400 קונגולזים נמלטו מהגיהינום. שקד רוצה להחזירם לשם

08.05.22, אורית קמיר, הארץ

גירוש ועזיבה מרצון

מדינות מוצא

לא בכל יום אדם חושב על הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אני, למשל, מתקשה לחשוב מתי אי פעם חשבתי עליה. נזקקתי לחיפוש אינטרנטי לגלות שזוהי אותה מדינה שנקראה עד 1971 קונגו הבלגית, ואחר כך, בין 1971 ל-1997, זאיר. שזוהי מדינה ענקית במרכז אפריקה, שאוכלוסייתה מונה מעל מאה ושמונה מיליון אישה ואיש; ששכנותיה כוללות, בין השאר, את אוגנדה, דרום סודן ורואנדה, והסמל הלאומי שלה הוא האוקופי: חיה שנראית כמו הכלאה של זברה וג'ירפה.

הקולוניאליזם האירופי המיט על האזור שואה. השטח על אוכלוסייתו נמסרו בשנת 1885 לבעלותו האישית של המלך הבלגי לאופולד השני, שהפך את הקונגולזים לעבדיו וביצע בהם רצח עם: כעשרה מיליון מהם נרצחו על ידי הנוגשים הלבנים מטעמו. בלחץ הקהילה הבינלאומית, שהזדעזעה מן הזוועות, עברה הטריטוריה בשנת 1908 מרשות המלך לרשותה של בלגיה, ששלטה במקום עד כינון המדינה העצמאית בשנת 1960.

אך כמו במדינות שכנות, העצמאות הפוסט-קולוניאלית לא הביאה ישועה לתושבי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אחרי שלושים שנה של חוסר יציבות שלטונית ומהפכות חוזרות ונשנות, בשנת 1994 פרצה במדינה מלחמת אזרחים. עוצמת הלחימה עולה ויורדת מאז, אך מצבם של אזרחי הרפובליקה תמיד בכי רע. ארגוני זכויות האדם בישראל קובעים, על סמך דו"חות של מוסדות וארגונים בינלאומיים, שבמדינה שוררים בדרך קבע, וגם כיום, רדיפה פוליטית ודיכוי אלים של מתנגדי משטר ועיתונאים. חטיפות, עינויים והתעללות, ענישה אכזרית ולא אנושית, אונס ורצח מבוצעים על ידי הרשויות כעניין שבשגרה. סחר בבני אדם והחזקה בתנאי עבדות, בעיקר של ילדים, נפוצים ביותר, גם על ידי גורמי שלטון. 70 אלף ילדים חסרי בית הם מאגר אנושי שהרשויות משתמשות בו כבשר תותחים. השלטונות מבצעים פשעים כלפי מיעוטים לאומיים, גזעיים ואתניים, אנשים עם מוגבלויות, אוכלוסיות ילידיות ולהט"ב. לבקנים מנודים, נרצחים ונעשה שימוש באיבריהם.

כמו הצבא הקונגולזי, גם מיליציות חמושות חוטפות אזרחים ומשתמשות בהם לעבודות כפייה, ללחימה כפויה, לסחיטת כופר או לעבדות מינית. האלימות המינית משמשת את כל הצדדים כטקטיקה לחימתית להענשת אזרחים שהביעו נאמנות לקבוצות אחרות. במחצית הראשונה של 2021 תועדו 13,509 פגיעות אלימות שבוצעו על ידי מיליציות במחוז אחד בלבד, מחוז איתורי. במחצית השנייה של שנת 2021 לבדה נהרגו יותר מ-1,600 אזרחים בהתקפות של מיליציות וכוחות ממשלתיים. בפברואר 2022 הביעה מועצת הבטחון דאגה מהתגברות פעילות המיליציות החמושות במחוזות המזרחיים של קונגו.

נציבות האו"ם לפליטים מתעדת שבקונגו ישנם כיום יותר מחמישה וחצי מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם. כמעט שלושה מיליון מהם, ילדים. בשנת 2021 נוספו לאוכלוסיה זו מיליון וחצי עקורים, שכשליש מהם סובל מרעב חריף. הוסיפו על כך התפרצות של הר געש במאי 2021 והתפרצויות חוזרות ונשנות של מחלת האבולה בנוסף למגיפת הקורונה – ותקבלו גיהינום עלי אדמות.

אבל למה העניין הפתאומי בקונגו ובזוועת החיים שם? מה גרם לי להתעמק לפתע, אחרי חיים שלמים של התעלמות, באימי הקיום תחת ממשל מרכז אפריקאי אלים ואכזרי? האם המלחמה באוקראינה הציתה בי תובנה לגבי העיוורון האירופוצנטרי שלי והצורך להתגבר עליו? התשובה, לצערי, פרוזאית יותר: סקרנותי התעוררה עקב דיווח של בר פלג על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים להקפיא, באופן זמני, את מימוש מדיניותה של שרת הפנים, איילת שקד, לגרש מישראל את הקונגולזים הספורים שהגיעו ארצה בעשרים השנים האחרונות ומצאו כאן מקלט.

