שר הפנים משה ארבל, עזיבה כפויה של מבקשי מקלט איננה "עזיבה מרצון"

לפני כחודשיים הגיע שר הפנים, משה ארבל, לנמל התעופה בן גוריון לרגל טיסה לקנדה, שכללה מאות נשים, גברים וילדים אריתריאים, מבקשי מקלט בישראל. מול העיתונאים הכריז השר: "הגעתי לכאן כדי לראות מקרוב את העבודה הנפלאה שעושה רשות האוכלוסין וההגירה, להגירה מרצון. הליך זה הוא האמצעי הטוב ביותר ליציאת אוכלוסיות בנות הגנה מישראל אל עתיד חדש ומבטיח. ההליך נעשה כאמור בהסכמה מלאה עם המהגרים… אני מאחל להם ולנו הצלחה גדולה".

אמירתו לא היתה יכולה להיות צינית יותר לנוכח העובדה, שבמשך כשני עשורים פוגעות ממשלות ישראל בזכויות האדם הבסיסיות של הפליטים. מצד אחד מכירות בהם כקבוצה מוגנת מהרחקה, ומנגד עושות הכל כדי "להמאיס עליהם את חייהם" (כפי שאמר קודמו בתפקיד).

בישראל חיים היום כ–30 אלף פליטים שהגיעו מאפריקה וחיים כאן כבר כשני עשורים. לפני כשלוש שנים הצטרפו אליהם גם כ–30 אלף פליטים מאוקראינה. אף על פי שמדינת ישראל מגינה עליהם מפני הרחקה — ובכך מכירה בסכנה הנשקפת להם בארץ מולדתם — היא מסרבת להכיר בהם כפליטים ולתת להם את מלוא הזכויות המגיעות להם.

עד היום אושרו בישראל בקשות ספורות בלבד של מבקשי מקלט להכיר בהם כפליטים. זאת, לעומת שיעורי ההכרה בפליטים האריתריאים והאוקראינים בשנת 2023 באירופה — יותר מ–80% (מתוך נתוני היחידה למבקשי מקלט באיחוד האירופי). התוצאה היא לימבו בלתי נסבל: עשרות אלפי נשים, גברים וילדים שאסור לגרש אותם, אבל הם חיים בלא רשת תמיכה סוציאלית, בלא ביטוח בריאות ממלכתי, בלא גישה הולמת לשירותים בסיסיים וכמעט בלא סיכוי להשתלב מבחינה חברתית וכלכלית.

למרות זאת בתוך אירועי הזוועה של ה–7 באוקטובר קהילת הפליטים היתה אחת הראשונות שנרתמה לסייע באיסוף תרומות, בסיוע לחקלאים ובשיקום ההרס. זאת, למרות העובדה שמדובר במי שחוו רדיפה, עקירה, מסעות ארוכים ומסוכנים בדרכם למקלט ואף עינויים. שותפות הגורל עם החברה הישראלית הגיעה גם במחיר דמים: שלושה פליטים שחיו בשדרות נרצחו בידי מחבלי חמאס.

כל זה לא שינו את היחס של הממשלה כלפיהם; הממשלה אף הוסיפה והערימה עוד קשיים ואפליה, כאשר לא פיצתה את המפונים והנפגעים. לנוכח זאת נאלצנו בא.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים) לסייע בפינוי של פליטים שהמדינה לא סייעה להם להתפנות, להילחם על פיצויים לאלה שפונו ונפגעו כלכלית מהמלחמה (פיצויים שלא הגיעו עדיין), לסייע בשיקום הנפגעים ולפתוח במאבק נגד תקנות הבריאות החדשות, אשר מדירות אוכלוסיות שלמות ולמעשה מבטלות זכאות של אלפי ילדים לביטוח בריאות.

הנה כמה תובנות לשר הפנים. אין זו "עזיבה מרצון", זו עזיבה מחוסר ברירה. יש להכיר את העובדות כדי להבין בצער (שלא לומר בבושה), כי אפשר להבין מדוע אוכלוסיית פליטים מבקשי מקלט שברחו ממשטר רצחני וחיים במדינה מערבית דמוקרטית אחת, מייחלים לעקור למדינה מערבית דמוקרטית אחרת. מדינה שרק בה, כפי שהיטיב לומר השר, ייהנו מ"עתיד חדש ומבטיח". תמונת השר המנופף להם לשלום היא תמונה עגומה ועצובה למדינת ישראל.

יום זכויות האדם הבינלאומי, החל מדי שנה ב–10 בדצמבר, הוא הזדמנות מצוינת להזכיר לציבור וגם לשר, כי דמוקרטיה אמיתית אינה חוגגת "עזיבה מרצון" של פליטים, אלא שילוב מלא ומתן זכויות למבקשי מקלט המוכרים כפליטים. דמוקרטיה אמיתית אמונה על שמירת זכויות האדם וזכויות הפליטים ומחויבת להן. בוודאי כשמדובר במדינה שעיגנה את הזכות לכבוד האדם בחוק יסוד. דמוקרטיה אמיתית שומרת על זכויות האדם לכל, פועלת להגן על החלש ומראה סולידריות למי שגורלו לא שפר עליו ונסיבות חייו הובילו אותו אליה. דמוקרטיה אמיתית נותנת זכויות לפליטים. הגיעה העת שייעשה כך גם כאן, במדינת ישראל.