מקור בסניף נציבות האו"ם לפליטים בתל אביב, עוד כ–4,000 מחזיקים כבר בתעודת פליט מטעם הסניף (והוא ביצע את הבדיקות הנדרשות, שממשלת ישראל נמנעת מהן). אבל זה נתון חריג במקצת, משום שקנדה לרוב אינה קולטת פליטים שהגיעו דרך מדינה מערבית, אלא רק כאלה שמגיעים ממדינות שאין להן שום יכולת לקלוט את הפליט ולאפשר לו להשתקע, כמו מדינות העולם השלישי. במבחן המציאות, ישראל מתנהגת כמו הקבוצה השנייה.

כשהם מגיעים לקנדה, אלה שבאו במסגרת מכסות של סיוע ממשלתי ונציבות האו"ם, יפוזרו בפרובינציות במדינה; אלה שבאו תחת חסות ימוקמו בקרבת מי שנותן אותה. זה המצב בקרב רבים מהאריתריאים שבאו מישראל. אולם חלקם של נותני החסות אינו מסתיים עם הגעת הפליט לקנדה. הם אחראים עליו בשנה הראשונה (פרק זמן שלרוב מתארך), ועליהם להשקיע כ–20 אלף דולר קנדי בכל פליט. הסכום מצטבר במעין "קופה ציבורית" ואת כספיה המדינה מחלקת בין הפליטים.

מיד עם הגעתם למדינה, הפליטים מקבלים תושבות קבע, ולאחר שלוש שנים הם רשאים לגשת למבחנים לקבלת אזרחות. גם אם לא ירצו באזרחות, מעמדם יישמר. "אם תגיע לקנדה עם ילד פליט, יש לו סיכוי גבוה יותר לסיים את האוניברסיטה בהצלחה מאשר קנדי ממוצע", אומר ל"הארץ" נציג ארגון בינלאומי מוכר. "המערכת עובדת ומוכוונת לסייע לפליטים ולמהגרים. אין זו רק צדקה, קנדה גם מרוויחה מזה. זה לוקח זמן אבל הנתונים מעידים על הצלחה". לדבריו, הגישה הקנדית היא שהפליטים פשוט ישתלבו, ומעמד שווה וזכויות הכרחיים לשם כך. "כמה מהם יהיו כוכבי כדורגל ומיעוטם יגיעו לרחוב שיכורים", הוא אומר. "אבל הרוב יצליחו להתמודד עם האתגרים של ההגירה, למרות המשא הכבד שהם נושאים על הכתפיים".

לא כל האריתריאים בקנדה הם "newcomers". יש שנמצאים שם כבר עשרות שנים. אבבה למשל הגיעה לשם כבר ב–1991, שנתיים לפני שאריתריאה קמה רשמית. גם עבורה זו לא היתה תחנה ראשונה. בתחילת שנות ה–80 עזבה משפחתה לאיטליה, ומשם היגרו לקנדה. "ההתאקלמות היתה קשה, זה היה שוק תרבותי", היא אומרת היום. "היינו הורים צעירים עם בת שש ובן עשר. באנו בלי כלום. התחלנו מאפס, לא היתה אז קהילה חזקה אבל התחלנו ליצור קבוצות". כמו רבים מהמהגרים והפליטים, עד לפני כשנה היא עבדה ככוח עזר בבית אבות ולא מזמן יצאה לפנסיה. היום, כשהיא בשנות ה–60 לחייה, ילדיה הם דוגמה לאופן שבו בני הדור השני יכולים להצליח. בנה (43) מתכנת ובתה (36) עורכת דין לזכויות אדם. אבבה מתמלאת גאווה כשהיא מדברת עליהם.

אף על פי שלא עברה דרך ישראל, אבבה מכירה היטב את קהילת הפליטים האריתריאים־ישראלים. זאת משום שבשנים האחרונות היא הקימה בטורונטו את ארגון The Seedling for Peace & Democracy in Eritrea המתנגד לשלטון באריתריאה. במסגרת פעילות הארגון היא ביקרה לא מכבר בישראל. במבט רחב יותר היא אומרת ש"מי שבאים מישראל מגיעים עם מטרה. רואים את זה עליהם. הם מיד פותחים עסקים, עובדים. הם לא עצלנים. הם מפוקסים. אנחנו רק רצינו לשרוד בקנדה, הם רוצים לעשות משהו גדול יותר עם החיים שלהם".

