משרד הפנים מקדם תוכנית לגיוס מבקשי מקלט צעירים בתמורה לתושבות קבע

המלחמה הזאת, שבה חזיתות מרובות ומחסור של כ–10,000 חיילים, לצד סירוב החרדים להתגייס ושחיקת הכוחות — גורמת לישראל לגלות גמישות מפתיעה בעניין מבקשי המקלט החיים בה. בימים אלה מקדמים שר הפנים משה ארבל וצוות משרדו תוכנית לגיוס צעירים מבקשי מקלט. לפי התוכנית, הרשויות המקומיות יאתרו את הצעירים, אגף כוח אדם בצה"ל ומשרד הפנים ידאגו לתהליך גיוסם, ובסיום הטירונות יינתן להם מעמד של תושב קבע.

קרוב ל–30 אלף מבקשי מקלט אפריקאים, רובם מאריתריאה, חיים בישראל, בהם כ–8,700 ילדים ובני נוער; לפי הערכות, כ–5,000 מהם ילידי הארץ. אבל כולם חסרי מעמד במדינה שהפקירה אותם לחיים של אי־ודאות. ישראל מתנערת ממחויבויותיה הבינלאומיות ואינה מכריעה בעניין מעמדם כפליטים, אך בשל אותן מחויבויות היא אינה יכולה לגרש אותם.

במציאות הזאת גדל כאן דור שלם שרואה בעצמו ישראלי בכל מובן, גם אם ישראל איננה מעוניינת בו. כמו בכל קבוצה פריפריאלית, גם במקרה הזה, ככל שגדל המרחק מלב החברה, כך גובר הרצון להוכיח שייכות. ובישראל, שבה השייכות נקנית בדם והצבא הוא סף הכניסה והקבלה אל החברה, הישראלים האלה רוצים לתת יותר משהמדינה מוכנה לקחת. התוכנית המסתמנת כעת אולי תשנה את התמונה.

התעלמות פוצעת

אריים טימי ימאן גדלה בישראל ולמדה בבתי ספר ישראליים, אבל בגיל 18 גילתה שהיא לא כמו כולם. "אני רוצה לתרום", היא אומרת. "אני רוצה לקחת חלק, וכשכל השכבה שלי מתגייסת, אני מקבלת כוח להתעקש על זה. זה מעליב שהמדינה אומרת לי שאני לא חלק מהחברה".

אריים, שחולמת לשרת במג"ב, שלחה בדצמבר האחרון מכתב לנשיא המדינה, לראש הממשלה, לשר החינוך, למנכ"ל משרד הפנים, ולמנהלת אגף החינוך בתל אביב. "אני גרה בכפר שלם, למדתי בגן השיטה בתל אביב, ביסודי למדתי ב'הירדן' ובחטיבה עברתי לאורט סינגלובסקי. השנה אני מסיימת י"ב ואני מבקשת את עזרתכם", כתבה. "אני רוצה לתרום, וכמו כל החברים שלי, להתגייס. אני לא מכירה מדינה אחרת וזאת המדינה שלי. אני מבקשת… מסלול חיים כמו כל ישראלי, ולא להרגיש דחויה רק מפני שאני ממוצא אריתריאי".

לדברי ברהה, אביה של אריים, עד היום איש מנמעני המכתב לא השיב לה. "כתבו לכם מכתב, תענו. גם 'לא' זו תשובה", הוא אומר. "מה, אנחנו לא בני אדם?" ההתעלמות הזאת פוצעת במיוחד עם הזמן שחולף. "החברים שלי מתגייסים בעוד ארבעה חודשים", אומרת אריים. "אל תתנו לי תעודת זהות, אבל לפחות תנו לי להתגייס איתם. זה כואב".

