אחי נרצח בדארפור — יציאת כוחות האו"ם היא טרגדיה

לפני שלושה שבועות נרצחו 150 בני אדם בעיר אל־ג'נינה במערב דארפור בסודאן. הטבח הזה התרחש שבועות ספורים לאחר שכוחות שמירת השלום של האו"ם עזבו את האזור, למרות סימנים ברורים לכך שנסיגתם תוביל באורח בלתי נמנע להתגברות האלימות. היום אני מחויב לדבר ולהזכיר לאו"ם, לממשל החדש בארצות הברית ולשחקנים בינלאומיים נוספים, שהוצאת חיילי האו"ם אינה עוד צעד חסר חשיבות במשא ומתן עם הממשל ה"חדש" של סודאן, אלא טעות שהשלכותיה קשות. חיי השתנו לנצח בעקבות יציאת כוחות האו"ם מדארפור, משום שאחד מקורבנות הטבח שבוצע לאחר יציאתם הוא אחי — סעיד ברקה, אזרח אמריקאי. כדי למנוע רצח נוסף, על האו"ם להחזיר את הכוחות לשמירת השלום לדארפור, ועל ממשל ביידן לדרוש ממשלת סודאן דין וחשבון על האלימות.

לצערי, הרצח של אחי סעיד, היה האחרון בשורה של טרגדיות שאירעו למשפחתי ולאנשינו. לראשונה טעמתי את טעם המלחמה ב–2003, השנה ה–14 לכהונתו של עומר אל־באשיר, כאשר נכנסו לכפר שלנו מיליציות הממשלה, הג'נג'וויד. אמי, אחיותי ואני התחבאנו בבית, והצלחנו לברוח אחרי שאנשי המיליציה הציתו אותו והמשיכו אל הכפר הבא. אבי ואחי הבכור, שניסו להשיב מלחמה, נרצחו. אמי, אחיותי ואני נתקלנו בגופותיהם כשברחנו מהכפר העולה באש. לאחר מסע, שכלל הליכה רצופה במשך שלושה ימים דרך הג'ונגל, הגענו אל העיר הקרובה, אל־ג'נינה, שם מצאנו את אחי סעיד, שהיה סטודנט בעיר. לאחר מגורים משותפים במחנה עקורים ובמחנה פליטים, נפרדו דרכינו. ב–2007 אחי התיישב באטלנטה, ג'ורג'יה, וב–2015 הפך לאזרח אמריקאי. אני עשיתי את דרכי לישראל, היכן שהמערכת הבלתי־מתפקדת לטיפול בבקשות למקלט דנה אותי לחיי נצח כ"מבקש מקלט", ומונעת ממני כל אפשרות לקבל מעמד של פליט (מי שבקשתו למקלט התקבלה).

באותן שנים, הזוועות בדארפור הגיעו לכותרות ברחבי העולם. שר החוץ של ארה"ב באותה עת, קולין פאוול, הכריז שהפשעים שבוצעו בסודאן מגיעים לכדי רצח עם, וחמש שנים מאוחר יותר בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הגיש כתבי אישום נגד אל־באשיר. ארה"ב העניקה סיוע הומניטרי של יותר מארבעה מיליון דולר. אך אל־באשיר המשיך לשלוט במדינה, בשעה שאחי הגשים את החלום האמריקאי בביתו החדש באטלנטה. הוא שכר דירה, רכש אנגלית שוטפת, פתח עסקים עצמאיים, והתאהב באשה סודאנית, ששרדה גם היא את רצח העם, אך לא התמזל מזלה לצאת ממחנה העקורים ולקבל מעמד של פליטה.

הם החלו במערכת יחסים מרחוק ונישאו כחוק מבלי להיפגש פנים אל פנים. לאחר שאחי קיבל אזרחות אמריקאית, הוא נסע לסודאן באופן תדיר, הקים משפחה והחל בהליך איחוד משפחות. בפברואר 2019 נולד בנם השני וכעבור חודשים ספורים אל־באשיר הודח, אחרי חודשים של מחאה אזרחית. בעוד שבסודאן ובקרב הסודאנים בתפוצות, כמו גם בלבי כאן בישראל, היתה התרגשות גדולה — התברר שחלום השלום היה הזיה בלבד.

