עשרות אלפי פליטים חיים בישראל בלא ביטוח בריאות או רשת ביטחון סוציאלית

שני מבקשי מקלט חסרי בית מצאו את מותם ברחוב מהיפותרמיה בחורף הזה: ח', בן 36, שנולד בדרפור, נס לישראל ב–2010. כמיהתו למצוא כאן מקלט הסתיימה במותו בדצמבר על המדרכה בתל אביב, כשהוא קפוא מקור. נ', בת 41. ברחה לישראל ב–2007, גם מדרפור, משאירה מאחור ילד רך בשנים. היא השתקעה באילת והחלה לעבוד, אך מצבה הבריאותי והנפשי הידרדר, וב–2019 נהפכה לחסרת בית, התמכרה לסמים ונדחקה לחיי זנות. בפברואר האחרון נמצאה ללא רוח חיים על קרטונים שישנה עליהם בצמוד לקירות בניין בעיר, קפואה מקור וספוגת מים.

מות שניהם מצטרף לתמונת מצב קשה שנגלית במחקר חדש מטעם מרכז אדוה וארגון א.ס.ף, "עניים שלא נספרים — עוני, ביטחון תזונתי ורווחה כלכלית בקרב מבקשות ומבקשי מקלט בישראל". צוות לשכת הרווחה מסיל"ה בעיריית ת"א היו שותפים לאיסוף הנתונים. ערכו אותו ד"ר מירי אנדבלד־סבג, ירון הופמן־דישון וגלעד פלומבו, והוא פותח צוהר למצבם הכלכלי־החברתי של פליטים בישראל. אוכלוסיית מבקשי המקלט החיה כאן אינה נסקרת במסגרת הסקרים הרשמיים על עוני ואי־ביטחון תזונתי, ומחקר חלוצי זה מציג לראשונה אומדנים מבוססים בקשר אליה.

בישראל מתגוררים כיום כ–73 אלף פליטים המוגנים מגירוש. כ–60 אלף מהם חיים תחת "הגנה קבוצתית", שהמדינה החילה עליהם בשל הסכנה הצפויה להם אם יוחזרו לארצותיהם. בכלל אוכלוסייה זו כ–24 אלף מבוגרים וילדים מאריתריאה, כ–23 אלף מאוקראינה, כ–7,000 מסודאן, כ–8,000 מאתיופיה וכ–400 מקונגו. ההגנה הקבוצתית אינה כוללת כמעט זכויות נלוות, מצב שמוביל לכך שעשרות אלפי פליטים, שחלקם שוהים כאן כמעט 30 שנה, חיים ללא ביטוח בריאות ממלכתי וללא רשת ביטחון סוציאלית.

המחקר נערך ב–2024, ונסקרו בו 249 מבקשי מקלט מאריתריאה, אתיופיה, סודאן ואוקראינה. נמצא, ששיעור העוני הכללי בקרבם מגיע לכ–57% וכי העוני הוא מגדרי במובהק — שיעורו בקרב נשים גבוה פי שניים מזה של הגברים — 64%, לעומת 33%. העוני מעמיק יותר בקרב האוקראיניות — 79% מהן עניות, בהשוואה ל–64% מהאריתראיות. כ–85% מהפליטים סובלים מאי־ביטחון תזונתי ברמה כלשהי, ויותר ממחצית מאי־ביטחון תזונתי חמור. "זהו ממצא שמצביע על אי־ביטחון תזונתי גבוה פי שניים (לכל הפחות) ביחס לאוכלוסייה הערבית בישראל, ששיעורי האי־ביטחון תזונתי שלהם הם הגבוהים ביותר מבין קבוצות האוכלוסייה שנסקרות במדדי עוני. למעשה, רק כ–15% מאוכלוסיית הפליטים שנדגמה חיה בביטחון תזונתי", נכתב במחקר. כמו כן יותר ממחצית העידו שהם חשים מצוקה כלכלית "לעיתים קרובות", ועוד 28% "לפעמים". הם מוציאים בממוצע כ–60% משכרם על שכר דירה.

"יש לי סרטן, והטיפול שאני צריכה עולה 30 אלף שקל בחודש", העידה במחקר ל', בת 33, פליטה מאריתריאה. "אני חייבת לעבוד כדי לשמור על ביטוח הבריאות שלי, כי בלי זה אין לי איך לשלם על הטיפול. אחרי כימותרפיה אני מרגישה את הידיים והרגליים נרדמות לי. לפעמים אני נופלת, אבל אני עדיין צריכה לנקות מדרגות. אני לא יכולה להפסיק לעבוד, בלי עבודה אין ביטוח". לעדותה זו מצטרפים הנתונים שחושפים כי למחצית המשיבים, ולרבע מילדיהם, אין ביטוח בריאות, ושיעורם של אלה הנאלצים לוותר על טיפולים רפואיים בשל קושי כלכלי כ–60%.

"פליטי המלחמה מאוקראינה חווים את מדיניות ההדרה משירותים חברתיים כבר כמעט שלוש שנים. ההשפעות של הדרה זו מחמירות את מצבם ככל שחולף הזמן והופכות דומות לאתגרים שפליטי אפריקה מתמודדים עמם זה שני עשורים", נכתב במחקר. להמחשה מובא בו המקרה של ב', שהגיעה לישראל עם אמה ובנה, כמעט בן ארבע, באוקטובר 22'. ב' עובדת ללא חוזה העסקה בבית אבות באמצעות חברת קבלן, שהבטיחה לה רשיון עבודה וגבתה ממנה 1,600 שקל בעבורו, אך לא סיפקה לה כל מסמך רשמי בעניין. אמה מטפלת בבנה. העובדה שאין לב' אישור עבודה מסודר עקב מדיניות האי־אכיפה של משרד הפנים, מקשה עליה מאוד להשתכר כראוי, והיא מתמודדת עם קשיים כלכליים גדולים.

"נוכח הנסיבות הקשות שבהן הגיעו הפליטים לישראל מלכתחילה, וההעדר הכמעט מוחלט של סיוע מהמדינה, קהילת הפליטים נותרת אחת הקבוצות המודרות והפגיעות ביותר בישראל", כותבים מחברי המחקר. "נדרשת מדיניות ממשלתית מקיפה ודחופה להבטחת זכויותיהם הבסיסיות של מבקשי המקלט. כאשר מחצית המבוגרים וכרבע מהילדים נעדרים גישה לשירותי בריאות בסיסיים, הצורך ברשת ביטחון סוציאלית ובריאותית הוא קריטי. על המדינה לפעול בשני מישורים. ראשית, יישום מיידי של פתרונות בתחומי הרווחה, הבריאות והדיור. ושנית, הקמת מנגנון לניטור שוטף של מצב האוכלוסייה. עם זאת, הפתרון המקיף והאמיתי טמון בבחינה הוגנת של בקשות המקלט הפרטניות, כמתחייב מחתימתה של ישראל על אמנת הפליטים, צעד שיאפשר סוף סוף לאוכלוסייה זו, שנמלטה על חייה, לחיות בכבוד".