להחלטה שלא להחליט יש השפעה עמוקה על חיי צעירים כמו אריים. עוד לפני שמדברים על זכויות יסוד, עומד הצורך הבסיסי שלהם בשייכות. היעדרה פוגע בתחושת הביטחון האישי, בהערכה העצמית ובגיבוש הזהות שלהם. "אנחנו, ההורים, לא מבקשים תעודת זהות, רק שייתנו לילדים להיות חלק", אומר אביה של אריים. "הם גדלו פה, בתרבות ישראלית, בערכים ישראליים; אין לנו מדינה אחרת, ועכשיו זורקים אותם שיסתגרו בבית ויישארו מאחור".

פנאן סולומון בת ה–21 באה לישראל כשהיתה פעוטה ואת שנות ילדותה ונעוריה בילתה בהסתרה ובהכחשת הזהות שלה, במאמץ להוכיח לסביבה שהיא ישראלית. "לרוב חשבו שאני אתיופית אז זרמתי עם זה, לא רציתי להעמיק את השוני מעבר לצבע שלי", היא אומרת.

היא גדלה בבני ברק, ובחטיבת הביניים, לדבריה, החלה להתחבר ליהדות. "הייתי חניכה בבני עקיבא ואחר כך מדריכה, חינכתי לערכים יהודיים, לשמירת נגיעה, לצניעות ולתורה ועבודה", היא מספרת. "תכלס אני ישראלית ואף אחד לא יכול להתווכח איתי. אז נכון שאין לי תעודת זהות, אבל כל כולי ישראלית".

כשהיתה בתיכון החליטה פנאן להצטרף לתנועת "אחריי". "זו תנועת נוער שמכינה אותך לכושר קרבי ולשירות צבאי משמעותי", היא מסבירה. "לא ידעתי מה יקרה או לא יקרה. החברים שלי כבר היו אחרי צו ראשון וידעו לאן הם רוצים להגיע. בסוף י"ב היתה שנה של מחשבות, מה אני צריכה לעשות כדי להתגייס. ניסיתי לדבר עם מדריכים שלי ב'אחריי', שיעזרו לי להתגייס לקורס נתיב ולהתגייר דרך הצבא. הייתי מה'צהובות'. מורעלת. אני מאוד מתאימה למסגרת הצבאית, גם היום. אני קשוחה מספיק לעמוד בדרישות ובתנאים וגם להסתגל חברתית".

במסגרת מאמציה נרשמה פנאן למכינה קדם־צבאית. "חלמתי להיות בעוקץ, יחידת הכלבנים, הלכתי על הקצה", היא מחייכת. "באמת דמיינתי את עצמי שם. חשבתי שאם אלך למכינה, אולי מישהו יראה ויבין ויעזור לי להתגייס". היא סיימה את המכינה, אבל לצבא לא גויסה.

הרצון להתגייס מכמיר לב במיוחד משום שמדובר בצעירים שמשפחותיהם נמלטו ממלחמה. אביה של פנאן, למשל, גויס באריתריאה בכפייה, וברח. כעת, בישראל, בתו חולמת ללבוש מדים. "אין חוויה יותר ישראלית מלהתגייס לצה"ל, לטוב ולרע", היא מסבירה. "אתה יכול להיות החייל הכי מבואס ולהרגיש לא משמעותי אבל בסופו של דבר, זה מה שמחבר אותך — אתה קם בבוקר ולובש מדי צה"ל. חשבתי שזו הדרך הכי טובה להוכיח לכולם שאני ישראלית".

רובל דיונאן בן העשרים גדל בדרום תל אביב. בבית הספר שלמד בו לא היו ישראלים עם תעודת זהות כחולה. כמו כולם, גם לו היו חלומות. "ביסודי ובחטיבה, כשהייתי רואה חייל, העיניים היו נפתחות לי. אתה רואה בן אדם מדהים", הוא מספר. "חלמתי להיות ביחידה מיוחדת, בימ"מ או באחת הסיירות. תכננתי להתגייס ולהקים פה משפחה".

