הקורבנות השקופים של הטבח: מבקשי המקלט לא קיבלו מעמד בחייהם – והחוק לא מכיר בהם גם במותם

15.03.24, בר פלג, הארץ

מדיניות ממשלת ישראל

קהילת מבקשי מקלט

בימים, מנסה מרהאווי גברהיווט להקיף את עצמו בחברים. אך בלילות, כשהוא מניח את הראש על הכר, הוא שוב נמצא לבד — ותמונתו של אחיו עולה לנגד עיניו. שאלות רבות עדיין נותרו פתוחות באשר למה שאירע לו בבוקר 7 באוקטובר, לאחר שהמחבלים הגיעו לשדרות. מתי הוא מצא את מותו? כיצד? והיכן בדיוק? "איך אני אשן?" הוא תוהה בשיחה עם "הארץ", "אני לא יכול לשכוח אותו".

קראו לו גויטום, אבל כולם קראו לו ג'יג'י. הוא עבד כרתך והתגורר בשדרות, אליה הגיע ב-2008. לפני שברח מאריתריאה הוא היה נגר ומוסכניק. במותו היה בן 40 — אחד מבין 51 חללי העיר. אולם בניגוד למרבית הנרצחים — אזרחים וזרים — המדינה אינה מכירה באופן רשמי במבקשי מקלט שנרצחו בפעולות איבה אשר הגיעו ארצה ללא אישור כניסה. בעקבות זאת, בני משפחותיהם אינם זכאים לזכויות סוציאליות.

באותו בוקר, כמדי שבת, השכים ג'יג'י ויצא לריצה. ב-7:00 הגיעו לעיר המחבלים על הטנדרים הלבנים מכיוון מערב. הם שעטו במורד רחוב הרצל וטבחו בכל מי שנקרה בדרכם: אופנוען, גמלאים ברכב הסעות ששבק, נהג מונית, עובדים זרים, שוטרים — וגם שלושה מבקשי מקלט, ג'יג'י ביניהם. לאחר מכן, החל מהשעה 7:20, המחבלים החלו להתבצר בתחנת המשטרה.

כשמרהאווי התעורר ב–8:00, הוא ניסה להתקשר לאחיו — אך זה היה מאוחר מדי. "לא ידעתי מה לעשות", הוא אומר. "התקשרנו אליו אני והחברים שלו והוא לא ענה. למחרת, אנשים הלכו לחפש אותו ברהט ובאשקלון, אני הלכתי לבית החולים ברזילי והם שלחו אותי למשטרה".

ב-10 באוקטובר, הגיע מרהאווי ליחידת להב 433 ומסר לחוקרים מידע ודנ"א של אחיו. תיק נעדר נפתח. כמה ימים לאחר מכן, עובדת סוציאלית מטעם מסיל"ה, זרוע הרווחה לקהילה הזרה של עיריית תל אביב, ביקשה לפגוש את מרהאווי בביתו. כשהגיעו לפגישה כמה אנשים — הוא הבין. "לא שאלתי מה קרה לו, הם גם לא אמרו", הוא נזכר. מאז חלפו חודשיים, ומרהאווי כמעט שלא יוצא מביתו.

גופתו של ג'יג'י הוטסה לאריתריאה במימון קהילת מבקשי המקלט בתל אביב, שבה מתגורר מראווי, הצעיר מאחיו בשנתיים. בינתיים, משתדלים חברי הקהילה להגיע ולסייע לאח האבל ככל הניתן. לפני כן, הקפיד ג'יג'י לעשות זאת — תפקיד שנטל על עצמו מאז שמרהאווי הפסיק להתפרנס בעקבות תאונת דרכים שעבר. למעשה, ג'יג'י תמיד דאג למרהאווי. השניים איבדו את אימם בגיל צעיר, ולדברי מרהאווי היה זה האח הבכור שדאג לפרנסה. "הוא לא היה רק אח שלי", הוא מספר, "הוא היה כמו אמא ואבא בשבילי".