החזקים עוזבים
פתהאווית מניחה על השולחן אינג'רה עם עוף ובשר בקר, סלט עלים, שורו, תבשיל תרד ודאבו. גברהוויט, שכולם בתל אביב קוראים לו גרה (ובקנדה גארי), פותח בקבוק יין אדום ומוזג בחגיגיות. השיחה נערכת במרחק תשעת אלפים קילומטרים מישראל, אבל מתמקדת במהומות שאירעו בדרום תל אביב רק שבוע קודם לכן. היושבים לשולחן מעודכנים בהכל אבל עדיין רוצים לשמוע עוד. הם שם ועדיין גם פה, ולהפך.

בחדר השינה שתיים מבנות המשפחה משחקות יחדיו. "בקנדה אין פליטים", אומרת סמאווית בגאווה ודממה נבוכה משתררת בחדר. "בישראל אבא היה פליט אבל בקנדה הוא לא", היא מבהירה את כוונתה. אחותה יהודית ממהרת להציע פרשנות: "אני חושבת שמה שהיא רוצה לומר זה שבקנדה אתה יכול, איך קוראים לזה, לקבל אזרחות ולהצביע. אבל בישראל לא".

אבל סמאווית לא התכוונה רק לזיהויו של אביה כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, בקהילתו. גרה, שנכנס לישראל עם אשתו פתהאווית ב–2007, היה אחד מעמודי התווך של הקהילה האריתריאית בישראל; במשך שמונה שנים הוא עבד כמתרגם במוקד לפליטים ומהגרים, הועסק בבית קפה ובזמן הקורונה היה בהנהגה המקומית שסייעה למשרד הבריאות. הוא גם השתתף בפעילויות ובמאבקים נגד הכליאה במתקני חולות וסהרונים ונגד תוכנית הגירוש של 2018. באופן יחסי, חייו אולי היו טובים יותר משל מבקשי מקלט אחרים, פעילים פחות; אבל יחסיות היא מילת המפתח. הוא רצה עתיד טוב יותר, לו, ובטח לילדיו.

"ראיתי נערים שמסיימים תיכון ונתקעים, מגיעים לאותו מעמד כמו שלנו, שאינו נותן להם דבר", אומר גרה. "הגעתי למסקנה שאני לא רוצה שלילדים שלי יהיה אותו העתיד שאני קיבלתי. הם צריכים לקבל הזדמנות". לבני הזוג ארבעה ילדים, לצד הבנות יש שני בנים, מתן בן 12 ודניאל, בן 7 חודשים. שלא כמו שלושת אחיו שנולדו בישראל, הקטן נולד בקנדה, ויש לו כבר אזרחות, מלידה.

חינוך הילדים הוא בעדיפות הראשונה מבחינת בני הזוג. "הילדים בישראל מגיעים מבתים חלשים", אומר גרה. "האמא והאבא עובדים, לא מדברים עברית טובה כמו הילדים. אם אין להם רמת תמיכה מספקת הם לא יצליחו. הם לא יכולים להיות כמו כולם. אבל אם נותנים להם הזדמנויות הם יהיו בדיוק כמו כולם".

בינתיים גרה עובד במשמרות במאפייה, ובשאר הזמן לומד בלימודי ערב. פתהאווית יותר נוכחת בבית. גם הגעגוע לישראל נוכח, לפחות במידה מסוימת. "יש דברים שאני מתגעגעת אליהם", היא אומרת, מסויגת משהו, "למזג האוויר שהיה דומה לזה שבבית. לחיים הקהילתיים, לזה שכולנו גרנו זה ליד זה, לתרבות. ולאנשים שהיו קרובים, לחברים שהיו". אבל ניכר שבסך הכל הגעגוע מתגמד מול הרווחה של החיים החדשים.

