מדינת היהודים נמנעת במכוון מהכרה בנרדפים, ואז מציעה להם עסקה: סיכון חייהם תמורת מקלט

מתברר כי התושבים העזתים שלא מעורבים בלחימה אינם ניצבים לבד כפוטנציאל לשימוש בהם על ידי צה"ל למטרות מלחמתיות. נמצא להם כוח מתגבר בדמותם של מבקשי מקלט מאפריקה הנמצאים בישראל, המשודלים ומנוצלים על ידי אנשי מערכת ביטחון בלתי מזוהים לתרום למאמץ המלחמתי שישראל נמצאת בעיצומו.

העיקרון המארגן שביסוד הקמתה וקיומה של מדינת ישראל הוא הרעיון הציוני. לפיו, במדינת ישראל מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית־לאומית. זהו עיקרון מוצדק ביותר, במיוחד נוכח ההיסטוריה היהודית. הוא מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית — כל עוד אין הוא כרוך בשלילת זכותו המקבילה של העם הפלסטיני למדינה לצידה של ישראל.

אלא שברבות השנים, ובמיוחד אחרי כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה והפיכתן לאתרי השתלטות והתפשטות יהודית על חשבון האוכלוסייה החיה בהן, דבק באופן הגשמתו ניחוח גזעני. הניחוח הזה הפך לריח עז עם חקיקתו של חוק יסוד הלאום המניח, ואף מבטא בבירור, עליונות יהודית. בית המשפט העליון לא השכיל להבין את מלוא המשמעות וההשלכות השליליות של היגדים בעלי משמעות סמלית, או שמא רפו ידיו. מכל מקום, החוק הושאר על כנו ורק שופט אחד, שופט ערבי, השופט ג'ורג' קרא, הצליח להעמיד ניתוח משפטי ראוי, לפיו דינו של החוק להיפסל. ריח רע זה קפץ מדרגה, עד כדי כך שבואש הוא בושם לעומתו, עם צירופם לממשלה של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחבריהם בעמדות מפתח קריטיות, והשימוש המרבי — המיטבי מבחינתם והמירעי מבחינתנו — שהם עושים בהן.

טיפולה של ישראל בסוגיית מבקשי המקלט היה נגוע בגזענות מתחילתו, לפחות מהשלב שבו התברר שבניגוד למסע ההפחדה שנוהל, אין מדובר במספרים גדולים. ההתייחסות למבקשי המקלט כאל סרטן, הטענות הכוזבות בדבר היותם מפיצי מגפות וסיכון לביטחון המדינה — הן בגדר הסתה גזענית קלאסית. בניגוד לחובה החלה על המדינה, מכוח הדין הבינלאומי והדין הישראלי, נמנעת ישראל כשיטה להכריע בבקשות המקלט. היעדר הכרעה מאפשר לה "להשוויץ" בשיעור הזעום של בקשות שאושרו — כביכול יש בכך כדי ללמד שמבקשי המקלט אינם זכאים למקלט. בעקבות היעדר הכרעה, נמנעת הכרעה שלילית גם לגבי מי שאינם ראויים למקלט משום שלא נשקפת להם סכנת רדיפה.

יכול היה להימצא פתרון ראוי לסוגיה בעקבות הסכם בין הממשלה לבין האו"ם, אלא שמי ששולט בישראל באמת אינם מנהיגיה אלא הטוקבקיסטים שתגובותיהם השליליות הניעו את ראש הממשלה בנימין נתניהו לחזור בו מן ההסכמה לכך. נתניהו אינו מנהיג מוביל המתמודד עם בעיות ומוצא להן פתרון, אלא מנהיג רופס המובל על ידי המון מוסת ומסית. במקרה זה, הטוקבקיסטים השכילו להבין טוב ממנו את הפוטנציאל של הסתה ושיסוי גזעניים שיש במצב של היעדר הכרעה בבקשות המקלט, פוטנציאל שעל גבי מימושו ניתן אפילו להגיע לכנסת ישראל.