רובל מימן לעצמו לימודים במכון וינגייט וקיבל תעודת מאמן כושר. אבל לעבוד במקצועו הוא אינו יכול, שכן המדינה אינה מאפשרת לו לקבל תעודת יושר. בינתיים הוא טבח במסעדה, וחלום הגיוס עוד לא נמוג אצלו. "אם ייתנו לי, אני מתגייס מיד", הוא אומר. "מעמד קבע? אני רוצה מעמד 'שייך'. זה נותן לך יציבות — לא רק פיזית, גם נפשית".

בד בבד, כמי שרואה את עתידו בישראל, הוא מתנדב בשני ארגונים המסייעים לקהילה. "יש סיכוי לשינוי שיעזור גם לדור הצעיר, שהוא מלא פוטנציאל ויכולות", הוא אומר. "אני מאמין שאם המדינה תיתן לנו, הצעירים, הזדמנות, היא תרוויח אנשים שיכולים לתרום, במיוחד עכשיו".

לדברי פנאן, המאבק לגייס את החרדים והתנגדותם העיקשת, במיוחד בעת מלחמה, מעמיקים את תחושת הדחייה. "אומרים שחסרים חיילים בצבא, אז למה ללכת לאנשים שלא רוצים להתגייס כשיש פה, ממש פיזית, המון ילדים? אשכרה דור שלם שנולד וגדל בארץ, ואין לו אפשרות ללכת למקום אחר וגם לא חיבור לשום מקום אחר, ושרוצה להתגייס". היא אומרת בכאב. "אנחנו רוצים להתגייס בלי תנאים. זה חלק מהחוויה הישראלית. אני מרגישה שזו החובה שלי, בלי קשר לתעודת הזהות ולמעמד".

האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן, מחייבות אותה לקלוט את ילדי מבקשי המקלט במערכת החינוך עד גיל 18. אלא שאז הם יוצאים בבת אחת אל ריק חברתי ונהדפים אל השוליים; מנושלים ונטולי זכויות בסיסיות. זה השלב שבו, לפעמים בפעם הראשונה, הם מפנימים את היבטיה המעשיים של התלישות.

כך קרה לפלג תחליי, היום בת 26, כשבתום 12 שנות לימוד בבתי ספר במרכז תל אביב, מצאה עצמה בלא עוגן כלשהו. את המעבר לשולי החברה הישראלית מחיי יום־יום בתוכה, מורכבים ככל שיהיו — היא מתארת כמשבר מטלטל. היום היא נאבקת כדי למנוע משבר דומה מאחיה, ומצעירים אחרים.

"בכל פעם שאני הולכת לחדש את הוויזה, אני רואה את השלט שבו המדינה מציעה לי כסף כדי שאעזוב מרצון, ובכל פעם מחדש אני בוכה", היא אומרת. "אם ביום־יום את שוכחת את המצב שלך, השלט מזכיר לך: את לא רצויה, לא שייכת. אני גדלתי פה מגיל צעיר, כל מה שאני מכירה זה ישראל. אבל הם לוקחים את הזכויות שלך ושמים עלייך כל כך הרבה מגבלות, מפעילים כל לחץ אפשרי כדי שתצאי מכאן. זה יוצר דיכאון נפשי".

הפעם הראשונה שבה חוותה פלג את התחושה הזאת היתה בתיכון ברמת אביב. "כולם נסעו למשלחת בעקבות השואה, ופתאום אמרו שאני לא יכולה, כי אני לא ישראלית ואסור לנו לצאת מהארץ ולהיכנס בחזרה", היא מספרת. "כולם נסעו ואני נשארתי".

