בין שתי מלחמות: החיים כעלה נידף

טטה מסתכלת על הים במשך כמה דקות. זה היה באחד מאותם ימים בהירים של חורף, שבהם רואים רחוק אל האופק הכחול. החול רך ובוהק ואפשר להרגיש על העור את הקרירות שבאוויר. "בימים הראשונים שלנו בחיפה אנשים ניסו לנחם אותי: 'תראי איזה ים מופלא יש לנו'. הייתי נותנת בהם מין מבט, שותקת כמה שניות ועונה: 'אני מגיעה מאודסה, איך אפשר לרגש אותי עם חוף ים, תגידו לי'".

הים השחור פחות מלוח, פחות סוער והרבה יותר צלול, ואליו טטיאנה מזור (39), טטה בפי חבריה, הכי מתגעגעת כבר שנתיים. "אני מאלו שהולכות לים במשך כל השנה. אם רע לי – כדי להרגיע את הנפש; אם טוב – כדי להגביר אתו השמחה". והיה הרבה רע, אבל גם לא מעט טוב בשנתיים האחרונות, מאז בריחתה מאוקראינה עם בתה שרה (6); בן זוגה מיקולה (34); ואימה נטליה (67).

בשבוע הראשון של מרץ 2022, לפני שנתיים, הגיעו לישראל יותר מ-10,000 פליטים – הראשונים שנמלטו מהמלחמה באוקראינה, ובהם גם משפחת מזור. "אודסה היא עיר שמדברים בה בעיקר רוסית, אבל בבית אנחנו מדברים רק אוקראינית", מספרת מזור. קשה לשמור על השפה במרחב הישראלי הרווי בשפה הרוסית. החברה הכי טובה של שרה בגן המשחקים היא מאשה, שברחה עם הוריה ממוסקבה.

"יום אחד שרה באה אליי", מספרת מזור, "ואמרה לי: 'אמא, חברה שלי מרוסיה, אבל היא טובה'". מזור חייכה, וקצת חשדה. "בגן המשחקים גיליתי שההורים של מאשה הגיעו לפה בשבוע שאנחנו באנו, בגלל התנגדותם למלחמה. לפעמים אני מרגישה שהם פטריוטים אוקראינים יותר חזקים ממני.

"אין לי בעיה לדבר רוסית כשצריך, אבל אחת מהסיבות שלי ללמוד עברית כמה שיותר מהר, זה כדי שעברית תהפוך להיות שפת הדיבור השנייה שלי".

אחרי תקופת התאקלמות קצרה, מזור החלה לעבוד בניקיון. "זה היה נהדר! לא בצחוק!", היא אומרת. האופטימיות והשמחה שלה אפשרו לה להסתכל באור אחר על המצב שנקלעה אליו: "זה היה מכון הכושר הכי טוב שהייתי בו עד כה", היא צוחקת. "המשכורת הייתה טובה מאוד, אבל הכי חשוב. בזמן ניקיונות אי אפשר לקרוא חדשות, וזה היה הדבר שהכי הייתי צריכה באותו הזמן – להתנתק כמה שאפשר ממה שקורה באוקראינה".

בינתיים, בעלה החל לעבוד כטבח, וכאשר נמאס לה מהניקיונות, מזור החלה סטאז' במספרה, דבר שרצתה לעסוק בו עוד באוקראינה. "ללמוד היה קל", היא אומרת, "אבל להתקבל לעבודה היה כמעט בלתי אפשרי".

למה?
"עובדים ללא אזרחות, שהמדינה יכולה לזרוק מהארץ מהיום למחר, נמצאים בתחתית סדר העדיפויות ברשימת המועמדים לעבודה של בעלי המספרות".

בני משפחת מזור – כמו קרוב ל-8,000 פליטים (מתוך כ-30 אלף) שנשארו בישראל עד היום – אינם זכאי חוק השבות. מעמדם הרשמי הוא תיירים. הם הגיעו לישראל בהזמנת חברים או קרובי משפחה ונשארו לחיות ללא מעמד וכמעט ללא זכויות. לכן מזור, כמו רוב הפליטים, נאלצה לעבוד "בשחור", לקבל משכורת במזומן. כדי להיקלט נשענה המשפחה כמעט לחלוטין על חברים ומתנדבים, זרים ברובם, שסייעו להם.