במובנים מסוימים גרה הוא פליט פוסטר. מי שהיה גורם דומיננטי בקהילה בישראל, בעל קשרים, דימוי והרבה מוטיבציה. מאפיינים — במינונים משתנים — שאפשר לראות אצל לא מעט מהעוזבים. או במילים אחרות, נדמה כי אלה שמצליחים לצאת מישראל לעתיד טוב יותר, הם מבין ה"חזקים" בקהילה. כך למשל גם דוויט דמוז, מי שהיה ממנהיגי האריתריאים בישראל עד 2016, השנה שבה חצה את האוקיינוס. "אין עתיד למבקשי מקלט בישראל", אמר אז בעברית רהוטה ל"הארץ", "בעיקר לא לאריתריאים".

שבע שנים אחרי הוא כבר נינוח בהרבה. "בקנדה יש לי כל מה שהיה חסר לי בישראל", הוא מסביר. "האם אני שמח? התשובה הקצרה היא כן. אבל זו שאלה גדולה, שאני צריך לפרק. כאדם אני חייב ביטחון. את זה יש לי פה. אבל יש יותר מכך". ומכאן, תשובתו נודדת למקורות, לא בכתובים, אלא אלה שלו, של משפחתו. "אני צריך לדעת שאני יכול לחזור למקומות שגדלתי בהם בבטחה, ולראות את החברים שלי", הוא מפרט. "20 שנים מחיי הייתי באריתריאה. וכמה שהמדינה הזו דפוקה אני עדיין זוכר את הדברים הקטנים, את התיכון, את הילדות. אני לא רוצה לאבד את זה, אני לא רוצה שהזיכרון הזה ידעך".

אבל בינתיים דמוז יוצר לעצמו זיכרונות חדשים. מאז שהגיע לקנדה כבר השלים תואר שני ביחסים בינלאומיים, והוא עובד כמנהל בארגון סיוע לפליטים. שם הוא מנסה לסייע להם בנתיב של הגירה כלכלית לקנדה (תוך מציאת עבודה) — מסלול שלא מכבר יצא לדרך בישראל באמצעות ארגון היא"ס והשגרירות הקנדית. גם בישראל הוא עבד בארגון סיוע, אך לדבריו ההבדלים הם עצומים. בעיקר בכך שבקנדה הפליטים שותפים בקבלת ההחלטות בארגון.

הוא אינו עוסק רק באריתריאים שעדיין בישראל, הוא מסייע לפליטים מכל העולם בתעסוקה ברחבי המדינה. והוא פעיל גם בסיוע לקהילה הישראלית־אריתריאית בקנדה. בהקשר הזה, הוא שם לב לתופעה המאפיינת את חברי הקהילה. לדבריו, בזמן שבני אדם נאבקים מאבק של הישרדות, כמו שעשו בישראל, אין להם זמן לעבד את תחושותיהם. עכשיו, כשהם בקנדה, דברים מתחילים לצאת. "אנחנו רואים כאן אנשים שאחרי שהתמקמו, פתאום מתחילים להתמודד עם בעיות נפשיות", הוא מספר, "יש גם התאבדויות".

ייתכן שגם ההבחנה הזו עומדת בבסיס הידוק הקשר בין הפליטים הוותיקים לאלה החדשים. הביטויים לכך מגוונים. למשל, מספר דמוז, "גולים אריתריאים, ובעיקר אלו שבקנדה, מרגישים מחויבות לתת חסות ולהביא פליטים מישראל".

הארגון שדמוז עובד בו, בדומה לארגוני פליטים אחרים, פעיל גם בקרב עמותות קהילתיות, כנסיות וארגוני סיוע, המוכרים במשרד ההגירה הקנדי ומקבלים אישור לתת חסות לאנשים מחו"ל. על פי נתונים שהגיעו לידי "הארץ" מדובר בכ–120 כנסיות, ארגונים, עמותות וחברות. לעתים לא נדרשת מהם הכרה רשמית במעמד הפליט, והם רשאים לאשר את ההכרה בעצמם. "הקהילה", מדגיש דמוז, "עובדת כדי להביא את האנשים שלה".