לאחר הדחת אל־באשיר תפסו את השלטון סגניו והגנרלים ששימשו תחת שלטונו, מי שתיכננו וביצעו את רצח העם. הגנרלים הללו המשיכו בניהול אכזרי של המדינה. תחת הנהגתם, ב–2020 נהרגו מאות בדארפור ובאזורים אחרים בסודאן, והמדינה עודנה מסוכנת למאות אלפי הפליטים הפזורים ברחבי העולם. למרות המצב הזה, באוקטובר 2020 שלוש קבוצות מורדים עיקריות בסודאן נפגשו עם נציגי הממשל הסודאני וחתמו על הסכם שלום עמו. אחד הסעיפים בהסכם חייב את הוצאת כוחות שמירת השלום של האו"ם מסודאן. חותמי ההסכם, בטעות או בזדון, טענו שנעשו צעדים משמעותיים לשמירת הביטחון בדארפור וכוחות האו"ם אינם נחוצים עוד.

אחי חשב שאזרחותו האמריקאית תגן עליו, אך מתברר שהמיליציה הפועלת בחסות הממשלה לא בודקת דרכונים לפני שהיא יורה

אחי נכנס לסודאן עם דרכונו האמריקאי בדצמבר 2020, במטרה לפגוש את בתו השלישית, שנולדה כמה חודשים קודם לכן והוא לא הספיק לפוגשה. עם כניסתו, הוא תוחקר ארוכות על ידי שירות הביטחון. הוא שוחרר לדרכו, אך סוכני ממשלה המשיכו לעקוב אחריו במשך שבועות. ב–1 בינואר, שבועות לאחר שהגיע לסודאן, כוחות שמירת השלום נסוגו מדארפור, וכשבועיים לאחר מכן, ב–15.1, כבר פרצה מלחמה. ליתר דיוק, כוחות הפועלים בחסות הממשלה החלו לטבוח בתושבי דארפור ולשרוף כפרים ושכונות. בבוקר המחרת, אחי שמע דפיקה חזקה בדלת. כשפתח אותה הוא נורה מספר פעמים לעיני אשתו ושלושת ילדיו, ככל הנראה על ידי סוכני הממשלה שעקבו אחריו. הוא מת במקום. אחי חשב שאזרחותו האמריקאית תגן עליו, אך מתברר שהמיליציה הפועלת בחסות הממשלה לא בודקת דרכונים לפני שהיא יורה.

בשבת בצהרים, 16.1, קיבלתי שיחת טלפון שעידכנה אותי על רצח אחי. דקות לאחר מכן קיבלתי תמונות של גופתו, להוכחת מותו. עד שהצלחתי לחשוב בצלילות, ביום המחרת, כבר נרצחו עוד בני אדם רבים — לפי הערכות בין 120 ל–180 — בידי אותן המיליציות הפועלות בחסות הממשלה, שרצחו את אבי ואחי הבכור לפני 18 שנה, ואת אחי סעיד, רק יום קודם לכן.

טבח ורצח בוצעו בשיטתיות באזור הולדתי במערב דארפור מאז 2003. השינוי, כביכול, של הממשלה בסודאן לא תרם דבר לעצירת הזוועות. דארפורים כמוני, כמו גם תושבי אזור נוביה ותושבי מדינת המחוז הנילוס הכחול, נמצאים היום בסכנה כפי שהיינו מאז 2003. בעוד שכוחות המגובים על ידי הממשלה ממשיכים לטבוח בנו בבתינו — האו"ם מקבל הבטחות ריקות מממשלה שמנהיגיה אינם מעוניינים כלל לסייע לאנשים שאותם ניסו להשמיד כבר לפני 18 שנה.

יציאת כוחות שמירת השלום של האו"ם מדארפור היא טרגדיה. היא משאירה מיליוני בני אדם חפים מפשע ללא הגנה ומאפשרת לטרוריסטים המגובים על ידי הממשלה לטבוח בהם. זה לא צירוף מקרים שהרצח של אחי התרחש מיד עם יציאת כוחות האו"ם. אם לרצח של אחי יש משמעות כלשהי, הלוואי שבזכות היותו אזרח אמריקאי הוא יהיה זרז לתשומת לב בינלאומית רחבה יותר לזוועות המבוצעות בדארפור ולהתערבות בינלאומית אמיתית ואפקטיבית.

כוחות שמירת השלום של האו"ם חייבים לחזור לאזור וארה"ב חייבת לדרוש מממשלת סודאן לשאת באחריות לאלימות המתרחשת תחת חסותה. רק צעדים אלה יוכלו, בסופו של דבר, להציע הקלה לתושבי דארפור, הנילוס הכחול והרי נובה.

ברקה הוא ממנהיגי קהילת מבקשי המקלט הדארפורים בישראל; זופר היא פעילה למען זכויות פליטים ומבקשי מקלט בישראל