פנאן זוכרת היטב את המעבר החד. "במשך שנים הייתי מוקפת במדריכים ומדריכות, מורים ומורות, חברים וחברות, ופתאום קאט — כל הקשרים נעלמים", היא אומרת. "זו היתה תקופה קשה. גדלתי פה ואני אוהבת את היהדות, והדרכתי ועשיתי, באמת שעשיתי — וזה פשוט להישאר מאחור. הרגשתי שכל החברים שלי מתקדמים יחד, על מדים, ואני נשארת במקום. בהתחלה כעסתי, איך אתם משאירים אותי מאחור? אבל הם לא אשמים, זה לא בידיים שלהם. הם גם התעקשו עליי והלכתי איתם לגרעין נח"ל. היום הם משרתים עם כומתה ירוקה ואני מדריכה בנוער העובד והלומד בראשון לציון".

המאמץ להשתייך מוליד דרכים לתרום מחוץ למסגרת הצבאית. "אני גדלתי פה, כל מה שאני יודעת על העולם זה מפה, אז אני לא אשב בחיבוק ידיים", אומרת פלג, שחלמה להתגייס לתפקיד קרבי בחיל הים. "אני תורמת בדרכים שלא דורשות תעודת זהות: מתנדבת בעמותות של איסוף בגדים, שימורים, גרביים לחיילים — בשביל זה אני לא צריכה אישור של הממשלה".

בגיל 26, היא יודעת היטב שסיכוייה להתגייס הולכים ומצטמצמים, "אבל אם יציעו לי, ברור שאני אתגייס, במיוחד במצב הביטחוני הנוכחי", היא אומרת. "עם או בלי תעודת זהות, אני רוצה להגן על המדינה שבה אני חיה, שבה האחים שלי והמשפחה שלי נמצאים".

פנאן, מצידה, מתארת תסכול וחוסר אונים. "מתחילת המלחמה אני שואלת את עצמי, איך זה שאני לא בצבא? איך אני לא נותנת למדינה בשעה הזאת? כל החברים שלי נלחמים ומסכנים את החיים ואני יושבת בבית", היא אומרת.

העתיד הכי רחוק הוא מחר

חשיפת "הארץ" החודש, שלפיה מערכת הביטחון משתמשת במבקשי מקלט מאפריקה במאמץ המלחמתי ברצועה תוך סיכון חייהם, בתמורה לסיוע בקבלת מעמד קבע, עוררה ביקורת חריפה. מה חושבים על כך מי שכל כך רוצים להתגייס?

"אולי בעיני מישהו ניטרלי זה ייחשב ניצול", אומרת פנאן. "אבל אני חלמתי מגיל צעיר לשרת בצבא, לתת את חלקי למדינה ואז להיות ישראלית. זה חלום שלי. מי שלא מרגיש את חוסר השייכות הזה יכול לראות בזה ניצול, שמי שאין לו מעמד, אין לו ברירה אחרת".

"הקהילה שלנו ברחה ממלחמה, ולכן זה נושא רגיש", מוסיפה פלג. "להגיד למישהו, בוא, נזרוק אותך בשטח, ואם תחזור אולי תקבל תעודת זהות, זה קצת ללכת לחוליה הכי חלשה וחסרת הגנה. אבל אם ידאגו לחייל האריתריאי ולחייל הישראלי באותה מידה, אז זה כבר הגיוני".

עם המרחק ההולך וגדל מגיל 18 — נקודת הסיכוי של הצעירים על ציר הזמן — התקווה שלהם מתכווצת וייאושם גובר. "לרוב הקהילה האריתריאית אין תקווה לעתיד", אומרת פנאן. "אני מרגישה תלושה. מצד אחד יש לי חיים מלאים ומצד שני אין לי חיים, יש עליי כל כך הרבה מגבלות, שאין לי לאן ללכת. זו מדינה שלא אוהבת אותי ולא רוצה אותי ולא תיתן לי לחיות פה, ממש לחיות. לרגשות ולמעשים שלי אין שום משמעות מבחינת המדינה והחברה. העתיד הכי רחוק שלי הוא מחר, כי אין ודאות. אני מנסה לבנות קרקע לעצמי, אבל היא עשויה מנייר".