משפחה חדשה־ישנה
סימרת טקלה לא ראתה את בנה הבכור כמעט 15 שנים, כל זמן שהותה בישראל. למעשה, מאז שנולד היא בקושי זכתה להיות איתו. את ההחלטה לעזוב את אריתריאה קיבלה זמן קצר קודם לכן, בחודשי ההיריון. היא היתה אז שדרנית רדיו, ולא הסתירה את דעותיה הפמיניסטיות ואת ביקורתה על המשטרה המקומית. היה לזה מחיר. "הם ניסו לצוד אותי", היא מספרת. היא חיכתה עד שתלד את בנה, המתינה עוד מעט עד שיוכל להישאר עם אמה, ואז עזבה בלי כוונה לשוב.

בישראל ניהלה סימרת את המרכז לנשים אריתריאיות, והיתה גם היא דמות מוכרת בקהילה. זה לא סייע לה לשכנע את משרד הפנים שיאפשר לה להתאחד עם בנה. היא התחננה, אך בלא הועיל. כשהגיעה לקנדה, כבר היה עם מי לדבר, והיה גם מי שיפעל בעניינה. שרון זיקמן, נותנת החסות שלה, התגייסה למשימה. זה לקח שנה ("האלימות בגבול אתיופיה־אריתריאה ב–2022 הקשתה על הבאתו", סיפרה שרון) אבל לבסוף האם ובנה התאחדו על אדמת קנדה. חבלי הקליטה של הבן, שעדיין אינו דובר אנגלית, ניכרים. אבל יש לו את אמו, ולה יש אותו.

הסיפור של סימרת הוא גם סיפורם של רבים מהבאים מישראל. הם מספרים שאיחוד משפחות, או סיכוי לכזה על אדמת קנדה, היה סוגיה מרכזית בשיקוליהם להגיע לשם. "הצעירים של הקהילה שלנו מופרדים מהמשפחה שלהם", אומרת סימרת. "הממשלה בישראל גורמת להורים שלהם לחיות כל יום מחדש את הטראומה. עכשיו, כשהצעירים מגיעים לקנדה, הם רוצים להתחתן, להקים משפחות ולהתאחד עם משפחתם. משפחה זה הדבר הכי בסיסי שאנחנו צריכים, מיד אחרי הגנה".

ובכלל, למשפחה טוב יותר בקנדה, היא מוסיפה. גם לילד שאיתו התאחדה זה עתה, וגם לשני ילדיה שנולדו בישראל — סירפיאל (רפי) ונתן, בני 11 ו–10 בהתאמה. "איזה ילדים גדלים בישראל? אלפי ילדים שלומדים בהפרדה, עם הורים פגועים נפשית ורגשית, שעובדים כל הזמן ולא נמצאים בבית", היא מסבירה. "בישראל, הצעירים של הקהילה שלנו לא מקבלים מספיק חינוך וזכויות אדם".

אבל בקנדה זה אחרת. "אני צריכה להילחם בשביל שאנשים יקבלו את אותה ההזדמנות שאני קיבלתי", אומרת סימרת, ואלה לא רק דיבורים. בימים אלה היא מארחת בביתה פליטה אחרת, שהגיעה לא מזמן לקנדה ושנותן החסות שלה זנח אותה (גורמי סיוע לפליטים מספרים שאין זה מקרה יחיד). עכשיו סימרת דואגת לה. האקטיביזם והרצון לסייע לאחר אינם עוזבים אותה.

השיחה עם סימרת נערכת במרפסת ביתה, גם הוא בשכונה הצפונית של טורונטו. בלא תכנון מוקדם, היא מקבלת לפתע שיחת וידאו מהצד השני של העולם. על המסך מופיעה הלן קידנה, מי שניהלה את המרכז לנשים אריתריאיות בתל אביב לפניה. עכשיו היא גרה באוסטרליה, במלבורן. לא בדיוק גן עדן לפליטים, אבל היא הצליחה לקבל שם מעמד של עובדת זרה.

