ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל (ע"ר)

Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel

הרקטות הראו שאין שום מסגרת שמגנה על מבקשי מקלט

תאריך: 23.5.21 מקור: שיחה מקומית, תמר בן דוד

כמו בכל רגע של משבר קולקטיבי וכפי שראינו גם בקורונה, גם ב"סבב" האחרון נחשפו והוקצנו סדרי העדיפויות בין חיים ששווים יותר לבין חיים ששווים פחות, אם בכלל. אך בין גילויי השנאה הבוטים כלפי עזתים וערבים בכלל, קיבלנו גם תזכורת לקרבנות נוספים של התעדוף הלאומי, הגזעני והמעמדי: מותם המיותר של שני מהגרי עבודה תאילנדים ופציעתם של תשעה ומותה של מהגרת עבודה מהודו הזכירו לנו את מצבם הרעוע של הזרים החיים בישראל.

במשבר הקורונה המדינה הכירה בפעם הראשונה שהיא צריכה לדאוג גם למבקשי המקלט. מבקש מקלט בדרום תל אביב בזמן הקורונה (צילום: אורן זיו)

אוכלוסיה נוספת שנוטה להישכח ברגעים כאלה היא זו של מבקשי המקלט האפריקאים בישראל. אמנם למרבה המזל לא ידוע לנו על נפגעים מרקטות, אבל בשבועיים האחרונים בהחלט הרגישו בקהילה את הסכנה אורבת לפתחם. שוחחנו עם שלושה פעילים מהקהילה כדי לשמוע על ההתמודדויות והקשיים וכן גם את הטענות כלפי החברה הישראלית והמדינה.

ג'אק אדם עיסה, אחד ממנהיגי הבית הסודאני (התארגנות חדשה של פעילים מהקהילה) וסטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מספר על בעיה של חוסר נגישות למרחבים מוגנים: "יש עניין של מודעות, אנשים בכלל לא יודעים מה עושים. פתאום יש אזעקה, טיל, כמעט ולא יודעים מה לעשות. בואי נניח שהישראלים מכירים ויודעים שברגע ששומעים אזעקה, רצים למקלט, אז הקהילה לא יודעת את זה."

יש לציין כי פיקוד העורף פרסם את הנחיות החירום שלו באנגלית ובערבית (הנפוצה בקרב סודאנים), אך גם המידע הזה, לדברי עיסה, לא מצא את דרכו לקהילה עצמה: "אין באזורים שנמצאים בהם (מבקשי מקלט; תב"ד) מי שימסרו את המידע. אין שום גוף כמעט שעושה את הדבר הזה חוץ מאיתנו. אז לוקחים הוראות פיקוד העורף בערבית ומפיצים."

לדבריו, בעיה נוספת היא ש"הרבה אנשים בתוך הקהילה משכירים דירה בבתים, שאין בהם מקלט או משהו כזה. כששומעים את האזעקה, אין להם לאן ללכת." אנשים אמרו לי: 'לאיפה אנחנו הולכים?'".

עדי דרורי אברהם, מנהלת המחלקה הציבורית בא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל, סיפרה: "מבקשי המקלט, כמו זרים אחרים וקבוצות נוספות החיות בעוני ובשולי החברה הישראלית, פגיעים במיוחד בתקופות של לחימה ועימותים. לקהילות מבקשי המקלט יש פחות גישה למרחבים מוגנים ולמידע, פחות רשתות תמיכה משפחתיות להישען עליהן, והרקטות והאלימות פעמים רבות מעמתות אותם עם טראומות ופחדים ישנים. בזמנים כאלו, פיקוד העורף ורשויות מקומיות חייבים לדאוג לכך שלקהילות הללו יהיה מידע נגיש, זמין והיכולת להתגונן."

לא רק אזעקות ורקטות

אוסומעין ברקה, פעיל חברתי ומייסד ומנכ"ל לשעבר של ארגון הסטודנטים האפריקאים בישראל, מספר על סיכון נוסף, קרוב ומוכר יותר מהרקטות: "בקהילה שלנו בדרום תל אביב יש קבוצות כמו של שפי פז. קבוצות כאלה ניסו לנצל את כל הבלגאן. 'יאללה, יש ביפו מכות? אז יאללה גם בשפירא ונווה שאנן.' אז הודענו לקהילה שלנו להיות בבית."

לדבריו, בערב של ההתקפה של העיתונאי מערוץ כאן בשכונת התקווה, הוא התקשר למשטרה ושם אמרו לו שהם מודעים לבעיה ועוקבים. "באותו ערב המשטרה באמת היתה בשכונות האלו ולכן זה לא יצא לפועל," אומר ברקה. הוא סבור כי הנוכחות הזו מנעה את המתקפה עליהם ומצביע על האירוניה: "בדרך כלל משטרה זה מבחינתנו חתול ועכבר, אבל פה אנחנו ראינו שהיא באמת הגיעה והגנה על האוכלוסייה."

קיברום טוולדה, מגשר תרבות בקהילה האריתראית, מאמת את החששות: "אני באופן אישי גר ברמלה. מאז פרוץ המלחמה והמהומות בערים המעורבות, לא יצאתי יוצא מהבית. זה מחשש של התנכלות, בזיהוי מוטעה או דברים כאלה. יש עדיין ברקע את הלינץשל זרהום שקרה בבאר שבע."