העובדה שישראלים רבים היו בעצמם פליטים או שהם צאצאי פליטים (גילוי נאות — אני כזה) וסבלו עקב כך מנחת זרועם של גזענים ופטריוטים מדומים (מה שהיה גורם מרכזי באמנת הפליטים, משנת 1951) — לא הועילה. המדיניות הוכתבה על ידי תפיסה של מדינה על טהרת היהודים, טהורה מלא־יהודים. ברור שהצבע השחור היה בעוכרי המבקשים (ויעיד היחס ליהודי אתיופיה), אבל גם לבנים אוקראינים לא יהודים (ולא זכאים מכוח חוק השבות), שנמלטו מן המלחמה, זכו ליחס משפיל ולגירוש.

והנה מצאנו שהתנהלות בלתי־חוקית לא רק שהיא מתקיימת באין מפריע ובאין מוחה, אלא שיש גם פירות הילולים בעקבותיה. היא מאפשרת לשכנע את מבקשי המקלט המתאימים לכך לשרת בצבא. מי שצה"ל סירב לבקשותיהם להתנדב כדי לשרת לצד חבריהם הישראלים, הפך, עקב צוק העיתים, למי שבאים לפתותו לשירות צבאי; ויש להניח שאין מדובר ברבנות הצבאית, בחיל החינוך או בתפקידים משרדיים.

כאשר הופכים התנהגות בלתי־חוקית לקרדום לחפור בו ולאמצעי לחץ המופעל על בני אדם שהשלטון הפך אותם לתלויים בחסדיו, גם אם אין בכך עבירה פלילית — סרחה מוסרית יש גם יש. אם מדובר במי שזכאי למקלט, התמורה שמוצעת לו עבור שירותו הצבאי אינה תמורה אמיתית כלל. מבטיחים לתת לו את מה שמגיע לו בלאו הכי, אך מונעים ממנו בשרירות לקבל זאת. ומי לידו יתקע שמה שמובטח יקוים? מי שגורלו נתון בידי שלטון ישראלי ערל לב, המסכים להצעה כזו — ספק גדול אם ניתן לראות בהסכמתו הסכמה חופשית. ואם אינה כזו, איזה ערך יש לה? במדינת חוק, לא יעלה על הדעת שהסדר מעין זה מתקיים ללא בסיס חוקי שאושר על ידי אישים מוסמכים. אומרים לנו שיועצים משפטיים היו בסוד העניין. אין בכך כדי להרגיע כלל. הייעוץ המשפטי דהיום איננו כזה שהיה תמול ושלשום; ומי היועץ שימלאנו ליבו להגיד לא, למה שמוצג כצורך ביטחוני חשוב. מכל מקום, אין בכך כלל כדי לספק מענה לקושי המוסרי הגדול.

כל עוד הממשלה הנוכחית מושלת, כל עוד הקואליציה הזו קיימת — מתבצעת הזרקה קבועה של רעל גזעני לתוך כלי הדם של החברה הישראלית. החשש הגדול ביותר הוא מפני שינוי עומק המתרחש בחברה מבלי שהיא לגמרי מודעת לכך.

העובדה שיחד עם המהלך הזה, אנחנו מתבשרים על בישולו של חוק השתמטות, שמתחת למעטה של טריקים ושטיקים יפטור בפועל את לומדי התורה משירות צבאי ממשי — מלמדת על עומק השפל אליו הגענו. עדיף היה ליועצים המשפטיים שיתבעו מהממשלה לקיים את צווי בג"ץ בנושא זה מאשר לתת ידם להסדרים מוקצים מחמת המיאוס.

ככל שיתארך שלטונם של בן גביר וסמוטריץ' בביטחון הלאומי ובגדה, ככל שלא ניתן יהיה לסמוך על כך שהחלטות בענייני ביטחון אינן מוטות על ידי שיקולים אישיים ופוליטיים־מפלגתיים — תקטן המוטיבציה לשרת בצבא, תפחת הנכונות לסכן את החיים, שמא מדובר בסיכון שאין לו הצדקה. אם כך יקרה, יום יבוא ונשמע על שכירי חרב המופקדים על ביטחון ישראל, בחסות ייעוץ משפטי.