יצאתם מהסגר! מוכנים לדבר על פליטים?

על פניו, נגיף הקורונה מספק סיבה טובה למדינות העולם להסתגר בצורה הרמטית. הגבולות סגורים, ואין מקרים יוצאים מן הכלל, גם לא אלו הקשורים להפרת חוקי זכויות אדם, כמו הזכות למקלט והגנה לפליטים.

ואכן, כבר למעלה מחודשיים שכמעט אין יוצא ואין בא בשערי מדינות העולם, למעט האזרחים שחוזרים הביתה. אין כניסה לתיירים, לנסיעות עבודה ואפילו אמריקה הגדולה סגורה בפני מהגרים, שכן הנשיא טראמפ, שינה בשבוע שעבר את חוק ההגירה האמריקאי, ולראשונה מאז ימי מלחמת העולם השניה, אין אפשרות אפילו להגיש בקשת מקלט בחציית הגבול לארצות הברית.

אבל האיום הזה אינו היחיד שאיתו התמודד העולם בשנים האחרונות, לפניו היו גל הטרור במדינות המערב החל מ-2015 ומשבר הפליטים העולמי. ובימים אלו של חזרה לשגרה, איטית או מהירה, ברחבי העולם, די בלצפות בפליטים ובמבקשי המקלט הגוססים להם באפריקה, אסיה, ובכניסות לאירופה, כדי לדעת שגם הנגיף הוא בסך הכל תירוץ. יתרה מכך, זהו תירוץ שחוק.

גם האיומים הקודמים שידע המערב הובילו את המדינות השונות לאותה נקודה – נסיון לדחוק את רגלי הפליטים החוצה. הדבר לא קורה בחלל ריק. מחקרים בתחום מוכיחים שאיומים קיומיים בסדרי גודל כאלה גוררים פחד וחרדה מהמצב החדש. אלה פוגשים תחושות איום מ"האחר" – יהיה אשר יהיה, ויחדיו מובילים לסגירות חברתית ופוליטית ולשנאת זרים. בין השאר, במחקרים שערכנו – פרופ' דפנה קנטי, ראשת ביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, ואנוכי לבחינת השפעותיה של חשיפה לאלימות בישראל על עמדות כלפי מבקשי מקלט, נמצא כי אנשים שחוו התקפות טרור והתגוררו בטווח הטילים מעזה בתקופת מבצע "צוק איתן", נטו לתמוך יותר במדיניות קשוחה כלפי מבקשי מקלט. בנוסף, במחקר השוואתי בין ישראל לאוסטרליה, נמצא כי האוסטרלים נטו לתמוך יותר בעמדות של שנאה נגד הזר, אך שתי האוכלוסיות (האוסטרלית והישראלית) חשו מאויימות ממבקשי המקלט במסגרת משבר הפליטים העולמי.

החידוש, הפעם, הוא העדר השיח. בימים טרום נגיף הקורונה, הדיון המתמשך על זכותה של מדינה להחליט מי נכנס לתחומיה, ומנגד, על הניסיון הבינלאומי למנוע מצב שבו אין מקלט לאנשים הנמלטים על חייהם, היה יומיומי ובעל השלכות דרמטיות. והנה, בחסות הקורונה, השיח הושבת כליל. כך, כשהעשייה הדמוקרטית מושבתת בשל החשש מתחזיות אימה, אין ויכוח, או אפילו דיון בדינם של החלשים ביותר, חסרי ההגנה וחסרי העתיד.

עובדה זו גובה מחיר כבד בכל יום שעובר, כפי שאנו למדים כבר עכשיו: במפרץ בנגל שבאסיה, מתו בימים האחרונים כמאה פליטים מבני הרוהינגה שנמלטו ממיאנמר. הם נתקעו בלב ים למעלה מחודשיים, לאור סגירת הגבולות. דיווחים אחרים מספרים על תופעה של נטישת משאיות עמוסות פליטים בלב מדבר הסהרה ע"י מבריחי פליטים, שאין ביכולתם להעביר את ה"סחורה" דרך גבול כזה או אחר. תופעה דומה תועדה בגבול מקסיקו עם גוואטמלה, במסגרתה ננטשו מאות פליטים באוטובוסים. באירופה, חסימת הגבולות החיצוניים של האיחוד, גרמה להקפאה של תהליך יישוב מחדש של פליטים בקהילות ברחבי אירופה כבר מחודש מארס. התכנון להעביר מאות ילדים חסרי ליווי ממחנות פליטים ביוון אל מספר מדינות אירופאיות, לא מתאפשר מאז ומצבם של ילדים אלה ממשיך להיות לא יציב ומסוכן.

נשאלת השאלה האם במציאות של היום, בה העולם מתחיל לצאת מהסגר, יש מקום לחידוש השיח בנושא? במיוחד כישראלים, עלינו לזכור שגם אנשים חלשים, דחויים ואפילו חולים, ראויים למקלט ולהגנה. אם תימשך, סגירת הגבולות ההרמטית תהווה גזר דין מוות עבור מיליוני בני אדם.

הכותבת היא מרצה למדיניות הגירה וקונפליקט באוניברסיאות חיפה ובן גוריון