"אני חושבת הרבה מאוד על מפגן הסולידריות הזה כלפיי, במיוחד עכשיו, כשראיתי את זה קורה במלחמה ובעצמי הלכתי להתנדב. הסיפור הזה של לערוב ולדאוג אחד לשני מוטמע פה ברמת הדי.אן.איי".

אבל לא הכול ניתן לפתור בעזרת רוחב ליבם של מתנדבים. מעמדה השברירי של מזור העמיד אותה בדילמה קשה בדצמבר האחרון, כשאביה נפטר באוקראינה. "יציאה מהארץ לפליטים יכולה להיות רק לכיוון אחד", היא אומרת. החוק הישראלי מתיר לפליטים להישאר בישראל לפחות עד סוף השנה, אבל אם יעזבו את המדינה מרצונם, הם יכולים לאבד את מעמדם. "היה סיכון שלא יתנו לי להיכנס שוב. אבל פשוט לא יכולתי לא לטוס".

עבור אזרחי ישראל, 7 באוקטובר לא היה תחילתה של "עוד מלחמה". עבור קהילת הפליטים שהספיקו לברוח מתופת אחרת זמן לא רב קודם לכן, ההלם היה מוחלט. "חזרנו לבוצ'ה!" זה הדבר הראשון שמזור זוכרת שצעקה מתישהו באותה שבת. בוצ'ה היא העיירה השלווה בפאתי קייב שבה התגלו, באפריל 2022, עשרות קברי אחים, שבגדולים שבהם נמצאו 500-400 גופות. "הבת שלי ראתה שבכיתי כל היום והחלטתי לא להסתיר ממנה".

מה אמרת לה?
"אמרתי לה שיכול להיות שיהיו אזעקות ופיצוצים כמו שהיו באוקראינה".

למודי מלחמה הם החלו לארגן לעצמם, בעצמם, מרחב מוגן. מזור מספרת שלקחה פיקוד על ניקיון המקלט בבניין, שעמד מוזנח מאז מלחמת לבנון השנייה. "אמרתי לשכנים: 'אני רוצה להשקיע בסידור שלו, לא כדי שנתחבא פה, אלא כדי שביום שבו ננצח במלחמה נתכנס פה כולנו לשתות ולחגוג". שוב היא צוחקת. "שתי המלחמות חיזקו אצלי עוד יותר את התפיסה שכל יום יכול להיות האחרון, ואני עוקבת באותה תדירות אחר החדשות שם ופה. כששואלים אותי לאיזו מדינה אני דואגת יותר, אני אומרת שזה כמו לשאול הורה איזה ילד אתה אוהב יותר. אוקראינה וישראל יקרות לי באותה מידה".

באותו היום שמזור הייתה על המטוס בדרכה לישראל, מרתה קופריץ' (37) נענתה להפצרות של דודתה בישראל, לקחת את שלוש הבנות שלה ולהגיע לארץ. קופריץ', שחיה כל חייה בעיר לביב על גבול פולין, התלבטה. העיר הייתה רחוקה אלפי קילומטרים ממרכז הלחימה, אוקראינים רבים ברחו אליה, אבל ההפצצות הרוסיות על העיר גברו מיום ליום. "אז עוד הייתי נשואה והייתה איזושהי התלבטות", היא אומרת, "אבל פה התגרשנו סופית", היא מספרת כשהיא יושבת בפיצרייה שמחוץ לביתה בבת ים.

דודתה שכרה דירת שני חדרים עבורה ועבור שלוש הבנות – יוליה (15), יאנה (9) ואנה (5). "כבר שנה לא דיברנו", היא מספרת על בעלה לשעבר, "והוא גם לא מדבר עם הבנות. הגשתי בקשה לגירושים והמשפט מתנהל אונליין. אם אזכה, אקבל 600 שקלים בחודש. זה לא מעט כסף בשבילי".

כמו מזור, גם קופריץ' נמצאת בישראל ללא מעמד. כבר שנתיים היא מנקה בתים פרטיים בגוש דן, מה שתובע את רוב זמנה וכוחות נפשה, ומקשה עליה אפילו להתגעגע לחייה הקודמים, שבהם עבדה כאחות בבית חולים צבאי. "היום אין לי כמעט מחשבות על משהו חוץ מהבנות שלי והעבודה, היא בולעת את כל ימיי ולילותיי. הנפש תמיד נמצאת באיזו ציפייה ודאגה למה שיהיה איתנו מחר, וזה לא מאפשר להתעכב יותר על מה ששם".

