התוכן בדף זה ובקבצים המצורפים לו כוללים תיאורים קשים של אלימות.

בשנת 2009 החלו להגיע דיווחים רבים על חטיפות ושבי של מבקשות ומבקשי מקלט על ידי כנופיות של מבריחים בחצי האי סיני שבמצרים. השבי כלל אלימות מינית ופיזית אכזרית, ובמקרים רבים גם עבודות בכפייה. על פי עדויות הניצולות והניצולים, נפוצים במיוחד היו אונס שיטתי והשפלות מיניות, שריפת העור, מכות חשמל, תלייה, כבילה בשלשלאות, ומניעת אוכל, שתייה ושינה. כדי להינצל, מבקשי המקלט השבויים נאלצו ליצור קשר עם משפחותיהם ולהתחנן שימצאו דרך לשלם דמי כופר לחוטפים. מי שהצליח לגייס את דמי הכופר שהגיעו לעשרות אלפי דולרים, שוחרר והגיע אל הגבול הקרוב ביותר – הגבול עם ישראל.

כ-4,000 מבקשות ומבקשי מקלט ניצולי מחנות העינויים בסיני חיים בישראל. הם חיים עם פגיעות בגוף ובנפש –  פוסט טראומה חמורה ופציעות ומגבלות גופניות שמקשות עליהם להתפרנס, לקשור קשרים משפחתיים וקהילתיים ולנהל חיים תקינים. ללא יציבות או רשת בטחון סוציאלי, ובהעדר גישה לשירותי בריאות ורווחה הולמים, ניצולי מחנות העינויים ממשיכות וממשיכים להיות חשופים לפגיעה וניצול, למצוקה קיצונית והידרדרות נוספת במצבם.

כ-500 ניצולות וניצולים הוכרו על ידי מדינת ישראל כקורבנות סחר לפי חוק איסור סחר בבני אדם (תיקוני חקיקה), התשס"ז-2006, וזכאים לשיקום במקלט ייעודי – לשנה אחת בלבד. למרות שינויים בהליך בשנים האחרונות, הגישה להליך ההכרה נשארת מורכבת, ורוב מבקשי המקלט קורבנות הסחר המוכרים, שנמצאים בישראל תחת מדיניות הגנה, נותרים עם סיוע שאינו מספק אחרי שנת השיקום.

שאר ניצולי העינויים נותרים ללא מענה או שיקום הולם לטראומה והפגיעות שחוו על אף זכותם לשירותי שיקום שיאפשרו להם לחזור לחיים תקינים ומתפקדים ולהתמודד עם ההשלכות הרפואיות, הפסיכולוגיות והחברתיות של העינויים והתעללות שעברו. זו זכות המעוגנת בסעיף 14 של אמנת האו"ם נגד עינויים – שאושררה על ידי ישראל.