12.05.25, גלעד פלומבו, זמן ישראל
כמעט שני עשורים שמדינת ישראל מנהלת מערכה שקטה אך עקבית נגד הפליטים ומבקשי המקלט החיים בה. זו לא טעות, לא תקלה בירוקרטית, ולא "מורכבות משפטית" — זו בחירה. ממשלות ישראל לדורותיהן בחרו להתעמר בקבוצה שלמה של אנשים: לשלול מהם זכויות בסיסיות, למנוע מהם גישה לתעסוקה הוגנת, לבריאות, ולחיים בכבוד.
בא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל אנחנו פוגשות מדי יום את המשבר ההומניטרי שמתרחש כאן, בישראל. בין אם מדובר במשפחות פליטים מאוקראינה שהגיעו בשלוש השנים האחרונות, ובין אם באנשים שנמלטו מרדיפות באפריקה וחיים כאן כבר כמעט שני עשורים – המצוקה עצומה. אבל אין מדינה, אין נתונים, ואין עובדות רשמיות שמתארות את מה שאנחנו רואות בעיניים מדי יום.
לכן, ביחד עם שותפינו במכון המחקר אדוה (ובסיוע מסיל"ה – סיוע למבקשי מקלט ומהגרי עבודה במרכז לשירותים חברתיים בעיריית ת"א), כתבנו את הדוח "עניים שלא נספרים – עוני, ביטחון תזונתי ורווחה כלכלית בקרב מבקשות ומבקשי מקלט בישראל".
בדוח חשפנו את גודל המחדל והאכזריות: יותר מ-85% מהמשיבים למחקר נמצאו כמי שחיים באי-ביטחון תזונתי, ויותר מ-50% מהם מצויים בעוני מחפיר. זו אינה סטטיסטיקה, אלא עובדות בשטח. זו מציאות שמייצרת סבל יומיומי של גברים, נשים וילדים – בכוונת מכוון.
ביצוע הסקר לא היה פשוט. אוכלוסיית מבקשי המקלט שוקעת כבר שנים בביצה של ייאוש, חוסר אמון ופחד קיומי. מי מהם שיכולים היו לעזוב את ישראל בחיפוש אחר מדינת מקלט אחרת שתאפשר להם לחיות בכבוד, עשו זאת. אבל האפשרויות מצומצמות.
אחרי כל כך הרבה שנים של ניכור, רדיפה והפקעה שיטתית של זכויות – רבים מהם איבדו אמון בגורמים רשמיים ובכל מי שמבקש לסקור את מצבם. בנוסף, חלקם מתקשים להשתתף במחקרים בשל חסמים של שפה, גישה למידע או היעדר תחושת ביטחון.
כך, הסקירה שנעשתה היא במסגרת קבלת הקהל של א.ס.ף ובשותפות של המחלקה לשירותים חברתיים העירונית מסיל"ה של עיריית ת"א מספק תמונת מצב חלקית בלבד, אך כזו שמבהירה היטב את ממדי המצוקה.
אין כאן מקריות. פליטות "חדשות" מאוקראינה ומבקשי מקלט "ותיקים" מאפריקה, כולם לכודים באותו מעגל של עוני, מחסור ואי-ביטחון. זה אינו "גורל". זו מדיניות מתמשכת של דחיקה לשוליים, מדיניות אכזרית במכוון.
יש מי שיטען כי מבקשי המקלט אינם "בעיה" של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה עבור העם היהודי, ולא עבור אחרים. אבל דווקא מדינה שקמה מתוך מציאות של רדיפה, גלות וחיפוש אחר מקלט, לא יכולה להסיט מבט כשהיא נדרשת להושיט יד לאחר.
ישראל הייתה בין הראשונות לחתום על אמנת הפליטים, להתחייב להגן על זכויותיהם ולשמור על כבודם. כשהיא פוגעת בפליטים, היא לא רק מפרה את התחייבויותיה – היא בוגדת בערכים שעליהם נוסדה. ההחלשה השיטתית של מבקשי המקלט מחלישה גם את הקהילות שבתוכן הם חיים, פוגעת במרקם החברתי, ובסופו של דבר – פוגעת בכולנו.
הממצאים המזעזעים של המחקר הם לא אזעקת שווא – הם קריאת חירום. הם מוכיחים, שוב, שהגיע הזמן להפוך את המדיניות: להכיר בזכויות, להעניק מעמד חוקי, לבנות רשתות ביטחון אמיתיות ולשלב את מבקשי המקלט כחלק מהחברה.
כל דבר פחות מהפיכה של המדיניות יוסיף לגזור על מבקשי המקלט חיים של עוני, רעב וסבל, וימיט בושה גדולה על כולנו כחברה.