בחודש הראשון לשהותה בארץ היא קיבלה ממנהלת "צו השעה", שעסקה בסיוע לפליטים, כרטיס נטען עם 700 שקלים עבורה, ו-500 שקלים עבור כל אחת מהבנות. בחודש השני הסיוע הצטמצם בכמחצית, ואחרי שלושה חודשים הסתיים. מאז ועד היום, היא מקבלת עזרה רק מהמרכז לסיוע לפליטים, המעניק תמיכה במזון, תרופות ובגדים, ויש בו מרחב למפגש עם חברות, פליטות שברחו מכל רחבי אוקראינה, ואיתן אפשר לקשקש בשפת אם.

"בלביב מדברים אוקראינית!" אומרת קופריץ'. ההדגשה חשובה לה. הרבה גאווה מסבה לה העובדה שבירתה הלא רשמית של מערב אוקראינה שמרה על הצביון והמסורת הלשונית במשך כל השנים שבהן התרבות הרוסית הייתה הדומיננטית במדינה. "גם בבית שלנו אנחנו מדברים רק אוקראינית", היא אומרת, "הייתי מעדיפה לדבר אוקראינית כל הזמן, אבל אין לנו כל כך ברירה, רוסית זו השפה של רוב הישראלים שהגיעו לפה מברית המועצות".

נמאס לה מעבודת הניקיון, היא מודה בחיוך שיש בו גם מעט ייאוש: "יותר ויותר פליטים הולכים כיום למקצועות הטיפול, אבל בהתחלה לא רצו לקחת אותנו לעבוד בשום מקום, לכן מה שנשאר זה סידור מחסנים וניקיונות". התשלום הוא במזומן, אין ביטוח רפואי ואם משהו יקרה לה, אין ודאות מי יערוב לה מבחינת ליווי רפואי.

"לפליטים יש רק את מרפאות 'טרם' (שירותי מרפאה דחופה – ד.ט), אבל מבחינתי הבעיה הכי גדולה היא טיפולי השיניים. יש לנו רק את האופציה הפרטית. הבנות ואני היינו צריכות עקירות. הקטנה תצטרך לעבור בקרוב טיפול בהרדמה שעולה 4,000 שקלים. זה יקר מאוד, אבל אין לי ברירה. מגרדים את הכסף מכל מקום אפשרי ומחפשים רופאים שיעזרו. עכשיו יש ניסיון שנקבל מעמד של מהגרים בישראל, ואני מקווה שזה יצליח ויאפשר לי ביטוח רפואי טוב יותר".

חצי השנה הראשונה בישראל הייתה סיוט יומיומי – מלחמה במולדת, מדינה חדשה, גירושים. לקח לה הרבה זמן להתרגל. אבל קליטת הבנות המהירה במוסדות החינוך של בת ים הייתה הקלה גדולה. "בהתחלה היה להם מאוד מוזר", מסבירה קופריץ', "מערכת החינוך באוקראינה אחרת. יותר קשוחה. פה הכול יותר פתוח, מכבדים את הילדים, נותנים להם הרבה חופש. עכשיו הבנות אומרות לי שלא ירצו לחזור לבית הספר האוקראיני יותר. הבכורה גם רוצה להתגייס לצה"ל".

ומה דעתך על זה?
"אני אוהבת את הרעיון. זה דבר נכון לרצות להגן על הבית שלך. מי אם לא האוקראינים מבינים את זה הכי טוב בעולם היום".

ב-7 באוקטובר היא מצאה את עצמה מאבדת את העשתונות. "חשבתי שאולי צריך לארוז ושוב לעזוב", היא נזכרת בחרדה. "אבל אז עצרתי את עצמי, נשמתי, ונזכרתי שבאוקראינה הכול בדיוק אותו דבר, רק בלי מקלטים ובלי ממ"דים. אין לי מעמד כאן ואם אצא ואתחרט, מי יבטיח לי שאוכל לחזור?"