מרהאווי מוסיף ומספר כי גם כשנעצר על ידי בדואים כשחצה את סיני, היה זה ג'יג'י ששלח את הכסף לטובת שחרורו. "שנינו היינו פה לבד", אומר מרהאווי. "כשהיה חסר לי משהו, רק הוא חשב עליי. כל דבר שאי פעם רציתי הוא סידר לי. גבר שבגברים, עזר לכל האנשים".

"ראיתי מתים מהממ"ד"
חוק נפגעי פעולות האיבה חל על תושבי ישראל בארץ ובחו"ל, או על מי שנכנס לישראל באישור — לכל מטרה שהיא. בעבר, החליטה המדינה להחיל את חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה גם במקרים של שהות ללא היתר — כל עוד הכניסה לארץ נעשתה על פי חוק. כך אירע למשל ב-2021, כשישראל העניקה סיוע למשפחות של שני אוקראינים שנרצחו בפיגוע בבני ברק.

אולם מצבם של מרבית מבקשי המקלט האפריקאים שונה, כיוון שאלה נכנסו לגבולות ישראל שלא כדין, דרך הגבול הדרומי. עובדה זאת שוללת מהם את הזכות להיות מוכרים כנפגעי פעולות איבה, אך שהותם בארץ נחשבת חוקית — כיוון שהם זכאים להגנה זמנית מתוקף המצב הביטחוני במדינותיהם — סודאן ואריתריאה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו שוהים אזרחי מדינות אלה בארץ כדין — אך ללא זכויות וללא מעמד — גם לאחר מותם. המדינה נותרת עיקשת בסירובה לבחון את בקשות המקלט שלהם ולהעניק להם מעמד פליט במקרים המצריכים זאת.

"אין מחלוקת על כך ששלושת האנשים הללו הם קורבנות טרור", אומרים בנציבות האו"ם לפליטים. "מה שמטריד הוא שגם לאחר שהשלושה חיו בישראל יותר מעשור, מעמדם כפליטים מעולם לא הוסדר. הם ברחו ממלחמה אחת ונהרגו בסכסוך אחר, במקום שבו הרגישו בטוחים. מתן זכויות יסוד למבקשי מקלט ויחס שוויוני כשל תושבים זוהי חובה חוקית, וזהו הדבר הנכון לעשות. היעדר קביעת מעמדם בעודם בחיים מלווה אותם גם במותם".

לדברי מקור בביטוח הלאומי, במקרים שבהם שוהים ללא מעמד נפגעים בפעולות איבה, מועבר המידע לוועדת חריגים, המגדילה את הסיכוי לזכאות לפיצויים. אך במקרה הנוכחי, משפחות ההרוגים – שרובן כלל אינן נמצאות בישראל – אינן מסוגלות לעסוק בכך ממילא.

כך גם היה במקרה של וולדרפאל האגוס ברהה, בן 40 מאריתראה, זמר ונגן קראר — כלי נגינה הנפוץ באריתריאה ובאתיופיה. בפי חבריו הוא היה מכונה טייגר. המוזיקה היתה מרכז חייו. כדי להתפרנס, עבד בעבודות מזדמנות. באותו ליל שבת ישב טייגר עם חבריו, שתה ושיחק קלפים. טקלה, חבר ותושב העיר שבילה עמו, נזכר ברגעים האחרונים שלהם יחד. "היינו יחד עד קצת לפני 6:30, היתה לנו מסיבה קטנה של חברים בבית", הוא אומר. "כשהגעתי הביתה שמעתי צבע אדום ויריות. ראיתי מהממ"ד אנשים מתים, שמעתי צעקות אללה הוא אכבר".

טייגר, שיצא גם הוא מהבילוי זמן קצר לפני הטבח — מעולם לא הגיע הביתה. למחרת, כשחבריו לא תפסו אותו בטלפון, הם החלו לחשוש מהגרוע מכל. "שאלתי חברים לאיזה כיוון הוא הלך, והם אמרו שלכיוון המשטרה", משחזר טקלה, "כשלא תפסתי אותו בטלפון, הבנתי".