מתברר שכ-400 ניצולים מהתופת של קונגו מצאו את דרכם במהלך המאה ה-21 לישראל, ונהנים כאן מהגנה קבוצתית, מכוח החוק הבינלאומי, המונעת את גירושם. יותר ממחציתם הגישו בקשות לקבל מעמד של פליט, אך אלה, כמובן, לא טופלו מעולם, כדרכן של הרשויות הישראליות המופקדות על פליטים ומבקשי מקלט. בינתיים, הניצולים בונים כאן חיים חדשים, והם משתקמים לאטם מהטראומות שחוו בארצם. עד שבוקר בהיר אחד בתחילת אפריל החליטה שרת הפנים ליטול מהם את ההגנה שהם זכאים לה, ולגרשם בחזרה לגיהינום ששמו קונגו. למה? על סמך מה? היא לא טרחה להסביר. בעיני איילת שקד מספיק לומר שלדעתה המצב בקונגו מאפשר את החזרתם, ולפרסם הודעה אינטרנטית, בעברית בלבד, שתוך חודש על הקונגולזים להעלם מכאן. פשוט כך. שיעופו לה מהעיניים.

שרת הפנים, שלא חושבת שהיא חייבת דין וחשבון לא לציבור ולא לכנסת, לא טרחה להביא את החלטתה לדיון בוועדת הפנים של הכנסת, או להשיב לפניות דחופות של חברי הכנסת של מרצ (מוסי רז, גבי לסקי, מיכל רוזין, עלי סלאלחה) ושל ארגוני זכויות אדם. בלית ברירה נאלצו אלה – המוקד לפליטים ומהגרים, היא"ס ישראל, האגודה לזכויות האזרח, ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל (א.ס.ף), רופאים לזכויות אדם, והמרכז לקידום פליטים אפריקאיים – להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, ולדרוש את ביטול החלטת הגירוש. למרבה המזל, השופט דוד גדעוני נתן לארגונים העותרים צו על תנאי, וחייב את המדינה להשיב לטענות. רוע הגזרה נדחה לעת עתה.

חיפשתי זווית מעניינת על הדברים; משהו מקורי שיעורר כיוון מחשבה חדש. אבל אין, והאמת היא שגם אין צורך. הדברים פשוטים וברורים עד כאב, וכך הם צריכים להיות מוצגים. לפי כל קנה מידה אנושי, אנשים שנמלטו מהגיהנום צריכים להתקבל בחיבוק חם ומנחם. אסור לעקור אותם מחייהם החדשים ולגרש אותם בחזרה לארץ ההריגה שלהם. צריך לעזור להם לבנות חיים. לנהוג אחרת איננו אנושי. בנוסף, 400 פליטי קונגו אינם מאיימים לא על אופיה היהודי הדמוקרטי של ישראל, לא על בטחון תושביה, ולא על פרנסתם.

הדברים כל כך ברורים ופשוטים, שאי אפשר שלא לתהות למה; למה להתאכזר ולהרוס חיים אנושיים ככה סתם, במחי הודעה אינטרנטית? ואיך אפשר? אינני יכולה לחשוב על תשובה אחרת לשאלה "למה", חוץ מאשר זו העולה מיד בדעת כולנו: כי הם לא יהודים, ואין לשקד צורך בהם כאן; הם פוגעים לה בטוהר הגזע היהודי. התשובה היחידה האפשרית לשאלה "איך אפשר?" היא שהשרה לא רואה בהם בני אדם; שהיא אינה מכירה בערכם האנושי, בכבודם הסגולי; שהם לא מעוררים בה שום אמפתיה, כלומר יצר אנושי. ואז אפשר: להעיף אותם, לסלק אותם, להפטר מהם. בהודעת אינטרנט. בלי לחשוב לרגע על הגורל הנורא שאליו שולחים אותם. אחרת, הרי, אי אפשר. אדם שהוא אנושי לא יכול לעשות כך לאדם אחר שהוא מכיר באנושיותו ובערכה.

לצערי, אין שום זווית מקורית, מתוחכמת. זה פשוט: כל אירוע כזה של דה-הומניזציה גזענית הוא נקודת מבחן; או שיוצאים נגדו, בריש גלי, בעמידה בלתי מתפשרת – או שמתקרנפים ומוותרים לא רק על צלם האנוש של הקורבן, אלא גם על זה שלנו. אין דרך ביניים. ואם מתקרנפים, מודים קבל עם ועולם שלא למדנו ולא הפנמנו כלום. שכל הטקסים והעצרות לא צרבו בנו את זכר השואה ואת הלקח המוסרי שיש לגזור ממנה. שכל חגיגות עצמאותנו לא גרמו לנו להפנים את הנדיבות שמי שיש לו מדינה, עצמאות וחירות צריך להפגין כלפי פליטים מן השאול, שזקוקים לחוף מבטחים.

שרת הפנים קובעת מדיניות גזענית ולא הומנית בשם המדינה ובשם כולנו. עושי דברה, עובדי ציבור, מתקרנפים בשמנו ובשליחותנו ומועלים בחובתם האנושית. ארגוני זכויות האדם הדורשים התערבות שיפוטית וחברי הכנסת של מרצ הדורשים מהשרה לחזור בה מתווים את הדרך המוסרית היחידה שחובה ללכת בה. הם עומדים בפרץ, עבור כולנו, ומגנים על צלם האדם וכבודו. לא רק של הקונגולזים, אלא גם שלנו.

על סמך ניסיונה המר של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן, שהפכה לגיבורת השעה בזכות עמידתה האמיצה על זכויותיהן של פליטות מאוקראינה, סביר להניח שגם על שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים יופעלו לחצים ישירים ועקיפים, כולל איומים עדינים ביחס לקידומם העתידי. זה רגע המבחן שלהם, להוכיח אם יש שופטים בירושלים, או שהם חלק מן המנגנון המדגים את הבנאליות של הרוע. ואנחנו, הציבור, צריכים לעקוב ולהבהיר שלא נרשה שהדם הזה יהיה על ידינו.

לקריאת כתבת המקור