לדברי טוולדה, רבים מבני הקהילה בלוד ורמלה נהגו כמוהו. הקהילה, הוא ממשיך, סבלה מבעיות שנלוו למצב הזה. "מאז פרוץ הבלגאן, לא היו בתי ספר ואין גנים. וההורים, בעיקר בעיקר האימהות החד-הוריות, נאלצו להישאר בבית, אחרי ששנה ארוכה ישבו בבית בגלל משבר הקורונה, או להשאיר את הילדים בבית ולצאת לעבוד אפילו אם הן לא יכולות"

מבקשי המקלט לא ידעו להבין את ההנחיות בזמן האזעקות. התקפת טילים על תל אביב במהלך מבצע "שומר החומות" (צילום: מתניה טאוזיג)

טוולדה מציין לשבח את מסיל"ה, המחלקה בעיריית תל אביב שאמונה על מתן שירותים סוציאליים לקהילת מבקשי המקלט בעיר. הוא מסביר כי יחד עם הקהילה, "בדיוק כמו שעשינו בתקופת הקורונה, עושים הסברה דרך סרטונים, מתרגמים מסמכים ודברים כאלה. אבל יש את הקושי עדיין, חוסר המודעות וחוסר הידע, בעיקר איך מדברים עם ילדים בזמן שקורה דברים כאלה, בזמן שיש אזעקה."

"הם (הילדים, תב"ד) סקרנים, שואלים, ואז יש את הקושי של השפה. השפה (של ההורים, תב"ד) היא לא ברמה שהם יכולים לתקשר עם הילדים בעברית. משתדלים בתגרניה אבל הגישה המערבית-פסיכולוגית היא איך לדבר עם ילדים ולהיות איתם במצוקות, זה לא משהו שמוכר אצלנו. זה קשה מאד. אין כלים שיכולים להסיט את המחשבות ממה שהילדים רואים וחווים בחוץ."

חזרה לטראומות העבר

"מדובר באוכלוסיה שהיא מראש פוסט טראומתית", אומרת שירה עבו, דוברת המוקד לפליטים ולמהגרים, "גם מבחינת מה שקרה במדינות המוצא, גם בדרך לישראל, גם במעצר בישראל והתקופות פה בכלא. כמו אצל כולנו, תקופות כאלה של לחץ מתח וחרדה רק מגבירות את כל ההתמודדות הזו והופכות אותה להרבה הרבה יותר קשה, כשהדבר הזה בוודאות לא מטופל."

עבו מזכירה שבמשך שנים ישראל גוררת רגליים ומשאירה את מבקשי המקלט במצב ביניים נצחי. "בקורונה היה רגע מאוד מיוחד שהמדינה ראתה בפעם ראשונה את האנשים האלה", מספרת עבדו. "נציגים של הקהילות ישבו יחד בחמ"לים של העיריות ועזרו בחקירות האפידמיולוגיות ובתרגומים של ההנחיות כי המדינה הבינה שהם חיים כאן. עכשיו הם בעצם נשארים חשופים לגמרי.

"בסוף בסוף באמת מדובר באוכלוסייה שהיא חלק מהחברה בישראל. אנחנו קלטנו אותם, לא עד הסוף, אבל בפועל קלטנו אותם. הם חיים כאן, הם מכירים את מציאות החיים הזו לטוב ולרע, וגם אנחנו מפסידים מזה שאנחנו לא מסדירים את העניין."

גם לפעילים בקהילה ברור, שכפי שהמשבר האחרון רק שיקף בעיות עמוקות יותר, כך גם הפתרונות אליו אינם יכולים להחליף את הטיפול בסוגיה הרחבה יותר של מעמדם. עיסה מסביר כי מבחינת הרשויות המקומיות "בעבר בכלל לא היתה מחויבות לתת שירות. בזמן האחרון יש איזו נטייה של 'יש פה איזו אוכלוסיה אז נראה מה קורה', אבל הדברים האלה עדיין לא ירדו לשטח באופן משמעותי. הם (מבקשי המקלט, תב"ד) לא חלק מהרשת של המדינה והם גם לא יודעים איפה משיגים עזרה."

לפי ברקה, ההפקרות הממשלתית מחלחלת ומשפיעה על אופן ההתנהלות של חברים בקהילה, אפילו ברגעים של סכנה: "חלק מהאנשים נעשו אדישים. אנשים בשכונת נווה שאנן ששומעים אזעקה לא רצים למקומות מוגנים. 'גם ככה נמאס לי, יאללה שרקטה תיפול עלי. מה שיקרה יקרה.

"אנשים הבינו את המסר שזו חברה גזענית, שלא רוצה לתת לנו את הזכויות שמגיעות לנו, מה שנותר לנו זה להתמודד באופן אישי. אז יש גם אנשים שאומרים 'אני לא יכול לעשות כלום, הרמתי ידיים ואני זורם לאן שהחיים יקחו אותי.'"

גם טוולדה מספר כיצד הגישה של המדינה מחלחלת לאווירה הקהילתית: "מי כמונו יודע מה ההשלכות של מלחמה, חווינו הרבה מלחמות בארץ המקור שלנו. בתקופה כזו, כולם, גם אזרחים, כל אחד שנמצא בישראל, חש את המצוקות האלה. אבל הבעיה הכי קשה שלנו היא שאין גורם כזה או אחר שיכול לקחת אחריות עלינו, שאנחנו יכולים להרגיש שיש אבא ואמא ויש למי לפנות. אז הכל נמצא בתוך הקהילה ובמשבר כזה אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים לבד."

"כל עוד אין מענה ממשלתי, אין איזו הגדרה קבועה לגבינו מכל צד, התארגנות זה כמו לתת אקמול משכך כאבים, זה לא משהו שמרפא את הבעיה כולה."

https://www.mekomit.co.il/%D7%94%D7%A8%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7...