10.05.20, איילת עוז, דה מרקר
בישראל חיים כיום כ־29 אלף מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה. רבים מאוד מהם – לפי ההערכות, כשני שלישים מכלל המועסקים – עבדו במסעדות ובמלונות, ופוטרו עם תחילת משבר הקורונה. למבקשי המקלט אין זכויות סוציאליות, ומרביתם חיו על סף קו העוני גם טרם המשבר, בין היתר מאחר שבשלוש השנים האחרונות נאלצו להפקיד מדי חודש 20% ממשכורת הנטו שלהם בקרן שהוקמה בהתאם ל"חוק הפיקדון".
זוהי אוכלוסייה שהצליחה בקושי להחזיק את הראש מעל המים עוד לפני התפרצות הקורונה, ועם תחילתה הידרדרה אל משבר הומניטרי. כ־4,000 משפחות כבר נזקקות לסיוע במזון ובצרכים בסיסיים אחרים, רבים מאוד בסכנת פינוי מדירותיהם, והמספר גדל והולך כל העת.
משבר הקורונה והשפעתו המיידית וההרסנית על קהילת מבקשי המקלט מלמדים אותנו לא רק על שבריריותה של האוכלוסייה הפגיעה הזו, אלא גם על המחירים שישראל משלמת בשל מערכת המקלט הכושלת שלה. מבקשי המקלט מאפריקה נמצאים בישראל זה עשור ומחצה, וההחלטה־שלא־להחליט בטענות המקלט שלהם נמשכת גם היא זה כ־15 שנים.
ישראל מתעלמת מהתחייבויותיה לפי אמנת הפליטים, וגוררת רגליים עוד ועוד – אולי מתוך תקווה שאנשים אלה, שנמלטו מסכנת חיים, ייעלמו מעצמם. אלא שאנשים אינם נעלמים סתם כך, וכשמחזיקים עשרות אלפי אנשים במעמד עמום ומעורפל של "הגנה מפני גירוש", המחיר מתגלה ברגעי משבר, שבהם הם מידרדרים מיד אל סכנה של חרפת רעב.
הפתרון לא מצוי בהתגייסות הומניטרית, ואפילו לא בהקלה המשמעותית שהביא איתו לשמחתנו ביטול חוק הפיקדון, אלא בבחינה אמיתית והגונה של בקשות המקלט התלויות ועומדות, ומתן הגנה מתאימה למי שעומד בתנאי אמנת הפליטים. הקורונה הזכירה לנו שזו, ורק זו, הדרך להגשים את המחויבות המוסרית והחוקית של מדינת ישראל, ולא רק זאת, אלא גם להגן על החברה כולה – ולא ורק על מבקשי המקלט – מפני עמידה על סף התהום.
ד"ר איילת עוז היא מנכ"לית המוקד לפליטים ולמהגרים. היא נמנתה עם 40 הצעירים המבטיחים של מגזין TheMarker ב–2017