טייגר הוגדר נעדר עד לאמצע חודש דצמבר, אך למעשה גופתו הלא מזוהה היתה מוחזקת בידי המדינה לאורך כל הזמן הזה. עד למועד הזיהוי, ניסו אנשי המשטרה לצד מתנדבים ואנשי נציבות האו"ם לפליטים לזהותו בסרטונים ולאסוף מידע על אודותיו. בסופו של דבר, לפני כשלושה חודשים, התקבל זיהוי באמצעות דנ"א.

ב-7 בינואר הוטסה גופתו של טייגר לאריתריאה והובאה לקבורה העיר הולדתו, שבה מתגוררים אמו ובנו. את תשלום ההוצאות התחייב לשלם משרד ראש הממשלה, לאחר שבמקרים קודמים אנשי השגרירות האריתראית גבו עמלה גבוהה מהמשפחות האבלות. לדברי מקורות שעסקו בנושא, זה נוהג של אנשי השגרירות, המשמשים ידו הארוכה של המשטר באריתריאה. אם יוכר טייגר כנפגע פעולות איבה, יוכלו השניים להיות זכאים לפיצויים. השאלה היא כיצד הפיצוי יועבר אליהם — מבלי שייגזל על ידי גורמי ממשל מקומיים.

"ג'ינג'וויד זה חמאס"
אדם מוחמד ברימה, שהיה מוכר בפי חבריו בכינוי פומה, הועסק באזור כעובד ניקיון. אביו נרצח בדארפור, והוא הותיר את אמו בכפר מגוריהם ובא לישראל בחיפוש אחר חיים שפויים יותר ואפשרות לפרנס את משפחתו בכבוד. ב-2020 הורשע כאן בפלילים, וריצה מאסר בן כשנה.

חברתו ננה מספרת שבבוקר הטבח הוא נורה למוות כשיצא לצלם את היירוטים מביתו הסמוך לבריכה העירונית. מונים הארון, פליט דארפורי, מספר כי חברו בישר לו על מותו של פומה באמצעות השוואה בין חמאס למיליציה ג'ינג'אוויד, האחראית לרצח העם בדארפור. הגופה זוהתה רק כעבור שמונה ימים, והוא נקבר יותר מחודש לאחר הטבח, בחלקת קבר שתרם בית הקברות המוסלמי טאסו ביפו.

הארון ובן דודו של פומה המתגורר בישראל ניסו לבשר לבני משפחתו בדארפור על מותו — אך לא הצליחו לצור עמם קשר. רק אחרי כשלושה שבועות הם איתרו בן משפחה בסודאן, וביקשו ממנו לצאת למסע בן שלושה ימים החוצה אזור לחימה פעיל. בתום שבוע, הגיע האישור: המסר הועבר לאמו של פומה.

לדברי הארון, העובדה שמשפחותיהם של פומה, ג'יג'י וטייגר אינן זכאיות לתגמולים היא עוול — ומהווה המשך ישיר למדיניות רבת השנים של ישראל נגד אוכלוסיית מבקשי המקלט. "זה כשל מוסרי כלפיו וכלפי המשפחה שלו", הוא מאשים. "פעם אחת בזה שהמדינה לא הכירה בו כפליט לאחר שברח מהרדיפה, ופעם שנייה שלא הכירה בזה שנרצח כאן ולסייע למשפחתו".

מלשכת שר העבודה יואב בן צור, האחראי על הביטוח הלאומי, נמסר בתגובה: "על פי חוק התגמולים אדם שהסתנן לישראל ללא אישור לא יוכר כנפגע איבה. במקרים מסוימים ניתן לפנות לוועדת חריגים שעשויה לאשר סיוע במצבים כאלה".

לקריאת כתבת המקור
חזרה למעלה