במטוס, בדרך לישראל, היא סיפרה לבנות שישראל זו מדינה שיש בה מלחמות, אבל לא צריך לחשוש, כי יש צבא חזק ומדינה שערוכה לכל דבר. "בחלק הראשון של שבעה באוקטובר חשבתי שזה עוד אירוע כזה שהכינו אותנו אליו, כמה טילים נופלים וזהו. אבל פתאום האירוע הישראלי הפך לאוקראיני. אני פותחת את הטלגרם ואלה אותן סצנות: בתים עולים באש על משפחותיהם, אונס, חטיפות ילדים.

"איך יכול להיות שבוצ'ה מתרחשת בעוד מקום בעולם, ועוד בישראל? הרי המדינה הזו הוקמה כדי שדברים כאלו לא יקרו יותר. אבל על כך אני מוסיפה ואומרת – לבנות ולעצמי – שישראל היא לא אוקראינה. המדינה הזו לא יכולה להיכבש. יש צבא חזק, נשק וניסיון. לאוקראינה לא היה כלום מזה כשהותקפה".

שנתיים חלפו מאז שראשוני הפליטים האוקראינים הגיעו לארץ, "ומעט מאוד השתנה במצבם", אומרת אנה ז'ארובה, ראש ארגון "החברים הישראלים של אוקראינה", שהובילה כמה מאבקים לקידום זכויותיהם של פליטים ללא מעמד בישראל. "כל מה שיש להם זו הבטחה שלא יסלקו אותם עד סוף השנה וביטוח רפואי, שגם אותו איימו לקחת, והוא הוחזר לאחר לחץ עצום".

רוב הפליטים, היא מספרת, מועסקים בתעסוקה שחורה, שהמדינה אמנם מאפשרת בהעלמת עין, אך היא לא מאפשרת להם אופק תעסוקתי או יכולת להגן על זכויותיהם כאשר הם מנוצלים.

מצבם השברירי של הפליטים נחשף במיוחד מאז 7 באוקטובר, כאשר פליטים מאשקלון ושדרות פונו מבתיהם, ומערך חיפוש הדירות והעזרה במעבר אליהן התבסס כולו על מתנדבים. גם פליטים שפונו מקריית שמונה נמצאים, לדבריה, באי-ודאות.

"הפליטים מצאו את עצמם הכי קלים לפגיעה, לא מוגנים. אין להם עזרה פסיכולוגית, והם כבר פעם שנייה חווים מלחמה. פנו אלינו הורים לילדים ללא מעמד שהיו צריכים עזרה. הייתה התגייסות אזרחית. אבל המדינה הבהירה שהיא לא הכתובת".

בעודה על המטוס, כל הדרך מחרקיב במזרח אוקראינה לתל אביב, אחרי חודש של חיים במרתף של פאב עם בנה הצעיר, חנה כץ (47) הבטיחה לעצמה שהיא מפסיקה להתנדב. בחרקיב, במשך שמונה שנים, היא עזרה לעקורים שהגיעו מאזורי הקרבות בדונבס, שם התנהלה מלחמה קשה מאז 2014. אבל עם הגעתה לארץ היא הרגישה שנכנסה לנעליהם, והיא בעצמה זקוקה לעזרת מתנדבים. "איך שהגעתי לחיפה", היא מספרת בצחוק מתגלגל, "מהר מאוד מצאתי את עצמי שוב מתנדבת".

למה דווקא חיפה?
"לא הייתי בישראל אף פעם, אבל ידעתי שבחיפה יש עבודה ויש ים".

שלא כמו טטה מזור, בנה של כץ, דוד (11), מעולם לא היה בים באוקראינה. הרוסים כבשו את החוף המשפחתי שבו היא נהגה לנפוש בחצי האי קרים מעט אחרי שהבן נולד, והוא לא הספיק לבקר שם.

"אולי מה שפחות התחברתי אליו כאן, זה שיש פה גם הרבה מאוד דוברי רוסית", היא שוב צוחקת. השפה הרוסית לא מפריעה לה, זו עדיין השפה הדומיננטית בחרקיב. רצונה לשמוע פחות רוסית נובע מהכמיהה שלה להצליח להשתלב כמה שיותר בחברה, ובשביל זה צריך עברית.

