מדינת ישראל הפכה אותנו לקו ההגנה האחרון שלהם

נתונים שחשפנו לאחרונה מראים כי בישראל חיים כיום 72,000 פליטים ומבקשי מקלט שנמלטו ממלחמות ורדיפות, והם מוצאים עצמם בין הפטיש לסדן. מחד – איומים ביטחוניים וכלכליים זהים לאלה שמתמודדים איתם כל הישראלים, ומאידך – הדרה מהגנות בסיסיות ודחיקה לשולי החברה. 85% מהם חיים באי-ביטחון תזונתי, לעומת 21% מהאוכלוסייה הכללית, ו-56% בחוסר ביטחון תזונתי חמור – פי חמישה מהממוצע הלאומי. אלה לא רק מספרים – זו מציאות חיים בלתי נסבלת של בני אדם, משפחות, ילדים, שחיים כאן, בינינו. 

ביום הפליט של שנת 2025 שמצוין היום בישראל ובעולם, נדמה שלא רק שלא נעשה די כדי לתקן את העוול אלא שהמגמה היא להעמיק את הפערים, האומללות והסבל. 

למרות שמבקשי מקלט חיים בישראל באופן חוקי, חלקם למעלה משני עשורים, ולמרות שמדינת ישראל מכירה באיסור החזרה שלהם למדינות המוצא בשל הסכנה שנשקפת לחייהם, הם מודרים באופן שיטתי מכל מערכות הסיוע של – לרבות ביטוח לאומי, פיצויים על נזקי מלחמה, וסיוע למפונים. כפי שקרה גם באוקטובר 2023, כך גם כעת: למרבית מבקשי המקלט והפליטים אין גישה למרחבים מוגנים, מידע הקריטי שנמסר לתושבים אינו נגיש להם בשפתם, משפחות פליטים שנפגעו ישירות מירי טילים נותרו ברחוב ללא קורת גג, מי שהכנסתו נפגעה בין אם כי מקום העבודה שלו אינו פעילו או שעליו להשאר לטפל בילדיו נותר חשוף- ללא תעסוקה, ללא הכנסה ללא מענה. המצוקה הכלכלית מתגברת והמחסור במזון, תרופות וציוד בסיסי מתרחבים והפערים רק גדלים וגדלים. רבים מהם שרדו טראומות קשות – מחנות עינויים, מלחמות ורדיפות – והמציאות הביטחונית הנוכחית פותחת מחדש פצעים ישנים ומצבם הנפשי של רבים קשה מאוד.

בנוסף, בימים אלו, בצל המלחמה הניטשת מאז אוקטובר 2023 ועתה גם מתרחבת לזירות נוספות, הממשלה מנצלת את שעת הכושר כדי להעמיק את הפגיעה בהם ובמנגנוני הסיוע וההגנה המעטים שעוד נותרו להם בחברה האזרחית. חוק חדש מאיים להטיל מס 80% על עמותות המקדמות זכויות אדם, ובחודשים האחרונים הוגשו לא פחות משישה חוקים המבקשים לפגוע באופן ישיר בקהילות הפליטים. בין היתר, הצעת "חוק יסוד ההגירה" שכבר עברה בקריאה טרומית ועולה בסוף החודש לדיון, המאיימת לפגוע פגיעה אנושה בזכויות הפליטים ולעגן צעדים דרמטיים שבניגוד לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה (ואף הייתה שותפה לכתיבתה): מעצרים של פליטים ומבקשי מקלט ללא הגבלת זמן, שלילת גישה לערכאות, שלילת שירותים, פגיעה בחופש התנועה, גישה לכספים ואף גירוש.

במקביל, בשנה האחרונה חל שינוי עמוק במציאות הכלכלית של ארגוני הסיוע בישראל. רבים מהתורמים הבינלאומיים הפסיקו את תמיכתם בארגונים ישראלים בשל שיקולים פוליטיים, לצד מגמות עולמיות (כמו בחירתו המחודשת של טראמפ), שתרמו לצמצום ניכר במשאבים המוקצים לפליטים ולארגונים המסייעים להם. אחת התוצאות הבולטות היא ההפסקה הפתאומית והמיידית של תמיכת נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) בארגוני סיוע לפליטים בישראל, לרבות התמיכה בפעילותה שלנו בא.ס.ף. במקביל, הפילנתרופיה המקומית מתמקדת בסיוע לנפגעי המלחמה – דבר מובן ונחוץ, אך מותיר את הקהילות הפגיעות ביותר ללא רשת ביטחון.

המצב בעולם גם הוא מדאיג. בחלק ממדינות אירופה אנו עדים לעלייתו של גל ימני-פופוליסטי שמוביל להקשחת מדיניות ההגירה: מדינות כמו הונגריה מציבות חסמים חוקיים ומעשיים בפני קבלת פליטים; האיחוד האירופי חותם על הסכמים חיצוניים עם מדינות מעבר בניסיון לבלום את הגעתם של מבקשי מקלט לשטחו; ובמקביל, נשחקים מנגנוני ההגנה הקיימים – אחוזי ההכרה כפליטים יורדים, ונרשמת עלייה חדה במקרי דחייה בגבולות (pushbacks), לעיתים תוך הפרה של הדין הבינלאומי. 

אבל מול כל אלה – ניצבת אמת פשוטה: הפליטים פשוט רוצים לחיות – הם רוצים להיות מוגנים, שילדיהם יוכלו ללכת לבית ספר, שיהיה להם מה לאכול, שיוכלו לקבל טיפול רפואי כשהם חולים, שיוכלו לפרנס את משפחותיהם, להרגיש שייכים. ביום הפליט של 2025, בשעה שכולנו נתונים בתוך במלחמה נוראית וחוסר הודאות עוטף את כולנו, חשוב שנזכור: האנושיות שלנו נבחנת לא רק בדרך שבה אנו דואגים לקרובים לנו, אלא גם באחריות שלנו כלפי מי שאין לו הגנה אחרת ומתדפק על דלתנו.

אבל את זה, אנחנו לא יכולים לעשות לבד.  דווקא עכשיו, בזמן שבו נדמה שכל הדלתות נסגרות,  האחריות הציבורית והסולידריות האזרחית הופכות לחשובות מאי פעם. הסולידריות והערבות ההדדית שהחברה בישראל יודעת לגלות ברגעי מצוקה, אסור שתצטמצם לתקופות משבר בלבד, והיא מוכרחה להיות התחלה של תיקון עמוק – גם עבור הקהילות הללו. מה יהיה המצב ביום הפליט של 2026? של 2030? של 2036? אני לא יודעת לומר. אבל דבר אחד ברור לי: זה תלוי בנו. רק בנו.