אוטווה פינת תל אביב
הפליטים האריתריאים חיים בשלושה מקומות בו־זמנית, או בשלושה זמנים מקבילים. ההווה הוא בקנדה. העבר בישראל, והעבר הרחוק יותר, במולדתם. וכך, הפוליטיקה הפנים־אריתריאית והמתח בין מתנגדי השלטון לתומכיו באים לידי ביטוי גם שם, כפי שקורה כיום במקומות שונים בעולם, ואחד הבולטים בהם הוא ישראל. לפני כחודש סערה תל אביב בשבת אחת של פורענות. בשבועיים האחרונים התברר שזה היה רק קדימון; רצח שני אריתריאים בנתניה ובתל אביב, אחד מכל צד במפה הפוליטית, רק העצים את האש בסיר הלחץ — והוא ממשיך לבעבע.

הסיר הזה נמצא על האש גם בצפון אמריקה. למהומות בדרום תל אביב היו קדימונים בטורונטו וגם בעיר קלגרי (שבפרובינציית אלברטה). והשסעים ניכרו גם כאשר "הארץ" ליווה את מייקל אפוורקי לחתונה שלהקתו ניגנה בה. בפתח האירוע חיכה אדם שהבהיר: אין כניסה למצלמה. "אתה יודע איך זה עם אריתריאים, אנחנו חשדנים", אמר אחד מבני המשפחה ל"הארץ". "אתה מכיר את זה".

באותם הימים ממש, ראשי הקהילה האריתריאית, שרובם הגיעו מישראל, התארגנו לקראת הפגנה מול שגרירות ישראל באוטווה. המטרה: קריאה לישראל להגן על מתנגדי המשטר שעדיין שוהים בה (הפגנות דומות נערכו בערים רבות בעולם שיש בהן קהילה אריתריאית־ישראלית). השלטים שנשאו היו — איך לא — בעברית. זו רק דוגמה אחת לכך שישראל לא עוזבת את הפליטים, גם אחרי שהם עזבו אותה. גם במרחק של אלפי קילומטרים, הקהילה האריתריאית־ישראלית בקנדה מעורבת מאוד בנעשה. בכל זאת, יש החברים, המשפחה, ומנהיגי הקהילה לאורך השנים, מהם כאלה שעכשיו בדימוס. לא דג'ן מנגשה. הוא היה דמות פוליטית בולטת בישראל, והוא עודנו כזה גם היום. לאחר ההתנגשויות האלימות בתחילת החודש שעבר בתל אביב, הטלפון של מנגשה החל לצלצל. על הקו: עיתונאים מישראל. באותם הימים הוא בכלל נערך למחאה באוטווה, שהיה מיוזמיה.

כבר שנתיים שמנגשה באוטווה, בירת קנדה ("הגעתי בחורף, זה היה קור מטורף. לא יצאתי מהבית"). מאז שהגיע הוא עוסק בפעילות פוליטית וקהילתית, כפי שהיה רגיל. עבודה קבועה היא עדיין אתגר. בינתיים יש לו צרה דחופה יותר: הוא הואשם בתקיפת אריתריאי אחר על רקע תמיכתו במשטר, ובימים אלה הקהילות בארץ ובתפוצות אוספות כסף למימון הגנתו המשפטית. "האריתריאים שמגיעים מישראל הרבה יותר מעורבים, בגלל איך שהתייחסו אלינו בארץ", הוא אומר. "התמודדנו עם דברים קשים. מי שמגיע ישר מאפריקה לא מתנגד עד כדי כך. לנו יש תפיסה אחרת למשטר. אנחנו יודעים איך הוא פועל".

חרף העובדה שהוא חש די טוב בקנדה, מנגשה חולם לחזור אחורה, הכי אחורה. לאריתריאה. "זה לא רק המשפחה שלי שנמצאת שם, אני מחובר לאדמה", הוא אומר. "כשנקים מדינה משלנו, לא נהיה במלחמה עם ישראל. אבל לא נסלח להם. אני לא אסלח להם. על החינוך הלקוי, על ניסיונות הגירוש. על עשרות אלפי אנשים שלא התקדמו בחיים שלהם. נתקעו".