"לכיתת אולפן בבית הספר שלחתי את הבן ממש בכוח, כי לא היה שם מקום", היא מספרת. לכיסא באולפן הממשלתי בעיר, יש תור של כחצי שנה. כץ עצמה הלכה לאולפן פרטי והחליטה לעבוד כמטפלת לקשישים שאינם דוברי רוסית. "התוכנית של האולפנים היא אקדמית ובמידה מסוימת ארכאית", היא אומרת, "אני מנויה ל-11 ערוצי טלגרם ללימוד עברית, זה קורס משלים מעולה, אבל הבעיה היא שאין משהו מותאם לילדים".

כץ היא עולה חדשה, מצבה טוב בהשוואה למצבם של הפליטים חסרי המעמד: "גם המצב שלנו, הפליטים העולים, היה לא פשוט, אבל מצבם של אלה חסרי המעמד, שהגיעו ונשארו פה כתיירים, הוא נורא. יש המון מצוקות".
למשל?
"אנשים עדיין לא יכולים לפתוח חשבון בנק מסחרי; ללא-אזרחים, העמלות בבנק הדואר גבוהות, ואין להם יכולת לקבל אשראי. והבעיה הכי קשה", היא מוסיפה, "אין להם יכולת לשכור דירה בעצמם, כי אין דרך להביא ערבויות לבעלי הדירות. עכשיו יש ביטוח רפואי, אבל מה יהיה בעוד חצי שנה, כשהוראת השעה תחלוף, או יסתיים התקציב?"

תוך כדי ימי המלחמה, התבררה לה גם בעיה ייחודית של פליטים עולים בעלי מעמד: חלק מהם, שמקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי, מתקשים למצות את זכויותיהם. אלה עולים שהגיעו מאזורים שכבשו הרוסים, ואין להם דרך לדווח על כך שביתם כבר לא ברשותם, דבר הכרחי כדי לקבל סיוע בדיור ציבורי; תוספת לקצבת זקנה; ועוד כמה הטבות.

"זה מצב כאוטי", אומרת כץ, "החיים הקודמים של האנשים האלו נמצאים כיום מעבר לחומת ברזל, ומי בכלל יודע אם הדירות האלו עדיין ברשותם? הם היו מוכרים אותן בשמחה, אבל אין להם איך, וגם לא יימצא מי שיוכיח את זה. המדינה חייבת להבין את הסוגייה הזו ולפתור אותה".

כץ מתגוררת במורדות שכונת הדר בחיפה, ברחובות היורדים לוואדי, סביבה של בתים ישנים מאוד. קשה למצוא מקלט קרוב. על ממ"ד אין בכלל מה לדבר. אבל זה לא מטריד אותה יתר על המידה. היא כבר החליטה להישאר בישראל, בחיפה, בבית שלה. "לדעתי, לאוקראינים יש כיום קיבולת גדולה לאסונות", היא אומרת, "ואולי זה הפך את הקהילה בישראל לאחת עם קצת יותר חוסן לעומת שאר הקהילות. כן, קרו פה דברים מזוויעים לחלוטין, ראינו איך בוצ'ה מגיעה לישראל. אבל כיום אנחנו מבינים שאלו הדברים שקורים בעולם".

עם זאת, היא מזהה בישראל דבר מיוחד במינו: באחד הימים שמעה שברדיו מקדישים לאחד החטופים שיר שאהב. "זה הדהים אותי", היא אומרת, "זו רמת סולידריות גבוהה מאוד. אין שום דבר דומה לזה באוקראינה. בכלל".

המספר הרשמי של הנעדרים והחטופים באוקראינה נע בין 20 ל-30 אלף. 19 אלף מהם ילדים. מכיוון שהמידע על גורל האוקראינים בשטחי הכיבוש הרוסי מעורפל, ההערכה היא שהמספר גבוה בהרבה. לדעתה של כץ, החברה האוקראינית פיתחה עם הזמן אדישות לעניין. "אני יודעת שהמציאות פה רחוקה מלהיות מושלמת, ויש ויכוחים, אבל זה שיש אנשים שעובדים ככה שכולם פה יכירו שם של כל חטוף, איזו להקה הוא אהב ואיך נראו החיים שלו, זה דבר לא פחות ממדהים בעיניי. אולי פה זה מובן מאליו, אבל מתבונן מהצד לא יכול לא להתעכב ולהעריך את זה".